לפני כמה ימים התקשרה אליה אתי, הבת דודה של אמא שלה, שאלה אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה. ואמרה שחבל שהיא לא פוגשת אותה בסמינר, המסלולים מתקיימים אחרי צהרים, בשעות שרננה כבר לא נמצאת, וככה לא נפגשים. ואז הזמינה אותה לבקר אותה אצלה בבית ואמרה שכדאי שיהיה יותר קשר בין המשפחות, עכשו כשהם גרים בירושלים.
היא לא ידעה מה לומר ורק אמרה, כן. ואתי שאלה מתי תרצה לבוא, והיא אמרה, אני אשאל את אמא. לא חשבה שהיא מתכוונת שהיא תבוא לבד, כי היא דיברה על קשר בין המשפחות. כשהם עברו לכאן ההורים שלה אמרו שצריך ללכת לבקר אותם, אבל זה עוד לא קרה. לפעמים אמא שלה היתה מרימה טלפון לבת דודה שלה לשאול איך מגישים בקשה להנחה או איך משנים כתובת במשרד הפנים. היא עצמה מעולם לא דיברה אתה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא בכלל ראתה שהיא בן אדם אמתי.
והיא לא שאלה את עצמה מה פתאום אתי הזאת רוצה עכשו שהיא תבוא אליה. ולמה שאשה נשואה תרצה שנערה בת שש עשרה תהיה אתה בקשר. אחר כך נפל לה האסימון. מישהו שלח אותה. מישהו ביקש ממנה להכנס לעניינים. אולי מהסמינר, אולי ההורים שלה עצמה.
כל השבוע אבא שלה הסתכל עליה בזעף. הוא לא אמר שום דבר על הקוקו הלא מסורק שלה או על הבגדים, אבל היא הרגישה על הכוונת. היא אספה את הקוקו כדי לא להרגיז אותו, אבל הרימה את הזנב בקליפס, והוא כנראה לא אהב איך שהתלתלים שלה נשפכו ממנו. מה הוא רוצה ממנה, היא לא חייבת להמשיך להיראות סבתא זלדה.
כל השבוע אבא שלה הסתכל עליה בזעף. הוא לא אמר שום דבר על הקוקו הלא מסורק שלה או על הבגדים, אבל היא הרגישה על הכוונת. היא אספה את הקוקו כדי לא להרגיז אותו, אבל הרימה את הזנב בקליפס, והוא כנראה לא אהב איך שהתלתלים שלה נשפכו ממנו. מה הוא רוצה ממנה, היא לא חייבת להמשיך להיראות סבתא זלדה.
ואז בחמישי כשהיא באה הביתה, ראתה שהוא כבר בבית. עלה בה שבריר של תהיה למה הוא חזר מוקדם. אמא שלה היתה בחדר, משאירה לו את הבמה.
היא כבר שחררה את רצועות התיק מכתפיה ורצתה ללכת לחדר, אבל הוא עצר אותה ושאל בחדות, איפה היית?
א… אצל חברה, היא אמרה והדאגה טיפסה בתוכה.
איזו חברה?
צירה’לה, היא פלטה בלי לחשוב.
ואיפה היית בבוקר?
היא רצתה לומר, בסמינר, אבל תפסה שהוא כבר יודע. מישהו אמר משהו.
היא אמרה, היה לנו יום חופש, יש לנו מתכונת.
קיוותה שהוא לא יעלה בדעתו לבדוק את הענין. אם כן, היא תהיה בבעיה. אבל לא היתה לה ברירה. תצטרך לסמוך על הנס. מה הוא יכול לעשות בעצם? להתקשר למחנכת? למזכירוּת? לצירה’לה?
האמת היא שכל נושא השלמת החומר נהיה לה מסובך. היא עוד לא הספיקה לקחת מטובי את החומר כדי לצלם, וגם ככה היה לה המון חומר להשלים. בערבים היתה עייפה מכדי ללמוד נושאים שהיא פוגשת בפעם הראשונה. ולא משנה כמה ברורים היו הסיכומים של טובי.
בבקרים הראשונים שלה בחנות, כשהיתה לבד, הביאה אתה את הקלסר וניסתה להציץ על הדפים, אבל כל רגע מישהי נכנסה והיא לא הצליחה לקרוא ענין אחד ברצף. התייאשה. חשבה לעצמה שתלמד בשבתות. מקסימום תקבל ציון עובר. המחשבה הזו הכאיבה לה. כל כך מהר היא השתנתה. כל כך מהר היא ויתרה על הדברים החשובים לה. את שדה הראיה שלה תפסו דברים עוד יותר חשובים, אבל זה לא אומר שהיא לא הרגישה אֵבל על כל מה שנאלצה לדחוף למקום השני.
ואז הוא צעק, כל השבוע היה מתכונת? איפה היית כל השבוע?
לא ידעה מה תגיד. אז כן התקשרו מהסמינר. מי התקשר, המורה? המזכירה? המנהלת? מה היא עושה עכשו למען ה’?
תעני לי!!!
היא נסוגה, מסתירה את התיק הקטן מאחורי גבה.
לא באנו לירושלים עיר הקודש כדי שתתקלקלי פה! שלחנו אותך לסמינר הכי טוב, ואת מסתובבת ברחובות! מה את חושבת, שאת תעשי פה מה שאת רוצה?
הוא תפס את כתפיה וטלטל אותה. איפה היית כל השבוע? למה את לא הולכת לסמינר?
אמא שלה הפציעה מהחדר. היא לחשה באזהרה, שלום…
הלל יצא בעקבותיה, אבל נהדף בחזרה לחדר בתנועת היד של אמא שלה.
אבא שלה צעק, הילדה הזאת גומרת אותי, כאילו אין לי מספיק צרות בחיים!
היא התפתלה בניסיון להשתחרר.
תעזוב אותי, היא ייבבה. תעזוב אותי כבר…
אמא שלה עמדה עם היד על הלב, ממלמלת מילים חרדות.
את לא תעשי פה מה שאת רוצה!! הוא צעק. איפה היית אני רוצה לדעת!
היא התנשמה. הידיים שלו היו כבדות על כתפיה. אם היא תגיד שהיא היתה בחנות זה יהיה הסוף של כל זה. היא לא יכולה לאבד את העבודה. לא יכולה לאבד את פליאה. אין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. כשהוא כעס הוא היה בן אדם אחר.
איפה היית?
תגידי משהו, חשבה. תגידי משהו מהר. אבל המוח שלה היה ריק. האוטוסטרדה של המחשבות שנסעה לה בראש בלי הפסקה עצרה בחריקה. תגידי מילה. משהו.
בס… בספריה, היא מלמלה.
איפה?!
בספריה… פה בשכונה.
הם אפילו לא פתוחים בבוקר. רק שלא ינסה לאמת נתונים.
מה עשית בספריה? ולמה לא הלכת לסמינר?
למדתי… קשה לי עם החומר… נכנסתי באמצע השנה… גרדה בקושי את המילים.
הוא נעץ בה מבט מפקפק. היה ברור שהוא לא מאמין לה. אבל בכל זאת הרפה ממנה.
ממחר את הולכת לסמינר בלי עניינים. הבנת? אני מחר לוקח אותך בעצמי אל הסמינר.
אם אתה תבוא אני לא הולכת, היא ייללה.
אמא שלה מלמלה, שלום, לא ככה…
והוא אמר, מחר את הולכת על הבוקר, ואני מתקשר למורה לשאול אם הגעת.
היא הנהנה, מובסת.
רק שיעזוב אותה. רק שייגמר כל זה.
הוא הסתובב ודיבר אל עצמו ברוגז מילים לא ברורות.
היא פרצה לחדר והשתטחה על המיטה, התחפרה בתוך השמיכה ושמה את הכרית על הראש, מנסה לשווא לכבוש את היפחות שפרצו ממנה בלי שליטה.
הלל חמק מהחדר. היא שמעה אותו מצייץ, אמא, רננה בוכה.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. יימח שמם של החיים האלה. ואין לה מספיק קללות כדי להשמיץ את מה שקורה לה. נמאס לה. רע לה. וכשקצת נהיה לה טוב מחרבים לה הכל. למי אכפת אם רע לה או טוב לה. אם יש לה חברות או אין לה חברות. העיקר שהיא תשב על הכסא. שיוכלו לסמן לה וי בכל היומנים של כל המערכות.
נמאס לה. רע לה. וכשקצת נהיה לה טוב מחרבים לה הכל. למי אכפת אם רע לה או טוב לה. אם יש לה חברות או אין לה חברות. העיקר שהיא תשב על הכסא. שיוכלו לסמן לה וי בכל היומנים של כל המערכות.
ומה היא תעשה עכשו עם מסודי? הבטיחה לה שתעבוד בוקר. איזו מין עובדת לא אחראית שכל פעם משנה את לוח הזמנים שלה. אם פליאה לא תוכל לבוא במקומה, מסודי תכעס עליה. היא תצטרך להיות בחנות בעצמה, או לחפש עובדת נוספת. ואז אולי יתפסו לה את השעות. הכל פועל נגדה.
ועכשו כבר אין לה תיק. התיק הקודם קבור בתוך פח האשפה של חצי חינם. היא לא כשירה להיות תלמידה בצורה כזו. לעזאזל הכל.
והיא תהיה חייבת להתקשר להודיע למסודי. אין לה מושג איך.
תגובה אחת
פרק עצוב.
הפאסיביות של האמא מורגשת מאד.
מעלה מחשבה על מה קורה כשהורה אחד פסיבי בגלל החשש מהאחר.
קורה גם בהפוך.
ילדים זקוקים לשני הורים 🙁
ואותנטי, למרבה הצער, איך מצוקה מהסוג הזה גורמת להתחיל לקלל