היא מניחה את השפופרת על הכן, מסווה את הרעד שבידה.
החיים קשים, הא? הבחורה אומרת.
אה…
מה היא תגיד? היא לא מתכוונת לתת דין וחשבון לגברת הזו.
ועוד צריך ללמוד למבחן… היא מלכסנת אליה מבט.
אה… כן.
טוב, לא משעמם אתך, אומרת הבחורה. איזו פטפטנות. כדאי שתסתמי את הפה מדי פעם.
היא תולה בה מבט מופתע.
טוב, בואי נעשה את זה ונגמור אחת ולתמיד. אז תראי. את פותחת קופה עם הקוד שמסודי תתן לך. הקוד הוא אישי שלך. אז הפאשלות שבטח תעשי יהיו רשומות על שמך. עכשו את סורקת בברקוד. ככה.
משהו לא ברור לה. היא לא אמורה להיות במחסן? לקפל? לסדר במדפים? למה היא צריכה להפעיל קופה רושמת? ואולי בעלת החנות מתכוונת שהיא תנהל את החנות בשישי לגמרי בעצמה? כך שהיא עצמה תוכל להיות בבית ולהתארגן לשבת? נשמע הגיוני. זה ריגש אותה משום מה. איך זה שהאשה הזו הסכימה לסמוך עליה? בקושי דיברה אתה שתי דקות והסכימה להעסיק אותה. היא תעשה הכל שהיא תהיה מרוצה ממנה.
הגבוהה שולפת איזה חופן אריג מתחת לדלפק, תופסת את התגית המתנדנדת ומעבירה אותה מול הסורק. הוא מהבהב באדום ומדנדן בהסכמה.
רואה? נקלט. אם זה לא קורה – תלחצי ידנית על קוד פריט ותקלידי ת’מספר. מספרים את יודעת לקרוא? לתשלום את לוחצת מזומן – כאן, או אשראי – כאן. את הכרטיס מכניסים מלמטה, הלקוחה צריכה להקיש קוד סודי ולאשר. עבר? סבבה. לוחצת הדפסה. אה, ותחתימי ת’לקוחה על הפתקית. זה הכל. בנת? את הקבלה בתוך השקית.
היא מהנהנת. זה דוקא די כיף, לנהל קופה רושמת. למשול על הממלכה הקטנה הזו, לקבל כסף ולהחזיר עודף, לדנדן ולהריץ כרטיסי אשראי בחריצים ולהדפיס ולהגיד תודה שקנית אצלנו.
היא מהנהנת. זה דוקא די כיף, לנהל קופה רושמת. למשול על הממלכה הקטנה הזו, לקבל כסף ולהחזיר עודף, לדנדן ולהריץ כרטיסי אשראי בחריצים ולהדפיס ולהגיד תודה שקנית אצלנו.
ואז היא אומרת, אז בואי נכיר לך את המחסן. היא מגיחה מאחורי הדלפק אל פנים החנות. סמוך לקיר האחורי היא מתמרנת לתוך סבך של עליוניות תלויות על מתלה גבוה לכל אורכו, ומטיחה אל פנים המחסן דלת עץ שהתמזגה עם חיפוי הקיר.
היא הולכת בעקבות הבחורה בצייתנות. זה לא סיפור גדול, אולי אפילו יהיה נחמד. זו לא עבודה קשה. לא כמו ניקיון או להוציא כלבים לטיול. היא אפילו כבר מחכה שיבואו קונות והיא תפגין את כישורי המכירה שלה.
צמוד לקיר ממול סולם מתכת קטן ומשופשף בן שלושה שלבים, שהיא תטפס עליו כשתרצה להגיע למדפים העליונים. המחסן משתרע שמאלה ארוך וצר, והוא עמוס ארגזים פתוחים וסגורים מסומנים בכל מיני מספרים ואותיות שאין לה מושג מה הם אומרים. בקצהו הרחוק דלת לבנה חבוטה שחלון זכוכית עמום קבוע בה. כל כך הרבה בגדים חדשים. ויפים. למי יש כזה הרבה כסף לקנות אותם?
אם את צריכה מידה, הכל כאן. הגבוהה עומדת בגבה אל הקיר שלצד הדלת, עושה לה סיור מודרך של עצלנים בידיים שלובות ובתנועות סנטר. אם לא מצאת על המדף, תחפשי בקופסאות כאן למטה לפי מספר קטלוגי. סחורה פגומה וכאלה פה בקופסא של ההחזרות. עם זה מסודי מתעסקת. השרותים שם בסוף.
סליחה, יש כאן מישהו? קול גבוה חודר מבעד לדלת הפתוחה של המחסן.
הקול מזכיר לה משום מה משהו. מישהו.
יאללה לעבודה. הבחורה מחווה בתנועת ראש.
מישהו כאן? העליונית הזו במבצע?
הקול המוכר מציק לה. מי זה? את מי היא מכירה כאן בכלל?
מישהי אחרת אומרת, בואי נלך. נחזור אחר כך.
שניה! מישהו כאן?
חני! הקול החזק הנמרץ. זו חני. אולי עם אחותה, או עם גיטי. דוקא חני. ודוקא היום. לא היא לא יכולה לצאת. היא חייבת להעלם. אבל הבחורה הזו… איך קוראים לה, פליאה? בטח תהרוס את הכל.
אה… פ… פליאה, אני חייבת רגע לשרותים.
ביי מאמי. נתגעגע אליך.
היא נסוגה לתוך פנים המחסן, סוגרת עליה את הדלת המייבבת ומסובבת את המפתח. פעמיים. לוחצת על המתג. הנורה שרופה. מה קורה שם בחוץ? הן עוד שם? הקולות לכאורה דעכו, אבל לא, הקול הפסקני עולה שוב. מתמקח. מבקש מידה אחרת או משהו. שתלך כבר, שיהיה לה יקר מדי, שתקנה מהר ותצא. היא לא עומדת בלחץ. הקולות מתערבבים. אולי עוד לקוחות נכנסו. צעדים מתקרבים אליה. מישהי דופקת נמרצות על דלת השרותים. היא מתכווצת.
הי, רונה! המכשפה שואגת. להזמין חילוץ?
חמורה. מה היא צועקת? שתסתום.
כבר… היא עונה בקול עמום. פתאום היא קולטת כמה זה מביש, כל הסיטואציה הזו, בחנות חדשה, ביום הראשון לעבודה. הלחץ השכיח את זה ממנה. פליאה תספר לבעלת החנות והיא תפטר אותה. על היום הראשון. עד שמצאה את העבודה הזו. תפוטר עוד לפני שהתקבלה.
הצעדים מתרחקים. כמה זמן היא עוד תישאר כלואה כאן? הקולות בחוץ מתעמעמים ואחר כך מקבלים איזו תגבורת. הצעדים שוב מתקרבים.
הי, אנה פראנק. הז’אנדרמים הסתלקו.
עלתה עליה, המכשפה. מרגישה את הפנים שלה מתחממות. מסובבת את המפתח, פעם ועוד פעם. יוצאת, שוטפת ידיים בכיור הקטן המנומר כתמי אבנית. עושה את דרכה כמו נזופה בעקבות הבחורה אל עמדת המכירה.
עלתה עליה, המכשפה. מרגישה את הפנים שלה מתחממות. מסובבת את המפתח, פעם ועוד פעם. יוצאת, שוטפת ידיים בכיור הקטן המנומר כתמי אבנית. עושה את דרכה כמו נזופה בעקבות הבחורה אל עמדת המכירה.
שבי. הבחורה מחווה על כסא המתכת הגבוה.
היא מצייתת.
מה הסיפור שלך?
היא נעמדת מולה, נינוחה, בשילוב ידיים, מנקבת אותה בעיני לייזר ירוקות.
מה היא תעשה עכשו? מה היא תגיד? שמישהי תיכנס פתאום. שיבואו לקוחות. שחני תחזור לקחת שקית שהיא שכחה. כבר לא אכפת לה. איך היא הסתבכה ככה? איך היא מוצאת את עצמה בסצנות הזויות כאלה? מה היא רוצה ממנה? מה היא אמורה לומר? היא תיקח את התיק שלה, איפה הניחה אותו? הנה הוא כאן, מאחוריה, היא תתפוס בו ותקום ותברח. בלי לומר שלום, בלי להסביר שום דבר. תצא מכאן ותחזור הביתה. תחזור לחיים הפשוטים של פעם, כשלא היתה בה תשוקה לחיים אחרים. כשלא חשבה שהיא אומללה. שקיבלה את מה שיש לה בתמימות, בהבנה שכך הם הדברים.
ואולי לא צריך דוקא חיי חברה וערבי כיתה. ואולי לא צריך לרצות. חבל על כל המאמצים. היא רק מסתבכת יותר ויותר כל הזמן. אולי האושר דוקא שם. אולי עוד אפשר?
יאללה, ‘שפכי: הסתבכתי עם החוק ואני אסירה נמלטת…
איך היא תצא מזה עכשו? איך מתחמקים מפה? אבל אם היא תברח זה יהיה מביש. הכי מביש. לברוח עם הזנב מקופל. בלי לענות אפילו פעם אחת כמו שצריך למכשפה הזו ששואלת שאלות ועונה לעצמה במקומה.
… ובלי הזדמנות להוכיח לעצמה שאפשר אחרת, שהיא יכולה לבחור את החיים שלה.
לא. לא צריך לבחור. זה הביא עליה רק צרות. צריך להרכין את הראש ולקבל באהבה את מה שהשם נותן. בלי לתמרן, בלי להצטרך לשקר. זהו. אלה החיים שלה. מספיק להיות עם עיניים גדולות, כמו שאמא שלה אומרת. די לרצות לבלוע את העולם. היא תחזור להיות הילדה הטובה שהיא היתה, שכולם הכירו. שהיא בעצמה מכירה, היא תסתפק במה שיש. מה שלא צריך היא לא תבקש…
ומה שצריך היא –
הבחורה מתמקמת מולה מחדש בצורה נינוחה יותר. ומשלבת את ידיה שוב, הפעם לכיוון ההפוך. שמישהו ייכנס כבר. שהטלפון השחור יצלצל ואיזו נודניקית תהיה בצד השני.
נווו? החיים עוברים.
לא. היא לא יכולה.
היא לא יכולה לחזור להתחנן על הברכיים בשביל זוג גרביונים או קלסר. היא כבר לא יכולה להיות ילדה קטנה שחושבת שזה חייב ללכת ביחד. היא כבר גדלה יותר מדי בשביל לחזור אחורה. גם אם היא תרצה, זה לא יצליח לה. זה כמו להידחק לתוך נעל שכבר קטנה, או לנסות למצוא נוחם במוצץ. היא גדלה מדי. זה כבר לא ילך.
פתאום אין לה כלום. החיים של אז כבר אינם, והעתיד סגור לה. היא כאן באמצע, במשרה הכי קצרה בתולדות האנושות. משרה שהסתיימה לפני שהתחילה. מול יצורה שמתעללת בה בלשונה הארוכה.
לרגע היא מרימה את עיניה. פנסי הלייזר הירוקים אורבים לה, מחכים שתיפול בפח.
אלה חברות שלי. היא אומרת, כמעט בלחש, ומתקנת מיד, בנות מהכיתה שלי.
פעם היא קראה לבנות מהכיתה חברות, לפני שידעה שיש גם צורות אחרות של קיום במרחב משותף.
דברי. הבחורה אומרת.
אה… אני חדשה בכיתה. רק השנה נכנסתי. לא רוצה שיצא לי שם…
סו? הבחורה אומרת.
אז… זהו.
הא. הבחורה אומרת.
נראה שהן החליפו תפקידים.
4 תגובות
מדהים! מדהים! מדהים!
איזה הומור בתוך כל המצוקה הזו. אומנות במיטבה!
סיפור עצום. נוגע ללב.
כבר הרבה זמן אני רוצה להגיב עליו, ואיכשהו עוד לא כתבתי.
מספק הרבה חומר למחשבה.
גורם לי לחשוב על מה היה קורה, אם כמורה, רננה הייתה בכיתה שלי.
איך הייתי נופלת בפח גם אני, רואה מולי ילדה קצת מוזנחת, חסרת בטחון, בלי הרבה מה להגיד.
איך הייתי כנראה מתיחסת אליה יפה, כמו לכל אחת, אבל לא חושבת שיש בה מעבר, ובעצם לא נותנת לה הזדמנות של ממש לפרוץ ולבטא את מה שיש בה.
עצוב.
מעורר הרבה מחשבה.
תודה רבה על סיפור מיוחד!
יהל יקרה,
אני חייבת לך תודה על הסיפור הזה כבר מזמן.
יש לי בת בסמינר, שלא הכי נהנית.
בחורה מקסימה, עמוקה, קצת שקטה,
ובעיקר לא מהירת תגובה, לא יודעת מספיק ‘לזרום’
הסיפור שלך הוא על אחרת, ועל פער חברתי-מנטלי.
אצלנו ברוך השם את זה אין. היא מתאימה לכתחילה לחברה, מבחינת הסגנון והמושגים.
אבל בזכות הסיפור שלך שמתי לב לכך שקושי חברתי, בקטנה – הוא ממש לא בקטנה בשביל נערה בת 16,
ושלהיות עדינה והססנית יותר בחברה שהיא יותר חדת לשון – זה לא פשוט.
וגם לזה שהחיבור הרגשי לבית הופך להיות עוד יותר קריטי עם בחוץ קשה.
נתת לי מודעות לכך שהאהבה שלי, והשיחות איתי, הן משהו שהוא חיוני עבודה בתקופה הזו.
אז תודה.
תמשיכי לעשות טוב.
סיפור עצום!
אני מחכה לראות לאן ילך.
מה שמצמרר בפרקים האחרונים – זה לראות תהליך כאילו עדין, שעלול להגיע לתהום.
בחורה צריכה להסתיר מההורים שהיא עובדת, או לא לשרוד חברתית.
ברגע שהיא מתחילה להסתיר – משם הכל עלול להסתבך.
אם היא תפגע מינית, למשל, אין סיכוי שתבקש עזרה מההורים.
ממחיש מציאות חיים עגומה.
אם לא נכיל את הילדים שלנו, על כל מה שזה כולל,
הם יפתחו עולם נפרד ונסתר מעינינו, שהנזק הראשון שלו שהם חסרי אונים בו.
כמו פה בקטנה, מול בחורה חדת לשון, ותא של שרותים בחנות.
מצפה להמשך.
תודה רבה!
וואוווו אומנות במייטבה אני ממש מרותקת לסיפור ומחכה ממש לפרקים הבאים….כאחת שקוראת המון המון המון את כותבת בצורה נדירה!! התיאורים המחשבות זה ממש כמו לראות סרט בלי לראות סרט…מלבד זאת שהכתיבה ברמה גבוהה שזורה בהומור…והכאב נוגע ללב. אין ספק שאת ממש מוכשרת