“מה דעתכם,” העובדת הסוציאלית נראית כמו מישהי שעומדת להפתיע אותנו, “לנסות להיפרד קצת?”
“להיפרד?” אני צרודה פתאום.
“כן,” היא מחייכת, אני לא מבינה למה. “תתנסו קצת בלהיות לבד, תטעמו את זה. תבדקו איך אתם מסתדרים. הגיע הזמן, לא?”
אני לא יודעת אם הגיע הזמן. לטעום את זה? אפילו המחשבה הזו בלבד ממלאת לי את הפה בטעם מר, ואת המצח בטיפות קטנות של זיעה. גם הידיים שלי נעשות דביקות.
“זה מלחיץ אותך?” הקול שלה חומל אלי, ואני שונאת את זה.
“לא,” אני מישירה אליה מבט נחוש, לפחות זו הכוונה שלי. “לא מלחיץ. אבל אני לא יודעת אם באמת הגיע הזמן,” אני מחקה אותה בעדינות רבה. מעיפה מבט לכיוון נתי.
יהיה נחמד קצת להיפרד ממנו, אם להתאמץ להיות כנה עם עצמי. הדיכאון שהוא משרה סביבו מתסכל אותי, וגורם לי תחושה רעה כל כך. אבל אני לא רוצה להתאמץ להיות כנה. אני רוצה שהוא יפסיק עם העצב הזה. משהו בטיפול שלו לא מוצא חן בעיני, ואין לי אפילו למי לומר את זה. אבל במצב הזה, אני ממש מפחדת להשאיר אותו עם הילדים.
נתי לא ממש מתפקד כבר שבועיים לפחות. הוא עונה על שאלות שלי ב”כן” ו”לא,” ולא מוכן לפתח שום שיחה משום סוג. נראה לי שהוא מתחמק ממני. כשאני מגיעה לישון, כמה דקות אחריו, הוא עוצם עיניים בחוזקה. לילה אחד תפסתי אותו נוחר באופן מעושה למדי, אבל אני יודעת שהוא בכלל לא נרדם. מרגישה שהוא ער, לפחות עד שאני נרדמת. זה הגיוני, בבקרים הוא נראה עייף ובלתי מרוכז. אין לי מושג מה הוא לוקח, ומה הוא עושה, והוא כרגע מסרב לשתף אותי.
נתי לא ממש מתפקד כבר שבועיים לפחות. הוא עונה על שאלות שלי ב”כן” ו”לא,” ולא מוכן לפתח שום שיחה משום סוג. נראה לי שהוא מתחמק ממני. כשאני מגיעה לישון, כמה דקות אחריו, הוא עוצם עיניים בחוזקה.
איך הוא יתפקד עם הילדים? מה הם יעשו כל היום עם הדיכאון שהוא משרה סביבו? אולי זה אפילו קצת מסוכן, מי יודע. זהבי תנצל את ההזדמנות שאף אחד לא מטפל בה, ותקפוץ מהחלון לספה, כמו שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן. היא יכולה ליפול. אבל רגע, בעצם, איפה הם יהיו?
“אני חושב שכן,” נתי מפתיע אותי באמת.
“כן?” העובדת הסוציאלית מחייכת אליו.
“כן. אני חושב שיהיה לי יותר קל כרגע, לנסות להיות קצת לבד.”
“זה לא ממש לבד,” אני מתערבת. “אתה תהיה עם הילדים חלק מהזמן. נכון? זה הרעיון,” העובדת הסוציאלית מהנהנת בהסכמה. “אתה תוכל לטפל בהם? לשמור עליהם כמו שצריך? לא כל כך עשית משהו בבית, בימים האחרונים.” אני רק רומזת על המצב, מקווה שמישהו פה יתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי.
“כשאני אהיה לבד, יהיה לי יותר קל,” נתי אומר משפט סתום.
“אני מפריעה לך?” אני נעלבת. זה גם נשמע מופרך, בעצם.
“לא.” נתי שוב חוזר לשיח של כל השבוע. נראה לי שבאמת עדיף שאתרחק קצת. שיתגעגע אלי, אולי.
“את מסכימה, ליבי?” העובדת הסוציאלית שואלת אותי.
“אם לנתי יהיה יותר קל בלעדי,” אני מתחילה לענות בקול מתקרבן, ותופסת את עצמי מיד. “אני לא חושבת שתהיה לי בעיה לעשות את זה, היום. כלומר, ודאי שזה יותר קשה לעשות הכל לבד, אם אני משווה את זה לזמן שהכל היה משותף. אבל בשבועיים האחרונים נתי לא מתפקד כמעט,” אני שוב שולחת אליו מבט, קצת כעוס והרבה מתפלא, “ואני כבר יודעת איפה הבעיה שלי של התלות. אז הבית לא יתפקד כמו שנתי אוהב, לא נורא. הוא יתפקד כמו שאני יכולה.”
היא מחייכת אלי חיוך ענק. “את נהדרת, ליבי!”
אני מסמיקה.
“אז מי יישאר הראשון עם הילדים?” היא שואלת את שנינו.
“נתחיל את זה אחרי שבת,” אני ממהרת לקבוע עובדות. “בסדר? ואני יכולה להישאר הראשונה איתם. בבית.”
“נהדר,” היא ממשיכה לחלק לי ציונים מצוינים. “זה מקובל גם עליך?”
“מה, לחכות לאחרי שבת? כן,” הוא מושך בכתפיו.
“וגם שאתה תעזוב את הבית לחצי הראשון של השבוע הבא. איפה תהיה?”
“אמא שלי.”
“בסדר גמור.” הציונים שלה אליו הרבה פחות נלהבים. “ובחצי השני, מיום שלישי בערב, לאן את תלכי?”
“נתי יגיע להיות בבית ביום שלישי בערב?” אני מבררת.
“כן. לפני שהילדים הולכים לישון. בסדר?” היא בודקת איתו.
“כן.”
“בסדר גמור,” אני מאשרת.
“לאן את תלכי?” היא שוב שואלת אותנו.
“לא יודעת,” אני אומרת קצת בלחץ. “אמא שלי זה לא אופציה. לא עכשיו. אני לא יכולה להיות במקום שיתייחסו אלי כמו ילדה קטנה שצריך לפנק אותה. אני,” יש לי רעיון אבל לא מתחשק לי להכריז עליו בקול. צריך גם לבדוק אותו קודם. “אני אסתדר עד שיגיע התור שלי לעזוב את הבית. בסדר? אל תדאגו לי.”
“אנחנו סומכים עליך לגמרי,” העובדת הסוציאלית מחייכת אלי בחום. אני מרגישה שהיא באמת סומכת עלי. נתי, לעומת זאת, נראה לא מתעניין. אני שוב חוששת שלא יתפקד עם הילדים כמו שצריך.
“אתה בטוח שתסתדר עם הילדים?” אני שואלת אותו.
“כן.”
מה יש לי לעשות עוד?
“יש סיבה שאת חוששת, ליבי?” העובדת הסוציאלית ממקדת בי מבט.
“לא משהו רציני,” אני נחפזת להרגיע. “נתי הוא אבא טוב, והילדים אוהבים אותו מאוד. הוא תמיד הסתדר איתם נפלא. אבל בתקופה האחרונה,” אני מסתבכת קצת, “בשבועיים האחרונים כזה, הוא לא מה שהיה תמיד. הוא נראה עייף, מותש, מסכן. לא יודעת להגדיר.”
“זה בסדר,” העובדת הסוציאלית מעיפה מבט לכיוון נתי. “הוא עובר טיפול לא קל, והגיוני שהוא יגיב בכל מיני אופנים. אבל אני מסכימה שיהיה לו יותר קל כשלא תהיי בבית. וגם לך זה חשוב, לתרגל נפרדות, ולהתחיל להרגיל את עצמך לסמוך עליו. כאשר תתגרשו זו תהיה השגרה שלכם. נכון?”
“אני סומכת עליו,” אני מצהירה. “בדיוק בגלל זה התחתנתי איתו. סמכתי עליו מהרגע הראשון.”
נתי לא מחייך. הוא נושך את השפה התחתונה שלו, ומתחיל למולל את חוטי הציצית שלו.
“אמרתי משהו לא טוב?” אני מתכופפת קצת אליו, ולוחשת לכיוונו.
הוא מזיז קצת את הכיסא ואת עצמו, מתרחק ממני מעט. “לא. הכל בסדר.”
אני מתייאשת.
“מה יהיה בשבת?” היא מסכמת את הדברים על דף. “מי יהיה בבית בשבת הבאה?”
“בשבוע הבא? אני מגרדת את החצאית מעל הברך שלי. “אולי שוב נהיה ביחד? משפחה אחת גדולה?”
“בסדר,” היא אומרת בקול של פשרה. “נראה איך זה יהיה לכם כך, בינתיים. אז בתחילת השבוע הראשון והשני ליבי תהיה עם הילדים ואתה תלך לאמא שלך, כן?”
“כן,” נתי עונה. אני מהנהנת. יש לי דמעות בעיניים ואני לא יודעת למה.
“ובחצי השני נתי יהיה עם הילדים ואת תלכי למקום שתסדרי עד אז, כן?”
עכשיו שנינו מהנהנים.
*
מחנה שבת הראשון, של כיתה ט’, היה תענוג אמיתי. שבת עם החברות, שירים אל תוך הלילה, תוכניות מרתקות.
“איך היה?” אמא היתה נלהבת לא פחות ממני כשהתקשרתי אליה במוצאי שבת.
“מדהים,” עניתי לה.
“יותר טוב משבת איתי?” היא צחקה עלי. “סתם, ליבי. אני זוכרת את הכיף של ההתחלה. תהני לך!”
ניתקתי מהר כי רציתי להתקשר גם לאבא. זו היתה שבת שהייתי צריכה להיות איתו.
“נהנית בשבת?” הוא שאל אותי. הרגשתי את החום במילים שלו.
“מאוד,” עניתי בכל הכוונה. “היה מעניין, ולא ישנתי כמעט כל הלילה.”
“טוב, את זה באמת אין לך אצלי,” הוא חייך. צחקתי.
מחנה השבת של כיתה י’ היה נחמד, אבל זה של י”א היה הרבה פחות.
“את איתנו בחדר,” אביטל הודיעה לי מיד כשהגעתי לפנימייה, בה ישנו.
“אתכן?” לא הבנתי.
“כן. את, אני, פייגי, חיה ורחלי. צירפו אותך אלינו.”
זה באמת היה כך, צירפו אותי אליהן. בכל חדר היו משובצות שש בנות. החברות שלי היו ביחד, אבל לי לא היה מקום, אז שבצו אותי עם החבורה הקטנה ביותר. היינו חמש בנות, פחות מכל חדר אחר. זה לא היה נעים.
“מישהי אחת צריכה לישון על מזרן,” חיה קידמה אותי כשנכנסתי לחדר.
“אוקיי,” לא הבנתי לאן הרוח נשבה. או שלא רציתי להבין.
“בכל החדרים שתי בנות ישנות על מזרן,” פייגי לעסה משהו גדול. “תגידו תודה שפה רק אחת.”
“וליבי מסכימה להיות האחת הזו,” חיה הודיעה, “תגידו תודה גם לליבי.”
“תודה ליבי,” בנושאים האלה פייגי היתה תמיד מנומסת. ולי לא היה נעים להעמיד אותן על טעותן, אז סידרתי את המזרן בצד, קצת רחוק מכולן.
חברותי התארגנו לשבת בחדר שלהן, הצטלמו על רקע הנוף להנאתן, ארבע בנות בחדר שלי עצבו את שערן. אני כבר הייתי לבושה ורציתי לחמוק לחברותי, אבל המראה היתה על דלת החדר הסגורה.
“אפשר לעבור?” שאלתי אותן בקול שקט.
הן אפילו לא ענו לי.
בלילה שוטטתי בין החדרים. חלק מהזמן ישבתי עם החברות שלי על הדשא. אבל כשהן נכנסו לחדרן לא הצטרפתי. משום מה הרגשתי מושפלת. בחדר שלי שתיים כבר ישנו, עוד שתיים שוחחו להן בשקט, שיחה שעשתה רושם פרטי למדי.
“איך היה בשבת?” אמא שאלה אותי במוצאי שבת. שוב שמעתי את ההתלהבות בקול שלה.
“התגעגעתי הביתה נורא,” שמעתי את עצמי אומרת. אחר כך שמעתי את עצמי, לפליאתי, גם מייבבת.
“באמת?” אמא הופתעה לגמרי. “לא נהנית?”
“היו תוכניות יפות,” לא יכולתי להכחיש, “וטיילתי קצת עם החברות בלילה. אבל רציתי את המיטה שלי, אותך. לא אוהבת להיות רחוקה מהבית.”
“מוזר,” אמא התפלאה בשבילי. “תמיד כל כך נהנית בשבתות מחנה.”
“נכון,” הודיתי, “בשנתיים הקודמות לא התגעגעתי, ועכשיו כן.”
“שבת זה זמן של געגועים,” אבא לא נבהל מהיבבות שהשמעתי לו מתחילת השיחה. “שבת זה זמן בית ומשפחה. זה שעד היום לא התגעגעת, אומר שהצליחו להסיח את דעתך היטב.”
“ומה אני אעשה אחרי החתונה?” לא ידעתי אז לשאול, אם אחרי שאתגרש אתגעגע לזוגיות שהיתה לי.
“בהתחלה תבואו לבקר, אבל אחרי תקופה הבית והמשפחה שלך יהיו אלו שתבני לעצמך. ולא תתגעגעי, כי תהיי עם הילדים.”
למרות שמחנה השבת בכיתה י”ב עבר בשלום, למרות שהייתי עם חברותי, היה נחמד ולא התגעגעתי אפילו לרגע, לא רציתי יותר להיות במקומות אחרים בשבתות.
“למה כשאני אצלך אני לא מתגעגעת לאמא?” שאלתי את אבא שבת אחת.
“כי את רגילה,” הוא ענה לי. “מה השאלה בכלל?” הוא לא זכר כמה התגעגעתי אז לשניהם. או שהוא לא באמת ידע.
אבל כמה שנים מאוחר יותר, אחרי השבת הראשונה שלי עם נתי, הוא נזכר לשאול אותי. “נו, ליבי, התגעגעת הביתה?”
וכמה צחקנו ביחד כשעניתי לו שלא.
*
השבת הראשונה עוברת כמו כל השבועיים האחרונים. ביום שישי נתי מסתובב כמו אבל, ראשו מושפל והוא מקשיב באוזניות שלו לאיזו הרצאה. כך לפחות אני חושבת כשאני שומעת הדים קלים, בהזדמנויות הבודדות שאני עומדת לידו. בלי שסיכמנו על כך, אני מתמקדת במטבח ובבישולים והוא מסדר את הבית. לא אכפת לי אם הבית לא יהיה מסודר לגמרי, ולכן אני עוצרת את עצמי מלבדוק מה קורה איתו ומה הוא עושה בעצם.
בשבת בלילה הוא קורא את העיתון על שלל מוספיו. אני משכיבה את הילדים לישון מיד אחרי הסעודה המהירה שלנו, וממהרת גם כן ללכת לישון. אין לי מושג מתי הוא מצטרף אלי. אחרי סעודת הבוקר הוא יושב עם הילדים ומשחק איתם, והאבן שיושבת על הלב שלי נעשית קלה יותר.
בשבת בלילה הוא קורא את העיתון על שלל מוספיו. אני משכיבה את הילדים לישון מיד אחרי הסעודה המהירה שלנו, וממהרת גם כן ללכת לישון. אין לי מושג מתי הוא מצטרף אלי. אחרי סעודת הבוקר הוא יושב עם הילדים ומשחק איתם, והאבן שיושבת על הלב שלי נעשית קלה יותר.
“אני יכולה ללכת לישון?” אני שואלת אותו. “אם אתה איתם, אולי אני אנצל את זה?”
“בוודאי,” הוא לא מרים אלי את הראש, אבל לרגע נשמע כמו נתי שלי.
אני פורשת לחדרי ונרדמת כמעט מיד.
צחוק עליז מעיר אותי. זה אבי, והוא משועשע מאוד ממשהו. אני שוכבת על הגב במיטה שלי, ומקשיבה. עכשיו נתי צוחק, וכן הוא נשמע לגמרי הוא. הלוואי שזה באמת הוא. אולי אני חולמת את זה. זהבי בוכה פתאום, ואני מתיישבת על המיטה, רוצה לקום. אבל אז אני שומעת את נתי מרגיע אותה, כמו פעם. כמו שהוא יודע.
יש לי דמעות בעיניים.
“תודה השם,” אני מתביישת פתאום שאפילו לא חשבתי להתפלל על המצברוח של נתי. “תודה שסידרת את זה, ושהראית לי שהוא בסדר עם הילדים.”
אבל כשאני יוצאת מהחדר, מאוששת לגמרי, נתי מקבל אל פני שוב בעיניים מושפלות.
“אתה רוצה ללכת לישון?” אני טבעית באופן די מלאכותי ועולזת בכוונה.
“כן, תודה.” הוא שוב חוזר להיות הדמות האדישה הזו מהזמן האחרון. אני מרגישה איך הבטן שלי מתכווצת.
“לילה טוב.”
להכין את הילדים שביום ראשון אבא לא יהיה בבית? מה לומר להם? אני מתלבטת עם עצמי בזמן שהם משחקים בינם לבין עצמם ונתי נם את שנתו. אולי אתייעץ איתו במוצאי שבת, אם יסכים לשתף פעולה.
אבל השבת יוצאת והם עייפים מדי. ואחרי שאני משכיבה אותם לישון, נתי מחכה בסלון, וביד שלו מזוודה קטנה.
“להתראות,” אני אומרת לו, מכיוון שאני מבינה שהוא לא יגיד כלום אם לא אפתח.
“להתראות. ובהצלחה.”
אני יושבת בסלון הריק. רק מנורה אחת דלוקה. השולחן כבר מסודר, והמפה של יום חול פרושה עליו. נתי כנראה טאטא את הרצפה בזמן ששרתי לילדים שיר ערש אופטימי, כי אין עליה שום פירור. אני נשכבת על הספה, מסתכלת על התקרה שהצללים מוטלים עליה.
מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני מצטערת כל כך שישנתי בצהריים, כי אני לא מסוגלת לישון עכשיו. המבט שלי חולף על פני כל הספרים שבארון הספרים. אם נתגרש, בבית שלי לא יהיו כל הספרים האלה. אולי זאת ההזדמנות שלי לפתוח איזה ספר קודש שמעולם לא פתחתי. אבל הידיים שלי כבדות ואין לי שום חשק לזה.
מה עושות נשים עצמאיות בכל הזמן הפנוי שיש להן? מה אעשה אני עכשיו?
אני קמה מהספה ונכנסת למטבח המבריק. נתי שטף את כל הכלים וגם ניקה את השיש ואת הכיורים, מה שלא הספקנו לעשות ביום שישי. כל הכבוד לו. אבל עכשיו אני יכולה להצטער גם על זה. כי ניקיון הכיורים היה מעסיק אותי לא רע.
במקום כל זה אני פותחת את הארון ושולפת ספר מתכונים ישן. בוחרת את העוגיות הכי מסובכות, עם הכי הרבה שלבים, ומתחילה להכין אותם, לי ולילדים.
קורצת אותן לבבות-לבבות ומקשטת כיד הדמיון הטובה עלי. ריח מופלא ממלא את הבית. מחר, כשהילדים יקומו, הם ייהנו מעוגיות טריות וטעימות.
אני נוגסת בעוד אחת רכה, יפהפייה, שנמסה לי בתוך הפה. מחסלת עוד שתיים ועוד אחת. נושמת את האוויר של שלוש לפנות בוקר, שנכנס מהמרפסת ומתערבב לי עם ריח האפייה.
אני לא לחוצה משום דבר עכשיו, טוב לי. מותר לי ליהנות מהעצמאות של עצמי.
רק חבל שאין לי איך להעביר קופסה קטנה של עוגיות לנתי. הוא כל כך יאהב אותן.
3 תגובות
לכבוד מערכת האתר,
לא מובן כלל, כיצד אתר שמתיימר להיות חרדי, מפרסם סיפור שדרכו הגורפת נוגדת את דרך החיים של התורה הקדושה!
סיפור חולני זה, אין מקומו באתר שמתיימר להיות מיועד ליהודים שומרי תורה ומצוות.
בשם האומנות, אין היתר לרמוס ערכים מקודשים. מיותר לציין ששום רב לא היה מאשר סיפור שכזה.
בכבוד רב
ברור שהכותבת לא חושבת שדרך החיים הנכונה אלה גירושים.
כל התהליך כאן, לפי הבנתי, הוא רק דרך לחזק את ההבנה איך שדרך התורה של בית נאמן לנצח היא הדרך הנכונה.
נהנית ממש לקרוא!! כל שבוע.
ממש כך!
גם אם זה אמור לשמש לכוונה ההפוכה
זה כניראה מכניס לקורא לראש מחשבות מורכות וממש לא בריאות!!