שלושים שעות ליד הגבול

יום שלישי, שבע בבוקר.

יוצאת מירושלים.

לוקחת מחשב, שיהיה, וגם בגד להחלפה וציוד ליומיים, שיהיה לחרום.

הילדים עדיין חצי ישנים, נכנסת לחדרים, אומרת להם בוקר טוב, נפרדת לשלום ויוצאת.

כבישי ירושלים בשבע בבוקר נראים כמו שש בבוקר, בירידה מעוזי נרקיס אפילו יש פקק קטן.

ירושלים של חופש, של יום ללא לימודים ועבודה, של מיעוט תחבורה ושל אזעקה מפעם לפעם.

*

אני יוצאת, מתחילה את דרכי בכביש 1, לכיוון צומת לטרון. עוברת בדרך ליד שער הגיא. הרכבים בצדי הכביש מזכירים לי תמונות מאתמול בערב, רכבים שרופים בצדי הדרך, מבוקר שבת. 

חושבת על הרכבים של אז, על הרכבים של עכשו. על כמה הכל שברירי. כלום לא בטוח. שרה לעצמי את שירה של יפה ירקוני, ‘כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים’ ו’לנצח זכור נא את שמותינו’. של אז, של היום. בוכה עם המילים ‘בצדי הדרך מוטלים מתינו, שלד הברזל שותק כמו רעי’.

פונה בלטרון, שלא כהרגלי להקשיב לפודקסט בדרך, אני מדליקה רדיו, שיהיה לי לאיכון אזעקות, וממשיכה בדרכי דרומה.

לאט לאט הכבישים מידללים. אם בירושלים היתה תחבורה מופחתת, כשמגיעים למסמיה רוב הרכבים פונים ימינה, מעטים יורדים דרומה. 

משאית אחת, רכב מרוחק ואני. המשאית עוזבת די מהר באחת הפניות, נשארתי בכביש ריק, מת. הרכב המרוחק עוד באופק. בצומת קוממיות נותרתי לבדי בכביש.

פונה ימינה, לכיוון הים, שדרות. עוד עשר דקות אני ביעד.

עוברת ליד הישובים מנוחה, נחלה, ומתפללת שכולנו נזכה למנוחה ולנחלה.

והנה שדרות. פעם ראשונה שלי בעיר הזאת, וחבל שנסיבות כאלו.

עוד לא קולטת את התופת, מסתובבת קצת בעיר היפה. מלאה פארקים, בתי ספר חדשים, רחובות סלולים יפה, נקיים, מרשימים. וילות בצדי הדרך.

רק מדרכות ריקות מאדם, ובהן מבני מיגונית לאורך המדרכות. מבנה צבעוני ויפה, שמשאיר את העיר יפה, למרות מיגונה.

עוד לא מצליחה לראות מאחורי הכל את הרכבים השרופים, הקירות השבורים, הרסיסים הפזורים. רואה רק רחוב פסטורלי, שריק, כנראה כי בוקר מוקדם, רק שמונה וחצי, וחופש היום, ועוד לא נפתח החנויות. שקט.

הסימן העיקרי למלחמה הם הטנקים, הג’יפים, המשאיות ורכבי החירום. המדרכות המלאות באנשי צבא, בכוחות ביטחון ובאנשי הצלה.

הסימן העיקרי למלחמה הם הטנקים, הג’יפים, המשאיות ורכבי החירום. המדרכות המלאות באנשי צבא, בכוחות ביטחון ובאנשי הצלה.

ממשיכה לנסוע בנחת, עוצרת לראות גינות, טרם מבינה את המלחמה, טרם ידעתי את ריחה.

מגיעה לבניין העיריה ורואה אנשים ונשים טרוטי עיניים. חיילים, עובדי עיריה וצוות המוקד. תכף יגיעו גם מתנדבים.

במטה החמ”ל עובדת סוציאלית שהגיעה לעבודה עם ארבעים מעלות חום, אחראית מאגף חינוך שהגיעה ישר מנמל התעופה. ראש העיר שנכנס להגיד בוקר טוב, ונראה שלא ישן הלילה.

מתחלקים לצוותים. קיבלתי אחריות על רישום מתנדבים.

שולחן באחד המשרדים, מחשב שהבאתי מהבית, טבלת אקסל שבניתי, טוש ארטליין ודפים. בזה נגמר הציוד, מתחילה העבודה.

רושמת מתנדבים. שם. גיל. טלפון. מכניסה לקבוצת וואטסאפ משותפת לנתינת הוראות. שולחת הלאה לעו”ס שמחלקת לתחנות. (בהמשך למדתי לעשות את הסיווג בעצמי, ודרכי העבודה השתכללו.)

האזעקה הראשונה תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. עוברת לכסא, מנסה להניע, משהו לא עובד, שלוש שניות קריטיות, והבום הראשון כבר כאן, לפני שהנעתי. איש ביטחון יושב לידי. ואני עדיין חושבת בשביל מה. והוא לחוץ שלא הגעתי בזמן לחדר המוגן.

מנסים להעביר אותי לחדר אחר, מוגן. בלגן קצת. אין קליטה, הרעש מפריע לעבודת צוות הניהול, עוברת חזרה. יושבת סמוך לממ”ד, המחשב על ברכי, הבלגן סביב. אני ממשיכה לרשום.

אזעקה, הפעם הגעתי בזמן. בום ועוד אחד, כולם חזקים בטרוף, מרעידים את הבניין, ולא נגמרים. בום ועוד בום ועוד אחד. 

יש מי שמחפש חיבוק ויש מי שמחפש למי לתת. כוסות מים, קפה, קולה מוצעים לכל הסביבה. והיום ממשיך. מטח יריות, רגע של פחד נוראי. מחבל. כאן. לא כאן. חיילים רצים החוצה בנשק שלוף. הדלתות ננעלות. עשר דקות. כלי טייס מיורט. חזרה לשגרה. לשגרה של אזעקות, של פחד, של בהלה. מנסים להעביר את החפ”ק למתנ”ס. לא מצליח. עוברת לשם, בריצה, אולי תהיה אזעקה, חוזרת, בריצה גם. ממשיכה לרשום.

זה מדהים לראות את האחדות של כולם, מתנדבי אחים לנשק, בחורים מישיבה בירושלים, תלמידות אולפנה, נוער שדרות, מתנדבים ממודיעין, מבית שמש ואפילו מקצרין. כולם יחד באזעקות, שממשיכות ללוות לאורך היום, בעצירה לקפה, בפעולה משותפת, ברכב עם שכפ”ץ לחלוקת מזון, בסיגריה לרגע של שבירת מתח. למקום גם מגיעה תרומה של ארגז מלא עשרות לחמניות למתנדבים, לצוותים העובדים, שמקבלים כל מזון איכותי בשמחה. לחיילים העייפים.

יוצאת לסיבוב בחוץ, צוותי צילום מכאן, צוותי צילום מ־BBC, צוותי עיתונות, באים לצלם את המגרש המלא במצרכים, את עשרות המתנדבים האורזים ארגז אחר ארגז ורצים למרחב המוגן בכל אזעקה. נושמת קצת אויר, מקפידה להיות עשר שניות מהכניסה.

בחדר מתנדבים עדיין עונים לטלפונים מתוך רשימה ארוכה של פניות, רושמים רשימות, מטפלים בפניות. דואגים לחבילות מזון, חבילות לילדים, תינוקות, רכישת תרופות. פינוי מעיר. יש מי שמקבל פינוי, בעיקר קשישים וחולים, ומי שלא, מסייעים לו להגיע לקבוצות סיוע שמתנדבות למצוא מקום, לפנות ועוד.

המתנדבים מחולקים לשלוש קבוצות. האחת עובדת על מיון ומענה לפניות מהתושבים. יש בקשות לתרופות, פינוי, מזון, ציוד תינוקות, משחקים לילדים ועוד ועוד. השניה עובדת על אריזת חבילות מזון לאזרחים בבתים. השלישית יוצאת בחוליות של שלושה אנשים שאחד מהם נושא נשק לחלק את החבילות. 

מסייעת קצת במחשב למתנדבות מהרווחה שהגיעו להתנדב מאזור המרכז, מדברת אתן קצת. שומעת על איך להיות עובדת סוציאלית, על אתגרים, על עשייה. מצאתי לי חברות. עייפה פתאום, לא שמתי לב, כבר שמונה בערב, היום עבר בלי ששמתי לב. עייפה מכדי לחזור, וגם לא ממש רוצה לנהוג בחושך במקום לא מוכר בזמן לא בטוח. מחפשת מקום ללון. מוזמנת יחד עם העובדות הסוציאליות המתנדבות מהמרכז ללון אצל עובדת סוציאלית תושבת העיר, אשה אמיצה ומקסימה. בשבת היתה בירושלים, השאירה את הילדים וחזרה לשדרות לסייע במאמץ. וגם מארחת אותנו.

אבל עוד לא הולכים לישון, זה יקרה עוד שלוש שעות. אנחנו עדיין בחמ”ל. במקום עדיין כל עובדי העיריה שנמצאים כאן משעה מוקדמת בבוקר, ואולי מאתמול. חברי עיריה, ראש העיר, סגנו, צוות הרווחה, כולל המזכירה. עדיין עונים בסבלנות לכל פונה. מנסים למצוא פתרון ומענה, עוצרים לשניה לאכול משהו, וממשיכים, בלי הפסקה.

בעשר בלילה מתאספים לסגירת יום. צוות הטלפונים סוגר את היום. מחר ימשיכו. בחוץ עדיין אורזים חבילות אחרונות, הצוות האחרון יצא לחלק עוד רגע, המתנדבים הגרים מחוץ לעיר נוסעים הביתה. מתנדבים משדרות מארגנים את החבילות, מכניסים למקרר חלב, ממיינים, עוד מעט המגרש יתרוקן גם הוא.

23:00, רוצים כבר ללכת לישון, נכנסה פניית חרום, הצוות פונה לטפל, אחת העו”סיות שאמורה לישון אתנו נשארת. אחד האנשים במקום יביא אותה אחרי שהיא תסיים לטפל בפנייה. לדאוג שעוד מישהי תוכל לישון הלילה בבטחה. עוד רשימה נסגרת. שכפ”ץ, קסדה ולרכב. לא שמים חגורה, אם תהיה אזעקה נוכל לרוץ למיגונית. יוצאים סוף סוף, נסיעה. חלונות פתוחים. קולות נפץ נשמעים מרצועת עזה. עם חשש בלב נוסעות נסיעה של חמש דקות פחד, לבית המארחת.

יורדות, מארגנות מיטות, המארחת מוציאה מצעים, שני חדרי ממ”ד בבית, בקומה למעלה ובקומה למטה. אם יש אזעקה לא מספיקים לרדת במדרגות. כך יש לכולנו מקום בממ”ד. הדי ההפצצות ברקע, אנחנו מדברות קצת ומנסות גם לישון. מחר מצפה עוד יום עמוס. טכנית, מעשית, רגשית.

יורדות, מארגנות מיטות, המארחת מוציאה מצעים, שני חדרי ממ”ד בבית, בקומה למעלה ובקומה למטה. אם יש אזעקה לא מספיקים לרדת במדרגות. כך יש לכולנו מקום בממ”ד. הדי ההפצצות ברקע, אנחנו מדברות קצת ומנסות גם לישון. מחר מצפה עוד יום עמוס. טכנית, מעשית, רגשית.

לומדת עוד קצת על מקצוע העתיד שלי, על היכולת המקצועית לתת תמיכה, עזרה וסיוע בזמנים קשים כל כך. על הזכות להיות בחזית. על הניסיון לייצר כל החיים טוב. בית ספר טוב לעובדת סוציאלית מתלמדת.

בוקר, קמה כהרגלי בחמש, אחרי ארבע שעות שינה טרופה קצת, על מיטה שאני לא רגילה. עם בומים עמומים ברקע, שקירות הממ”ד קצת ממתנים, אבל עדיין הם שם, נשמעים ונמצאים ברקע. מתארגנת ומתלבשת. קוראת חדשות קצת, הודעות. כותבת את החלק הראשון של הקטע הזה (את החלק הנוכחי המשכתי בבית, אחרי יומיים), והנה השעה שמונה ותכף כבר צריך לצאת. המארחת מכינה לנו קפה. אני מתארגנת להיכנס לזום של הוראות להתנדבות הצפויה הבאה, שאמור להיות בשמונה וחצי, חברתי נכנסה למקלחת להתלבש. ואזעקה ברקע. חזקה. היא יוצאת, עטופה במגבת. הבום הראשון עוד לפני שהיא בחדר. אפילו להתקלח אי אפשר במלחמה. מתעדכנים: יש נפילה. יציאה מהירה אל החפ”ק.

שוב נסיעה עם חלון פתוח וחגורות פתוחות. האזעקות צפופות. חונה ליד הבניין. הן יורדות ונכנסות, אני בזום, מקשיבה, מחכה מחוץ לבניין (הקליטה בפנים נוראית…) ליד הפתח. ושוב תופסת אותי אזעקה. מגלה ששכחתי בלילה להטעין את הקלנועית. לא מצליחה להיכנס, יורדת לרצפה, זוחלת פנימה. בום ועוד אחד, ועוד כמה, חזקים. צוות החבלנים יוצא. אחריו הצבא. ומיד אחרי גם צוות הרווחה. פגיעה ישירה. הזום נגמר. נכנסת למבנה למלא את הבטריה. החשמל נופל…

מנסה לעשות מה שאפשר לעשות בלי חשמל, בונה מסדי נתונים, מחברת מחשבים בנקודה חמה, ופתאום בומים, נפילות, בלי אזעקה, רצים למרחב המוגן, עכשיו כבר אין חמש עשרה שניות. אפילו שניה לא. מרגישה שיש קצת מתח סביב השאלה אם אצליח להגיע למרחב המוגן או לא. על פי בקשת הצוות אני מסבירה לאחרים את מהות תפקידי ומנסה למצוא תפקיד שניתן לבצע במרחב המוגן. החשמל בינתיים חזר על ידי גנרטור ואני מטעינה את הכסא.

באין ברירה אני יודעת שעוד מעט, כשיגיעו עוד מתנדבים, המרחב יצטמצם, הכסא יפריע עוד יותר. יודעת שכל מתנדב חשוב, אבל לפעמים אי אפשר לעשות את זה, לא בכל דרך. נפרדת בחיבוק מכולם, היממה האחרונה הפכה אותנו למשפחה. מתכוננת ליציאה, עוד מעט, כי כעת יש התרעה על חשש חדירה ואי אפשר לצאת. מכירה בינתיים את שני המלווים שתיכף ילוו אותי עד ליציאה משדרות, שני חברים מאחים לנשק. עשר דקות. ההתראה נגמרה. יוצאת אל הרכב, משאירה אחרי צוות מתנדבות ומתנדבים פעיל. עיר כל כך יפה.

על הכביש, ביציאה, נוסעת בין שני מכוניות שרופות, עוברת ליד אנשי זק”א רוכנים על שקיות לבנות, ליד חיילים, ג’יפים וטנקים. אותה דרך שעברתי בה אתמול וחשבתי שזה תפאורה. כעת אני מבינה, זו מלחמה. הם לא כאן כדי לצאת עוד מעט לשטח, הם כאן כי כאן זה השטח. 

יוצאת מהעיר, בתקוה לחזור לכאן לבקר בעת שלום.

להדפסה