שתי בירות – פרק ל”ז

ירושלים 18:35

אחרי שאופי לוקחת את הילדות הם נשארים לבד. היא אומרת לשלמה שהיא לא מתכוונת לטלטל אותן. אומרת שהן חייבות יציבות. אומרת שאסור שהלימודים שלהן ייפגעו. אומרת שהשגרה חשובה.

שלמה לא אומר כלום.

השתיקה שלו משגעת אותה. הם יושבים בבית הריק של דודה של אופי. אופי הפכה למלאך המושיע שלה. השיגה מפתח לדירה הנטושה של הדודה, ועכשו היא על ספת קורדרוי חומה ושלמה על כורסת קטיפה ירוקה. עציץ סינתטי עצום ומאובק חוצץ ביניהם והיא רואה אותו חרוש דאגה מבעד לעלי הכותרת המצהיבים. 

היא לא רצתה להיפגש בבית. לא רצתה לתת לשלמה לעבור את המפתן שחצה כשהחליט לעזוב. אם עזב אז עזב. אבל עכשו היא חושבת על הילדות ולא ברור לה איך תמלא את רצונו של שלמה לפגוש בהן. לאן בדיוק תשלח אותן? לחדר בישיבה בצפת? לעזרת נשים בבית כנסת השכונתי?

אולי אצל אמא שלך? היא מנסה להציע.

שלמה מנענע ראשו לשלילה. פוצה סוף סוף את פיו. לא. לא אצל אמא שלי. אלא אם כן אני מסתפק בשעתיים. ואני לא.

על כמה זמן חשבת?

כמה שיותר. אני אבא שלהן. 

היית צריך לחשוב על זה לפני שהפלגת לצפון, היא חושבת ולא אומרת. 

מילה לא אמר על התיק ששלחה. כלומר, מילה אחת בלבד אמר. תודה. לא חרטה על שמיהר לעזוב. לא צער נורא על הטעות שעשה. לא ירידה על הברכיים ותחנונים לחזור. כלום. משהו במנגנון שלו נדפק והיא לא יודעת עכשו איך לתפעל אותו שוב.

לא צער נורא על הטעות שעשה. לא ירידה על הברכיים ותחנונים לחזור. כלום. משהו במנגנון שלו נדפק והיא לא יודעת עכשו איך לתפעל אותו שוב.

לילדות הסביר שיצא לחופשת מחשבות. שאל את יעלי, למה לא אמרת לאמא. יעלי אמרה, לא אמרת לי להגיד. הוא אמר, כן אמרתי לך. היא אמרה, תעזוב את יעלי. שולמית שאלה מה זה חופשת מחשבות והוא התקשה להסביר. מראש חשבה שההגדרה הזו מוזרה ומבלבלת אבל שלמה התעקש. אסתי שאלה למה אי אפשר לחשוב בבית, היא מצליחה לחשוב בבית מצוין. תמר הנהנה. גם היא מצליחה. שלמה חזר על ההסבר כמו מנטרה: אני בחופשת מחשבות. כמו שלאמהות יש קייטנת אמהות, לאבות יש חופשת מחשבות. נחמה’לה אמרה שהיא לא ראתה בחיים שלה פרסומת של חופשה כזו. באיזה מלון אתה? יש שם גם תכניות? מתי אתה חוזר?

זו חופשה מיוחדת, חזר ואמר. היא התאפקה לא לחפון את עיניה בכף ידה. איפקה את כל מימיקת חוסר האמון שבעבעה מתחת לפני העור. השתלטה על מחוות הכעס והלעג. שמרה על פוקר פייס. חשבה: תצטרכי לאמץ את ההבעה הזו מעתה ועד עולם. מול כל העולם. פוקר לייף.

20:35

סמדר מסבירה לה מה זו משמורת משותפת. אומרת שנשמע ששלמה מכוון לשם בלי לקרוא לילד בשמו. היא חושבת איך ילדות הופכות ל’משמורת’ ומה זה אומר למעשה. שלמה זרוק באיזו פנימיה. זה לא שיש לו דירה. זה לא שיש לו יכולת לשלם מזונות. מזונות. עוד מילה שנכנסה ללקסיקון שלה. עד לפני רגע עוד היתה קוד לעוגה שהיא מוציאה אחרי הקידוש בשבת ביום.

פתאום היא מאבדת נשימה.

אין לי עבודה, היא אומרת לסמדר. התפטרתי. הפיצויים יספיקו לעוד חודש-חודשיים. אני בהריון. אף אחד לא יקבל אותי עכשו. שלמה אברך. הוא לא יכול להחזיק אפילו את עצמו. 

אתם מתכוונים להתגרש?

אין לה תשובה. מילה לא דברו על זה. המילה אפילו לא עלתה ביניהם. מילה בזויה, מנודה, לא משתמשים בה בשום מקום. שמעתם שפרידמן נפרדו? שבן חמו פירקו את החבילה? שאפרת חזרה הביתה? אף אחד לא מתגרש במחוזותיהם.

אני לא יודעת, היא אומרת.

סמדר אומרת שאם כך מוקדם לדבר במונחים הללו. שכדאי שיגיעו להסכמות איך ומתי הוא פוגש את הילדות. היא מספרת על ‘חופשת המחשבות’ שלו. סמדר אומרת שחופשה ללא תאריך סיום עלולה לעורר חרדה. ממליצה לה על יועץ זוגי. לכו ביחד. רק בשביל לשמוע איך נכון לתווך לילדות את המצב. 

היא מספרת על הרצון של שלמה לפגוש את הילדות. על הסירוב שלה לשבור את השגרה שלהן. סמדר אומרת לה שלא חייבים לשבור שגרה לילדות. מספרת לה מה זה נסטינג. מעולם לא שמעה על המושג. סמדר אומרת שהם יכולים לנסות ליישם את המודל.

סמדר אומרת לה שלא חייבים לשבור שגרה לילדות. מספרת לה מה זה נסטינג. מעולם לא שמעה על המושג. סמדר אומרת שהם יכולים לנסות ליישם את המודל.

הילדות נשארות בבית ואנחנו אלו שמתחלפים?

בדיוק.

וזה לא יבלבל אותן?

לא יותר מלנדוד בין שני בתים.

ואיפה אני אהיה בימים ששלמה יהיה בבית?

זו שאלה טובה. התנאי הבסיסי הוא שלכל אחד מכם יש איפה להיות.

אין לה איפה להיות והקינון היחיד שהיא מכירה כולל ארגון ארונות וצביעת קירות לקראת לידות. היא לא בנויה לנדוד בין בתים, לשוטט בין כתובות. היא רוצה את הבית שלה ואת המיטה שלה.

סמדר מזכירה לה את תשוקתה להיות הומלס. מזמינה אותה לבדוק לאן נעלם חלום הנוודות. 

אין לה תשובה.

*

אמסטרדם 04:45

היא מחפשת דירה. הדירות באירופה חשוכות וקודרות. תקרות גבוהות ורצפות ישנות. היא לא מוצאת שום דבר שמוצא חן בעיניה. רינה אומרת שהיא מפונקת. שיש אנשים שגם זה אין להם. היא מבקשת מרינה להפסיק להציק לה. אם אין לך דברים נחמדים לומר לי את מוזמנת ללכת. רינה מקבלת את ההזמנה. אומרת שנמאס לה מהתנאים שלה ויורדת במדרגות. הגב שלה זורח בירוק. למה את הולכת? היא צועקת. מה בסך הכל ביקשתי? שתגידי לי דברים נחמדים? רינה לא עונה. המדרגות מתהפכות ורינה עולה ומתרחקת בו זמנית. היא לא מבינה מה נדפק במנגנון של רינה ומה לעשות עכשו. 

*

ירושלים 07:55

אף פעם לא שמה לב כמה היא תלויה בשלמה. התיזוז היחידני בין הילדות מתיש אותה, ובפעם השלישית שיעלי צווחת ‘אמא’ היא פורצת בבכי. ממהרת להעמיד פנים שקבלה מכה מהדלת. מקווה שהילדות יבלעו את הגרסה, שלא יתערערו יותר ממה שהן כבר. גם אמהות בוכות כשכואב להן. לא, לא צריך פלסטר. כמה דקות וזה יעבור לי.

כמה דקות עוברות והכאב לא עובר. היא משלחת את אחרונת המתמהמהות. ריקי נרדמה בעגלה בבגדיה והיא מחליטה לתת לה להמשיך לישון. תקום כשתקום. היא בינתיים תוכל להתייפח בשקט. כלומר בקול. 

הפעם היחידה שיצא לה לשמוע מבוגרים בוכים בקול היתה בלוויה של סבתא מרים. היתה אז בת שלוש עשרה או ארבע עשרה. כל כך הזדעזעה אז לשמוע את אמא שלה ואת הדודות גועות בבכי קולני, את סבא משה מייבב ברמקול. משהו נשבר בתוכה. המשענת שראתה בעולם המבוגרים נשמטה תחת רגליה. נאחזה אז ברינה שחיבקה אותה. מאז לא הלכה שוב ללוויות, התפללה בכל נפשה שיבולע המוות במעגלים שלה. 

אופי דופקת. נכנסת בלי לחכות לאישור. אל תקומי. אני אסדר פה קצת ואחר כך נצא.

מה נצא? שום נצא.

נצא. נצא. בת ישראל צריכה יציאה אחת לפחות בשבוע בשביל השפיות. ככתוב צאנה וראינה בָּנות.

את לא יכולה לקחת ציטוטים ולעשות בהם מה שמתחשק לך.

למה לא?

אין לה תשובה. באמת למה לא?

אופי מתרוצצת בין שברי קורנפלקס לשאריות גרביים. היא בינתיים ממלמלת ברכות השחר. שעשני כרצונו. מה רצונו. למה עשני. היא כבר לא יודעת שום דבר. חושבת על שלמה שמברך בכוונה שלא עשני אישה. נזכרת בסבא. כמה אהב את סבתא מרים. איך היה אומר, ברור שאני מברך שלא עשני אישה. איזה נס שלא עשני. אם הייתי אישה לא היתה לי אישה, ומה אני שווה בלי סבתא מרים שלכם? 

איפה הם ואיפה סבא וסבתא.

מאורגן, אומרת אופי. קדימה, ניקח את ריקי למעון ונצא.

לאן?

מה זה משנה. 

אל תתחילי אתי אופי. 

לממילא.

מה יש בממילא?

אם לא תבואי לא תדעי.

אופי אני עייפה. אני כמעט לא ישנה. הילדות פה עלי. ואם מישהי פתאום לא תרגיש טוב?

יתקשרו אליך מבית הספר. לא שולחים ילדות בלי תיאום. די לחפש תירוצים. 

אופי פותחת את הדלת. מגלגלת את העגלה של ריקי. מכריחה אותה לקום. היא הולכת לנעול נעליים. מתלבטת בין הכחולות זמש לחומות עם השרוכים. נועלת את המגפונים האפורים. אפילו בחירות פשוטות היא כבר לא יודעת לעשות. מארגנת תיק. מה צריך לקחת? כל כך הרבה זמן לא יצאה ככה סתם לסיבוב עם חברה. כל הקונספט זר לה. אין לה כוח להתנגד. אולי תכנס לחנות ספרים, תרכוש ספר או שניים. זה יעזור לה לצלוח את השקט בערבים, את הלילות הארוכים. היא מקווה שיש שם חנות ספרים. 

אין לה כוח להתנגד. אולי תכנס לחנות ספרים, תרכוש ספר או שניים. זה יעזור לה לצלוח את השקט בערבים, את הלילות הארוכים. היא מקווה שיש שם חנות ספרים. 

יש שם חנות ספרים? היא שואלת.

יש. אופי מהדהדת מהמדרגות. בואי כבר.

היא באה.

*

רק בדרך חזור היא שמה לב. 

את השעתיים האחרונות העבירו בשיטוט נטול מטרה בשדרת החנויות. אופי הכריחה אותה למדוד שמלות. היא לא לובשת שמלות. תמיד חולצות. תמיד מכופתרות. זקוקה ללחץ החגורה על המותן, להידוק הצווארון אל העורף. מרגישה אבודה בין בדים משוחררים. השמלות החמיאו לה. היא קנתה אחת. רק אחת. אופי התעקשה על סגול. לא יזיק לך קצת צבע בארון האפור שלך. בסטימצקי שקעו בין הכריכות. אופי שלתה פניני לשון בזמן שהיא דפדפה בין זלדה לעמיחי. צללה אל ספרו האחרון, טבעה במילותיו, נשטפה בנבואתן אותה.

למה ירושלים תמיד שתים, של מעלה ושל מטה
ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע
בלי לחבֹּט את ראשי למעלה
וּבלי לפצוע את רגלי למטה.
ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידים ורגלים,
אני רוצה לחיות רק בירוּשָל אחת,
כי אני רק אני אחד ולא אנים.

תהתה מי קורא את מי, היא את הספר או הוא אותה. בהתה אל הדף, נחבטת בין תאומוּת לזוגיות. למה תמיד שתים. גם היא רוצה לחיות בירושל. רכשה אותו, רכישה אחרונה בהחלט. אחר כך התיישבו לקפה. אופי הזמינה אותה. היא לא זוכרת מתי עשתה זאת בפעם האחרונה, אם בכלל. הֵשיטה את מבטה בהשתאות. זיהתה לפחות חמש נשים חרדיות. יושבות בבית קפה. בממילא. עצמה עיניים ונשמה את האוויר הגשום. פקחה אותן ובהתה אל החומה הערפילית. אופי חייכה בפטרונות מול פרצופה המתענג. לא היה לה אכפת. התמסרה לתחושה המוזרה שפשטה בה. משהו בין עייפות מחבקת של לילות שבת להתעלות הגוף ברגע שבו מטוס ממריא. 

ההיזכרות בהמראה ההיא ובנחיתה שבאה אחריה בעטה אותה אל המציאות. הבית מחכה לי, בואי נלך. מספיק הקפה. לא צריך עוד משהו. היא תהיה חייבת למצוא עבודה. אין לה שום רעיון מה תוכל לעשות.

ורק אז, בדרך חזור, היא שמה לב. 

האוויר נעמד סביבה. היא מעמידה אותו גם בתוכה. סורקת. בודקת. אופי מזמזמת שיר לא מזוהה. הכלאה של אם אתה מאמין שיכולים לתקן ושל אם אין אני לי מי לי.

אין לי בחילה, היא אומרת לאופי.

יופי. אופי שמחה אִתה.

שום יופי, אופי. אין לי בחילה.

מה זה אומר?

זה אומר שאין הריון. זה מה שזה אומר.

איזה שטויות את מדברת. לא חייבת להיות בחילה בכל רגע נתון.

אצלי חייבת. יש לי מספיק ניסיון לדעת את זה.

יש לך מספיק ניסיון עם בנות. אולי זה בן?

האפשרות הזו לא עלתה בדעתה. היא חוככת בה לרגע, הופכת מצד לצד. אולי אופי צודקת. אולי זה פשוט הריון אחר. שלמה ישמח. לא מגיע לו. 

האפשרות הזו לא עלתה בדעתה. היא חוככת בה לרגע, הופכת מצד לצד. אולי אופי צודקת. אולי זה פשוט הריון אחר. שלמה ישמח. לא מגיע לו. 

אופי מזמזמת בעליזות, אולי זה בן, אולי זה בן. היא בועטת בה. תפסיקי לחגוג. עובר נטול אופק משפחתי, מה יש לחגוג. 

אז בואי נקפוץ לקופה. רק בשביל שתהיי רגועה.

לא קופה. מיון.

למה? בואי נראה קודם הכצעקתך.

אני צריכה מיון.

את בטוחה?

בטוחה.

בסדר, בואי נרד.

הן יורדות מהאוטובוס. היא מחפשת את בחילתה האבודה. נושמת עמוק. ואז שטוח. שום דבר. 

להזמין לך אמבולנס? אופי אומדת את חברתה המתפתלת.

אל תגזימי. 

אני.

כן. את. אקח מונית. שערי צדק עשר דקות מפה. 

ניקח, גברת רביץ. אני לא שולחת אותך ככה לבד.

אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח עכשו. מישהו צריך להיות בבית כשהילדות חוזרות. את מוכנה ללכת אלי הביתה?

בטח שאני מוכנה, אבל את לא נוסעת לבד. תתקשרי לבעלך.

לא.

הוא צריך לדעת.

לא עכשו.

לונג טיים אגו. תתקשרי כבר.

זה לא אגו. ואני לא מתקשרת.

אז אני אתקשר.

אני לא רוצה אותו לידי. היא מושיטה יד קדימה. עוד מונית חולפת על פניהן.

חייגתי. אופי כופה עליה נייד כגיגית.

הלו? היא שומעת את קולו המתפלא של שלמה. מה לשכנתו בניידו.

זה… זו אני. אה… אופי התקשרה בגלל ש…

מה קרה? בהלה בקולו. הכל בסדר? הילדות בסדר?

הילדות בסדר. אני רק קצת דואגת בגלל ה…

מה קרה?

אני לא יודעת. אני לא מרגישה, אה, אני מרגישה שאני צריכה מיון. אז… 

אז את רוצה שאבוא, הבנה נמסכת בו.

לא.

אלא? המצח המתקמט מקמט את קולו.

מישהו צריך לקבל את הילדות.

וברונר, היא…

אופי תבוא אתי.

שתיקה מעבר לקו.

את רוצה שאני אלך הביתה לקבל את הילדות. 

כן.

את יודעת שזה גם שלי ה… הדבר הזה.

יודעת.  

ואת מעדיפה שאני –

כן. 

בסדר. אם ככה יותר נוח לך אז בסדר. אני אהיה בבית. את יכולה להיות רגועה.

חוסר אונים שוטף אותה. היא לא מבינה למה הוא מקבל עליו את הדין. מתאים לו להתווכח. להתעקש. תפקידו להמשיך לרצות. ההשלמה המהירה שלו מבהילה אותה.

חוסר אונים שוטף אותה. היא לא מבינה למה הוא מקבל עליו את הדין. מתאים לו להתווכח. להתעקש. תפקידו להמשיך לרצות. ההשלמה המהירה שלו מבהילה אותה.

בסדר. היא מוזגת לקולה את כל העלבון שבתוכה.

אבל את ביקשת…

אתה שלחת אותי הרגע לבד למיון.

אז את כן רוצה שאבוא?

לא.

אז מה את רוצה?

לא יודעת. כלום.