שלמה וחצי – חלק ה’

אני יוצאת עם אחיותי לכיוון התחנה המרכזית. האוטובוסים שלנו אמורים להגיע בזמן חופף יחסית.

טוב לצאת ביחד.

מגיעות למפתן התחנה. הטלפון מצלצל. קול זר וקר.

אני מדבר עם רוחמה? 

נכון.

את אשתו של שאול? 

נכון מאוד.

מדבר אריאל, אני שוטר ממשטרת ישראל.

מה קרה? אני שואלת מהר. הלב מתופף בעוז.

הכל בסדר, הוא עונה מכנית. איפה את? 

אני בדרך הביתה, מה עם שאול?

מצאנו אותו מחוסר הכרה. 

מה זה אומר? לא מעזה לשאול. פטישים הולמים בראשי.

תוך פחות מדקה מתקשר יודה, אח של שאול.

רוחמי איפה את? מי נמצא אתך? 

אחיותי. תגיד לי מהר וברור, תעשה לי טובה יודה, דבר!!

קחי מונית ותבואי. 

לאן? לבית חולים?

לא, אין צורך. אחרי הכל. בואי הביתה. 

אחרי הכל, בואי הביתה. 

יהודה יהודה, אתה איש בשורה. איני יודעת אם טובה היא או רעה. העיניים מצטמצמות, הרגליים רועדות, והאחיות שלי, הטובות, מבינות הכל. 

יהודה יהודה, אתה איש בשורה. איני יודעת אם טובה היא או רעה. העיניים מצטמצמות, הרגליים רועדות, והאחיות שלי, הטובות, מבינות הכל. 

תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אבדו, אבדו…

רעד בכל הגוף, אש בגרון.

מבעד למסך אני רואה את אחיותי מסמנות למונית. אנחנו עולות. הן צמודות אלי מימין ומשמאל. 

אני שומעת נהמה חרישית, ואז קולטת שהיא יוצאת מגרוני. זה לא בכי, לא צעקה. רחש מוזר, כמו כבשה פועה, חסרת מילים.

אני מאבדת מגע עם אחיותי. הן איפשהו שם, בעולם החיצון, ואני בתוך עצמי. 

מדברת בקול, כאילו אין עולם סביבי.

ריבונו של עולם, זה קרה בסוף. נתת לזה רשות לקרות.

הילדים, הילדים. שרק לא ייפגעו. אני מוכנה לכל, ריבונו של עולם. אני מורידה את הראש.

אני לא יודעת כלום, לא אומרת כלום, רק מבקשת־דורשת ממך, שהילדים לא ייפגעו.

הבועה התנפצה באחת, אנחנו לא מוגנים בעליל. פתאום חשופים לעין כל, המסך נפתח בלי התראה, הסצנה הכי איומה מתרחשת עוד לפני שהשחקנים יודעים את תפקידם.

אני מרגישה איך אני חבוקה, בקול דממה דקה.

מישהו אתי, שומע את נאקתי, עושה אתי חוזה. אחד על אחד. אני מסכימה לכל, מקבלת את מה שיש, ואתה שומר לי על הילדים.

מהרגע הזה שאבתי כח לתקופה ארוכה. משם הדהד לי כל הזמן: הילדים שמורים ומוגנים, לא יאונה להם כל רע. 

המונית מורידה אותי קרוב לבית, ואני יורדת אט אט. אחיותי צועדות אתי כמו מלאכי השרת.

מזווית עיני אני רואה את השכנה הטובה שלי מסתובבת אנה ואנה. כשהיא מבחינה בי היא מסיטה מבט ונכנסת לביתה.

אני פוסעת בשביל, רגלי כעופרת. פותחת את הדלת לבית שיצאתי ממנו לפני פחות מעשרים וארבע שעות. 

נוהמת, מתנשמת. הנה על השולחן התפילין של שאול, פתוחות, כדרכו, רכות עדיין. טלית מונחת ברישול. זה הדבר הראשון שאני נוגעת בו. אוספת אלי את הטלית, מריחה את הריח המוכר כל כך. קורסת אתה על הכורסה הקרובה. הוי, שאול, שאול… 

לתוך זה נכנסת אחותו אילה, ניגשת אלי, מחבקת חזק כל כך. בכי יוצא ממני כמו שטף דם שמתפרץ. שתינו בוכות. 

את היית כל כך בסדר, רוחמי, את היית מלאך… היא מייבבת לי באוזן. 

והטלית סופגת לתוכה דמעות רותחות. לא רציתי שייגמר ככה, לא רציתי… שברי מילים יוצאות ממני.

מאמינה לך, מאמינה, היא חוזרת שוב ושוב, כמו רטיה חמה על פצע.

אני נכנסת למטבח, יושבת שם בין אבני ביתי ושחה לעצמי דיבורים שלא מעלמא הדין.

לתוך זה נכנסים הילדים. אהרן בן האחת עשרה ראשון, שותק, מתנדנד חיוור. אמרו לו בחיידר שהוא צריך לחזור הביתה, שאבא לא מרגיש טוב. לא שוטר ולא אף איש מקצוע עמד לידי, אך מישהו שם בפי את המילים הכי מדויקות, הכי מתאימות.

נטלתי את ידו. היא היתה קרה ורועדת. אמרתי לו, אהרן המתוק, אבא כבר לא אתנו. הוא היה כל כך חלש, עד שלא יכול לסבול עוד. וכשהיה בעיר נפל, והלב שלו… הפסיק לפעום…

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו, זה עצוב, מאד. יש לזה קול, מותר לך להשמיע קול עצוב…

עשיתי יחד אתו אאאההההה כדי לחלץ אותו מהקיפאון.

משה הגיע שני, התחיל לבכות. אחרונה באה מרים, בתי הבכורה. ניגשה למשה והרגיעה אותו, נמנעת מלפגוש בי. לא אני הייתי שם כשבישרו לה. 

אותם רגעים נצרבו בכל אחד מאתנו. היתה משמעות גדולה וקריטית לכל מילה שנאמרה שם, לכל פיסת מידע. לדמויות הראשונות שפגשנו, לחיבוקים, למבטים.

מידע למידע הצטרף והתמונה מתחוורת.

הציוד של שאול מגיע איכשהו לבית. נעליים שקנינו לו לפני שבועיים בדיוק. חליפה. ארנק. פלאפון.

בשיחות היוצאות שלו:

2:05 – אשתי היקרה.

2:30 – אמא. שיחה שלא נענתה.

3:55 – יצחק לסרי. ארבעים שיחות יוצאות…

ר’ יצחק הנ”ל לא ענה, שקוע היה בשינה, נדירה לפי דבריו בשעה זו, שבה החרישו שמים וארץ

וניתנה הרשות למשחית…

ר’ יצחק היה דמות משמעותית לשאול באותם ימים, ומשלא ענה, פנה…

היכל שרוף שרפת, רבונו של עולם. 

ריח חרוך באוויר. גצים בעיני.

*

מתארגנים ללוויה. איפה האישה הטובה, שכל הזמן ליוותה, שכל הזמן כיבדה, שנשארה ולא ברחה? איפה את?

בואי, עשי לו כבוד אחרון, לבעלך זכרונו לברכה. 

אחותי עושה לי קריעה, משום מה זה מצחיק אותי. לראות את עצמי בסצנה הקורעת לבבות מהסיפורים, פתאום כזה קרוב, כזה פשוט. לקרוע בגד חיצוני זה כלום, כזה סמלי. 

פתאום עלתה בי הכרה צלולה שאני לא הולכת לחבק את הסבל. לא. שיהיה ברור. אני לא הולכת לסחוט ממני ומכל הסובבים דמעות שליש. לא. את הדרמות אני שומרת לחיים עצמם, שהיו, שיהיו. עכשו אני הכי פשוטה שיש. מה שאומרים לי אני עושה. עם יד על הלב, קשובה לכל הגה פנימי. לא משחקת פה על במה של אף אחד. גם אם יש פה קהל עצום שעוצר נשימתו לנוכח הגיבורה במערכה. 

ועדיין לא פגשתי את חמותי. האמא המיוסרת הזו, איך אסתכל לה בעיניים?

עשרות אנשים, אני מובלת בלי משים יד ביד עם חמותי. היא ממלמלת לי בקול בוכים:

אני הבאתי אותו לעולם הזה, ואת נתת לו חיים…

נכנסת לחדר הטהרה, שם שוכב שאול, מכוסה. שואלים אותי אם אני רוצה להיפרד, לומר משהו.

הלב אטום, לא מרגישה כלום. יוצא לי מהפה: שלום שאול, אני סולחת. 

יוצאת משם, הספדים עוברים לי ליד האוזן.

אבא שלו נואם שם: כמו טורבו הראש שלך עבד, כמו טורבו… פסיעה אחת אחורה, שתיים קדימה…

אנשים, חיבוקים, בכיות, דיבורים ונהמות. הבנים שלי מצטרפים לקדיש. יתומים. 

*

חוזרים הביתה, סעודת הבראה איכשהו בבית חמי, לא טוב לי שם, כשאני יוצאת מן הדלת אני שומעת את גיסי הצעיר, אח של שאול, ממלמל ספק לעצמו ספק לאחיו: מי יודע… האם נוכל לומר שלא ידינו שפכו את הדם הזה?…

בום. מבינה פתאום באיזה מקום הם נתונים. 

אפשר למות רק מזה. 

אני לא שם.

יוצאת מהבית המדמם בשתיקה. 

לא אני. בלי שום ספק. לא שפכתי את הדם הזה. 

יד על לבי, ותחת השמים השחורים אני מגלה כי הוא, למרבה הפלא ולגודל הנס, מבעד לכל הסער הגדול הזה,

הוא, לבי, בתוך תוכי שלם.

אני אלמנה. חי חי חי.

חצי מצחיק, חצי עצוב.

חצויה שכמוני, שלמה שכמוני…

מה אתם יודעים?

אנשים לא יודעים כלום.

*

היה זה אך סמלי, משקף את מציאות חיי, הנפרדות הזו. כל אחד בכה את בכיו לבדו. לא היה דומה כאבם לכאבי שלי, ולא דמה כאבי לדמם השותת.

היה זה אך סמלי, משקף את מציאות חיי, הנפרדות הזו. כל אחד בכה את בכיו לבדו. לא היה דומה כאבם לכאבי שלי, ולא דמה כאבי לדמם השותת.

לא אשכח את עלות השחר ההוא. התעוררתי מַזיעה מחלום בעתה. היום השני או השלישי לשבעה. אני שומעת יללה ממעמקי העומקים, היא עולה ויורדת כמו סירנה.

זיהיתי את קולו של שאול. קורא בשמי. רוח־מייייייייייייייייייייי – – – – –

זה היה מפלח. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. זו היתה קריאה מתחננת. לְמה? איני יודעת. 

בצר לי, אני משתפת את אחי שישן בביתי בימי השבעה כדי שלא אהיה לבד. 

השיתוף קצת מקל ועוזר לפרק, אך בלילות הבאים נאלצתי להיעזר בכדורי שינה בשביל להירדם.

היללה בחלום היתה מוחשית מדי, והמחשבות והאדרנלין הגבוה לא הניחו לי להרפות…

*

שבת השבעה זכורה לי כבתוך ענן. הדלקת נרות, ועוד נר נשמה לשאול. 

אני בוכה ומברכת, מלאכי השלום, ברכוני לשלום. אני נשענת על ברכתכם… לא על אף אחד. 

לתוך זה נכנסת בתי הגדולה.

אני מזמינה אותה לחיבוק, אומרת לה: מותר לך, מותר להישען. גם אני נשענת. את לא צריכה לדאוג לי. 

פתאום אני קולטת שהיא פוחדת שאשבר ואיעלם לה גם אני. 

אני פה, אני מנסה להעביר לה מסר של כח. אנחנו יחד. ויחד נמשיך הלאה…

כמו קיר בטון חוסם בינינו. הגנה, מחיר כבד לה. 

מבינה למפרע שזה מה שעזר לה לשרוד באותם ימים. זו היתה הדרך של הנפש החכמה והרכה שלה להתמודד עם הבלתי נתפס. 

ליל שבת אחר חצות הלילה. 

אני יושבת על הספה, לידי אחי. הכי אח מכל האחים. 

נשאתי דברים שנבעו מעומק נשמתי, בקול שלא ידעתי שקיים בי.

דיברתי לנשמתו של שאול, זו הטהורה שאינה תלויה בדבר, שאִתה כרַתי ברית עוד טרם באנו לעולם הזה, המזוככת בייסורי הנפש. מחלתי לה בלב שלם, נפרדתי בבכיות של כאב וצער, ידעתי שאליה עוד אתגעגע…

אחר כך פניתי לנפש החולה שהיתה פה, שהכרתי. הטחתי בה דברים, חלקם קשים.

טוב שהלכת, העזתי לומר לה. כמה חושך דבק בך, כמה קליפות… לכי, לכי ואל תשובי עוד…