שלושה ימים

מיכאל כבר חזר מערבית והיא שמעה אותו מנקה את הכלים שבכיור משאריות סעודות השבת. הוא לא מדבר איתה כבר שלושה ימים. על מה ולמה הפעם, לא לגמרי הבינה, וזה כבר לא עניין אותה. פיתחה אדישות שהגנה עליה.
ממוצע 4.1 | 9 מדרגים

בחוץ כבר ירד החושך, והיא גלשה אל תוך השמיכות ושקעה במיטה החמה.   החמימות הזאת שעטפה אותה, הרוך, זה היה עבורה כמעין עולם הבא.  ככה סתם להיכנס למיטה במוצ”ש, בין צאת שבת דגאונים לרבינו תם.  היה בזה משהו מיוחד. דווקא העיתוי הלא צפוי – זמן שבמשפחות אחרות מושלמות משתרכים להם לאיטם שרידי סעודות שלישיות, נשמעים שירי ערגה לשבת שעוזבת, או ידיים זריזות כבר שוטפות ערימות של כלים, וילדים יחפים רצים למקלחות. היא לא מיהרה לשום מקום. 

מיכאל כבר חזר מערבית והיא שמעה אותו מנקה את הכלים שבכיור משאריות סעודות השבת. הוא לא מדבר איתה כבר שלושה ימים. על מה ולמה הפעם, לא לגמרי הבינה, וזה כבר לא עניין אותה. פיתחה אדישות שהגנה עליה. 

יצאה לפני מנחה לטייל ברחוב. גם עכשיו כשתמוז קרב ובא, היו עוד אחרי צהריים קרירים עד קרים ממש. יצאה ואז חזרה ללבוש סוודר, ואז שוב יצאה ושוב חזרה הביתה ולקחה בדרכה החוצה גם מעיל קל. לפחות בו היו כיסים שהיה אפשר להכניס בהם את הידיים. הצמחים חייכו אליה, העצים היו אוהבים, השמיים, שמי אחר-הצהריים של שבת, היו מלטפים ויפים. נשמה לרווחה, סוף סוף סביבה אוהבת. את השנאה בבית היה אפשר להרגיש באוויר. דרך העיניים שלו. הוא לא דיבר אליה ולא הסתכל עליה כבר שלושה ימים. 

הצמחים חייכו אליה, העצים היו אוהבים, השמיים, שמי אחר-הצהריים של שבת, היו מלטפים ויפים. נשמה לרווחה, סוף סוף סביבה אוהבת. את השנאה בבית היה אפשר להרגיש באוויר.

בעודה מטיילת, מנסה להשתחרר מאנרגיות השנאה שעטו אותה, שאלה את עצמה –  אז מה יש לאהוב בי בעצם?  למה אני צריכה לאהוב את עצמי? כי היה זה ברור לה שהיא צריכה, לפחות כדי לאזן את הקוסמוס. ליקטה כמה תשובות. זה לא בא לה בקלות. דלת אחרת שהתפתתה כמעט לפתוח הייתה – ‘אז למה אני צריכה לשנוא את עצמי?’ הציצה ונפגעה. מאחורי הדלת הזאת מבול של סיבות כמעט נפל עליה. טרקה את הדלת ואמרה לעצמה – בואי נישאר בחיובי, בסדר? נחזור ללמה לאהוב… 

התשובות שעלו בה היו שקטות. לא סיבות גרנדיוזיות. לא סיבות שהיו גורמות לאי-מישהו לתת לה פרס נובל או אפילו להדליק משואה. סתם אדם טוב. סתם יהודיה בסדר.  אדם יצירתי יחסית. ואולי האופן שבו אני יודעת למצוא את הטוב גם במצבים די קשים? זו גם תכונה לאהוב בי? תהתה. 

כן, את המציאות עם מיכאל בהחלט היה ניתן להגדיר כלא פשוטה, ככזאת שיש למצוא בה את החיובי. ואיך היא תגיד לו עכשיו את מה שיש לה להגיד? והאם ישתנה משהו או גם את זה הפעם יטביע בתוך מצב רוחו הקודר? לא היה נראה שיש דבר מחוץ למתחולל במציאות הפנימית שלו – שיכול להשפיע. אפילו לא זכרה מה התחיל הפעם את הדממה הזאת שהוא כפה עליה. 

הם ציפו לילד כבר ארבע שנים. הציפיה הפכה מתישה, והאכזבות הגבירו את המתח הקיים גם ככה. וכמו כדי להוסיף שמן למדורה, היו אלה המפגשים עם העולם שנצרבו בזיכרונה, כגון אותה פעם שבה נכנסו אל משפחת לוין, שאצלם התארחו תדיר, והגב’ לוין בהתרגשות טפחה על בטנה שבלטה קצת באותו יום, ואמרה לה: מה זה??

“לא, לא, אני סתם שמנה,” היא ענתה במבוכה… זה הביך את שתיהן. ואז הגיעו הברכות, מה שהיה מרגיז עוד יותר. חיפשה את מבטו התומך של מיכאל, אך לשווא. הוא מצא לו מפלט באיזה ספר. “לכאן אני לא באה יותר עד ש…” אמרה לעצמה וגם למיכאל.  ומאז לא התארחו יותר בשום מקום בשבתות. מיכאל לא גילה הבנה או אמפתיה, אלא הוסיף זאת לרשימת החסרונות שלה, הדברים שהייתה צריכה לתת עליהם את הדין מדי פעם, כשהחליט לשחק בשופט ונאשם.  

למרות זאת התעקשה להישאר מחוייכת, מחייכת, “חיובית”. לא רצתה להיות מאלה שנואשות כל כך לילד עד שכל דבר הופך שחור בעיניהן, מלבד הילד הזה שאינספור ציפיות נכרכו בו. היא פגשה הרבה כאלה במחלקות הפוריות. שמרה מהן מרחק כדי לא “להידבק” בנואשות. היה בחיים כל כך הרבה יופי מעבר למה שחסר, לו רק היה גם מיכאל שותף לזה… לו רק ידע ליהנות מהקיים, רק קצת…

מבעד למבטו של מיכאל, שגם הוא ניסה להסתיר את הכאב והציפיה, הופיעה אכזבה שהלכה והעמיקה. כאילו שזו הייתה אשמתה… ובכלל רופא אחד אמר לה שהבעיה היא כנראה אצלו. לא רצתה להגיד לו, ידעה כמה האגו שלו שביר.  ואיך יוכל להסתכל על עצמו במראה כשיגלה ש”האחראי” לכאורה לאי אושרו זה בעצם…הוא? לא בטוח שהיה עומד בזה. היא השקיעה את מרצה בתפילה, שהשם כבר יסדר את זה איכשהו, גם בלי שהוא ידע, ואולי אם אפשר, ריבונו של עולם, היא הוסיפה, תהפוך אותי לקצת פחות שנואה? 

רופא אחד אמר לה שהבעיה היא כנראה אצלו. לא רצתה להגיד לו, ידעה כמה האגו שלו שביר.  ואיך יוכל להסתכל על עצמו במראה כשיגלה ש”האחראי” לכאורה לאי אושרו זה בעצם…הוא?

ועכשיו היא מטיילת ברחוב וחושבת לסירוגין מחשבות של שנאה עצמית ואז אהבה לעצמה. ניסיונות לאהוב את עצמה. פתאום נזכרה בזה. יש איתה עכשיו עוד מישהו או משהו. מרגיש את כל הרעל הזה שזורם לה בוורידים. טוב שיצאה מהבית ספוג האדים הרעילים. משפחות מושלמות טיילו ברחוב – הורים, ילדים ועגלות, חיוכים וצחוקים ונחת של דמדומי שבת על פניהם. זה עשה לה טוב -מתבוננת עליהם מן הצד –  וזה נראה לה אפשרי גם בשבילה, אולי ביום מן הימים, אם עכשיו לא…

וכעת כשחזרה סעדו שניהם חרישית סעודה שלישית. נסחפה לקריאה באיזה מגזין כלשהו לשבת. לא היה אכפת לה שהוא כאן שותק למולה, קראה כתבות צבעוניות בעניין רב עד שיצא לערבית. 

כבר מזמן המניפולציות האלה לא עבדו עליה. בהתחלה הייתה מנסה יותר, משתדלת. לאט לאט הבינה שזה לא יעזור. זה רק מחזק אותו בדרכיו המקולקלות. נותן לו הצדקה לטענותיו. טענותיו המרובות לאינסוף – פעם זה לא מספיק נקי, ופעם הזיזה את חפציו לא באופן הנכון והמדויק, פעם היא מדברת יותר מדי, ופעם “שמחה מדי”.  פסקה מלהתייחס לטענותיו כאשה אוהבת אשר כל חפצה הוא להתענג על חינה בעיני בעלה. היא ויתרה על החן הזה ועל העונג. היא רק רצתה שקט, ועכשיו היה לה השקט הזה. ורק רצתה עוד קצת חום ואהבה. ועכשיו, בין השמיכות החמות בשעת ערב של מוצ”ש – היא קיבלה את זה.

היא לא סיפרה למיכאל דבר. כי הוא לא מדבר איתה כבר שלושה ימים. והיא לא מיהרה לעשות זאת. רצתה עוד כמה ימים לבד עם זה. לפני שהקדרות של מיכאל תשפיע גם עליו. התחפרה עוד קצת במיטתה, משחזרת שוב ושוב את הבדיקה החיובית מיום שישי, וגל של אהבה הציף אותה אל רחמה, אל עצמה, וכך שקעה לה בשינה מתוקה עד הבוקר. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן