“אז מה נשמע?” העובדת הסוציאלית שלנו מחבקת היום כוס קפה, ואדים עולים ממנו. היא נראית רגועה, והרוגע שלה מכניס גם אותי למין רגיעה כזו.
“בסדר,” אני עונה. “יש קצת חדשות,” אני מגניבה חיוך לנתי, הוא מחזיר לי בחיוך מתוח.
“מה חדש?” היא מניחה את הכוס ונשענת אחורנית בכסאה.
“הפסקתי את הביקורים שלי אצל הקואצ’רית,” אני אומרת, מצפה להפתעה קלה. כן, אני רואה אותה על הפנים של העובדת הסוציאלית. “אבל אני מתחרטת, בעצם,” אני ממהרת להמשיך את המשפט, לפני שהיא תסיק מסקנות לא נכונות, והשיחה תלך לפסים מיותרים.
“למה את מתחרטת?” היא שואלת אותי.
אני שמחה שהיא לא מבררת מדוע הפסקתי. “חשבתי שאם אני כבר לא תלותית, או אם אני יודעת להתגבר על ההרגל להיות תלותית ולמלא את הצורך הזה בדברים אחרים, אז אני כבר לא צריכה.” מצחיק אותי פתאום שאני כן מסבירה משהו למה הפסקתי. זאת הרי לא ממש הסיבה הנכונה.
“ומה גילית?”
“לא גיליתי כלום,” אני מתעצבנת בפנים, אבל אף אחד לא יודע. “סתם נראה לי שאני עדיין רוצה את התמיכה שלה. כל הנושא של חיפוש עבודה, המצב הלא ברור עדיין בבית. טוב לי שיש איזושהי פינה שבה אני יכולה לשחרר את מה שיושב לי בלב, מישהי לנתח איתה מחשבות לא מעובדות, ולקבל תמיכה בכל החוסר ודאות שאני חיה בו.”
“אוקיי,” היא מסכימה איתי.
אני מגניבה מבט אל נתי. העיניים שלו מושפלות, והוא מגלגל את חוטי הציצית על אצבעותיו, עד שהן מלבינות, ומשחרר כדי לגלגל שוב, מחדש.
“אז מה את עושה בקשר לזה?” היא שואלת אותי.
“בינתיים כלום. אני מתכננת בשבוע הבא להתקשר לרונית, לבקש ממנה לחזור. אפילו שזה קצת מביך,” אני מצחקקת.
“יופי,” העובדת הסוציאלית שוב נוטלת את הקפה, ומחבקת אותו.
“אז אצלי,” הקול של נתי רועד, אבל המבט שהוא מרים יציב יחסית. “אצלי, אני חושב, הכל קצת יותר דרמטי.”
“אז אצלי,” הקול של נתי רועד, אבל המבט שהוא מרים יציב יחסית. “אצלי, אני חושב, הכל קצת יותר דרמטי.”
אני מסתכלת עליו בהפתעה. העובדת הסוציאלית לוגמת מעט, ומניחה שוב את הכוס. הפעם היא משלבת את ידיה ומחכה לנתי, שימשיך.
“אז קודם כל, זה שליבי הפסיקה את הטיפול שלה, גרם לי טלטלה. הרבה זמן חשבתי שכל הטיפול הזה בהתמכרויות לא עוזר לי, ואפילו מזיק. הוא,” נתי נשמע פתאום כמו מתנצל, “הוא גמר לי את האנרגיות, הוציא ממני כל מיני מחשבות אפלות. הרגשתי שהוא לא מציף בי את הבעיות שלי, כמו שהם אהבו לומר, אלא יצרו בי בעיות חדשות, חורים שחורים חדשים.”
“אני גם חושבת שהוא לא היה מכור,” אני אומרת לעובדת הסוציאלית.
“בקיצור, הצעד של ליבי,” הוא אפילו לא מסתכל עלי, “גרם לי לקבל גם אומץ. פתחתי את הנושא עם המטפל שלי והתגלו לי כל מיני דברים, אבל בעיקר שאני לא חושב שאני צריך את זה. אני חושב שזה לא טוב, וזהו. אז עצרתי את הטיפול.”
“יופי,” העובדת הסוציאלית מחייכת חיוך רחב, “גם אני חושבת שלא היית מכור. אולי אתה טיפוס מרצה קצת, או משהו כזה. לא משהו דרמטי כל כך. אני חושבת שניסיתי לרמוז לכם על זה, לא?”
“אני לא שמתי לב,” אני עונה.
“אני לא יודע אם אני גם טיפוס מרצה באמת,” נתי מגביה קצת את הקול שלו, והרעד הופך להיות קצת יותר ברור. “אני חושב שאני, אני בסך הכל, אני,” הוא פתאום מסתכל עלי במבט כזה, שגורם לעיניים שלי להתמלא בדמעות, וללב שלי להרגיש כאילו הוא נעשה ענק, פועם אפילו בזרועות ובבטן. “אני חושב שאני אוהב את ליבי, וזה הכל. אבל אהבה אמיתית, לא תלות או רצייה או התמכרות. פשוט, פשוט,” הוא מקרב מעט את הכתפיים ואת הראש שלו אלי, ממש טיפה. אף אחד לא יכול לשים לב לזה. אבל אני שמה לב ומתקרבת מילימטר גם כן, כאילו באוטומט. “פשוט טוב לי איתה. את מבינה?”
אני לא יודעת את מי הוא שואל אם היא מבינה, אבל אני מהנהנת בראש שלי. דמעה אחת זולגת לי לתוך האף, אני מחטטת בתיק שלי כדי למצוא טישו, אבל אז נזכרת שיש חבילה המונחת על השולחן תמיד. אז אני נוטלת טישו אחד ומקנחת את האף הכי בעדינות שאני יכולה.
לא נעים לי לנגב את העיניים גם כן, אז אני ממצמצת חזק, במקום.
“בקיצור,” נתי מסיט את המבט שלו ממני, ואני מנסה לחזור לנשום כרגיל, “אני רוצה להישאר נשוי. לליבי. ואנחנו נהיה מאושרים ביחד. נכון ליבי?” הוא לא מחכה לתשובה. “אז איך אמור להיות התהליך?” עכשיו הוא פונה לעובדת הסוציאלית ומשתתק. את התשובה שלה הוא רוצה לשמוע. וגם אני.
“את עדיין מעוניינת, ליבי?” היא שואלת אותי בטון ענייני.
“בוודאי,” אני מכחכחת כדי להסיר את הצרידות שתקפה אותי בלי הודעה מוקדמת. “אחרת, למה המשכנו לבוא לפה?”
“בסדר,” היא אומרת. “אם שניכם שלמים עם ההחלטה הזו, אני רק יכולה לברך אתכם עליה. שיהיה במזל טוב.”
אני מסתכלת על נתי, הוא מסתכל עלי. מתחשק לי לצרוח, לתפוס אותו בשתי ידי, לנענע אותו, כי למה זה לקח לו כל כך הרבה זמן. לברוח איתו אל אי בודד ולהישאר איתו שמה לנצח. אבל אנחנו יושבים בחדר משרדי בבית הדין, ודנים בקטע כל כך טכני, שזה מוזר. אין שמש שזורחת בתוך החדר הזה, נכון? התקרה לא צנחה והשמיים לא נכנסו לכאן? אז למה אני מרגישה אור ואופק בתוך הלב?
“טוב,” העובדת הסוציאלית מוציאה כמה דפים מהמגירה, כותבת וחותמת, תולשת ומסדרת. “אני כותבת לבית הדין שאחרי כל הטיפול של הפחתת תלות אתם עדיין רוצים להישאר ביחד, נכון? אז יזמנו אתכם לדיון, תעדכנו את הסכם הממון שלכם, וזהו. שיהיו לכם חיים מאושרים, אני באמת שמחה בשבילכם. כבר הרבה זמן שאני מרגישה שאנחנו הולכים לזה, וזהו. טוב שזה נגמר.”
“טוב שזה נגמר ככה,” אני מדגישה.
היא מחייכת אלי.
*
מלכי התארסה ראשונה מהכיתה. היא הגיעה קורנת ביום שלמחרת, והביאה איתה אלבום קטן עם תמונות. בשבילי, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי איך נראים חתן וכלה כשהם סוגרים ביניהם להתחתן.
“למה הוא יושב על הרצפה?” דחקתי מרפק בחיה. היא עמדה לידי, וגם קיוויתי שהיא לא תצחק עלי.
“הוא כורע ברך,” היא הדגישה כל הברה.
“אבל למה?” נחרדתי קצת. מה הסיפור של הזוג הזה?
“ככה מקובל,” היא משכה כתף אחת, “לא יודעת. זה קטע רומנטי כזה, לא יודעת מאיפה הגיע. אבל ברגע שמקובל לכרוע ברך, לתת טבעת או ורד אדום, מה הוא הביא לה?”
“שושנה אדומה, נראה לי.”
“זהו, אלה כללי הטקס, פשוט תקבלי אותם,” היא אמרה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לראות מבין הראשים עוד תמונה מוזרה.
“אני שונאת טקסים,” אמרתי בשקט. אף אחת לא שמעה.
“אני לא רוצה שהחתן שלי יכרע לי ברך,” אמרתי לאמא בהבעת גועל קלה, בצהריים.
“באמת?” אמא הופתעה. “דווקא עם כל הספרים הרומנטיים שאת קוראת, חשבתי שתרצי פיסת רומנטיקה בחיים האלה. את בטוחה שלא?”
“אני בטוחה,” הייתי נחרצת.
“טוב, אם לא תתחרטי עד שתמצאי את האחד שלך, נעדכן את השדכנית ברצונות שלך. אל תטרידי את עצמך עכשיו.”
“החתן שלי,” אמרתי במהירות, “בטח לא יהיה כזה. הוא לא יפדח את עצמו בשביל טקסים מוזרים שלא ברור מאיפה הם באו.”
“שיהיה ברור שאני איתך,” אמא הסכימה איתי. “בזמני לא היו כל השטויות האלה. אבל הדור של היום, יש לו המון רומנטיקה בראש. מצד שני, מה אני אגיד. יש לכם חמש-שש שנים ביחד? תנצלו אותם. זה זמן שלא חוזר אחר כך. קצת פוצי-מוצי לא הפריעו לאף אחד לגדול.”
“זה לא קשור,” התעצבנתי. “אני שונאת טקסים חסרי משמעות, וההשפלה של גבר שכורע ברך מול בחורה, נראית לי לא הגיונית. מה הקשר פוצי מוצי עכשיו, או לגדול?”
“את צעירה, זה הכל,” אמא הגישה לי צלחת מרק. “שיהיה לך בתאבון, ליבי. ואני שמחה שאת בחורה ערכית שלא מסתכלת על חיצוניות ועל מה כולם עושים, אלא הולכת עם האמת שלך.”
שנה וחודשיים אחר כך התארסתי. נתי היה נרגש, ולא היה לי לב לומר לו שלא יכרע או לא ישתחווה. החלטתי, ברגע האמת, שמה שהוא יעשה יהיה מקובל עלי.
בעצם גם אני הייתי נרגשת כל כך.
“את רוצה להתחתן איתי?” הוא שאל בגמלוניות קלה, נשען אל עמוד תאורה ברחוב.
“כן,” עניתי לו.
שנינו עמדנו ברחוב. אנשים חלפו מימיננו ומשמאלנו, קדימה ואחורה. אבל היינו לבד בעולם, רק שנינו. היה שקט שצלצל לי באוזניים מרוב שהוא היה חזק. לא שמעתי את דיבורי האנשים ששוחחו בטלפון בצעקות לידינו, לא שמעתי את הרכבים צופרים זה לזה. גם לא את המואזין שהתעורר כמה שניות קודם לכן.
“אז,” נתי אמר בטון של שאלה.
“כן, מה עכשיו?” הצטרפתי אליו. “אנחנו, כאילו, מאורסים?”
“אני חושב שכן,” הוא ענה בכובד ראש. “או שזה לא עובד אם אני לא כורע ברך ומגיש לך פרח? פשוט, את יודעת, אני לא ידעתי שזה יהיה היום. כלומר, חשבתי, אבל רציתי להיות בטוח.”
“אני לא רוצה פרח,” אמרתי לו, “אני רק רוצה,” ואז עצרתי. עוד לא הרגשתי שזה מנומס מספיק לומר לו שאני רוצה אותו. ובסך הכל, גם לא הייתי בטוחה שאני רוצה דווקא אותו. כלומר, התארסתי איתו, אבל מן הסתם יכולתי לעשות את זה עם הרבה בחורים אחרים גם כן.
“את רוצה לשבת באיזה מקום?” הוא שאל אותי. “או שניסע לכותל?”
“אני רוצה לשבת,” אמרתי לו, “לעכל את זה ביחד, שאנחנו מאורסים. זה וואו, מתחשק לי לצעוק, לצרוח לכל העולם האדיש הזה.” החוויתי עם היד בעיגול הצידה. באותו רגע שמתי לב שהרחוב ממשיך לחיות כרגיל.
הלכנו למלון. כל הדרך מילאתי את השקט במילים. מילים שלא זכרתי אפילו בערב, ולכן הנחתי מאז שהן כנראה היו מצבורי שטויות של בחורה נרגשת.
“אז מה את אומרת?” הוא התיישב על כיסא מולי. “נעשה פגישה?”
“בוא נודיע להורים,” אמרתי לו. “למי אתה רוצה להודיע ראשון?”
“לאמא שלי,” הוא אמר. “את רוצה לשמוע, או שאת מתקשרת במקביל?”
“אני אתקשר לאמא שלי גם כן, במקביל.”
הוצאנו את הטלפונים שלנו וחייגנו. רגע אחד שמעתי את עצמי מספרת לאמא, אחר כך שמעתי את אמא משתנקת בהתרגשות ומאחלת לי שנים מאושרות והרבה נחת, ובין לבין את נתי מספר לאמא שלו בקול רוטט שהוא החליט לסגור ושהסכמתי, והדים קלושים של התרגשות שלה.
אחרי השיחה עם אמא, שלא הייתי לגמרי מרוכזת בה, התקשרתי לאבא. גם נתי התקשר לאבא שלו. ושוב שמעתי את אבא ואת נתי וההדים מהטלפון שלו במיקס נרגש ומרגש.
“אני רוצה להתקשר לחברות שלי,” אמרתי לנתי כשסיימנו את השיחה. “לסבא שלי, לסבתות שלי, אני לא יכולה לשמור את האירוע הזה בשקט. מה אתה אומר?”
“ממילא זה יהיה רשום מחר בעיתון, לא?” הוא חשב בקול. “רוצה להתקשר?”
מלצר התקרב אלינו. “מינימום הזמנה מאה וחמישים שקלים,” הוא אמר.
“בוא נלך,” נעמדתי בקפיצה. “חבל לשלם מאה וחמישים שקלים על מים. אני לא יכולה לבלוע כלום.”
הוא הצטרף אלי, מחייך חיוך רחב. סיימתי לדבר עם שתי חברות בחוץ, ונסענו ביחד לכותל.
*
“אתה זוכר כשסגרנו?” אני שואלת את נתי כשאני מסיימת למצמץ מול השמש שזורחת כרגיל על רחוב עסוק וטרוד בענייניו.
“היית שמחה,” הוא אומר לי.
“כן, גם עכשיו,” אני מחייכת חיוך מתוח. “הודענו לכל העולם, אתה זוכר?”
“כן, וכולם שמחו איתנו,” הוא מוסיף. זה בעצם ההבדל בין אז להיום.
“רוצה להודיע להורים שלך שהחלטנו להמשיך את הנישואין?” אני שואלת אותו. “אני מרגישה שאני צריכה לספר למישהו, לפני שאתפוצץ.”
“אני לא רוצה להודיע לאף אחד,” הוא אומר לי. “ואני גם לא רוצה שאת תודיעי היום. אין לי כוח לתגובות של אנשים. בואי נשמח רק שנינו, עכשיו, ביחד.”
אני שותקת. היד שלי נסגרת חזק חזק על הטלפון שלי, עד שהאצבעות שלי מלבינות מרוב האחיזה החזקה.
“נראה לך שיקראו לנו לדיון עוד הרבה זמן?” אני שואלת את נתי.
“אני מקווה שלא,” הוא עונה.
“נתי,” אני פותחת בטון שמח, “אני כל כך שמחה שקיבלת סוף סוף את ההחלטה הזאת.”
“כמעט סיפרתי לך אתמול בלילה שזה מה אני הולך לומר היום,” הוא אומר לי. “אבל חשבתי שיהיה נחמד להפתיע אותך באמירה הרשמית, מה את אומרת?”
“כמעט סיפרתי לך אתמול בלילה שזה מה אני הולך לומר היום,” הוא אומר לי. “אבל חשבתי שיהיה נחמד להפתיע אותך באמירה הרשמית, מה את אומרת?”
מה אני אומרת? שלא יכולתי להתרגש איתך, נתי. שלא יכולתי להסתכל לך בעיניים, לדמוע כמו שהיה מתאים. שהייתי צריכה להיות מנומסת ולא לצרוח. ושירדנו מהר מדי את הקרקע עם כל הטפסים האלה והחתימות, ומה הלאה, ונחכה לתור לדיון.
אבל את כל זה אני לא אומרת. אני רוצה להיות עסוקה בשמחה שלנו. יום אחד, עוד נדבר על זה.
“זו היתה ההפתעה הכי טובה שהיתה לי בחיים,” אני עונה לנתי. “באמת, נתי. החיים שלי כל כך יפים איתך ביחד. אני כל כך מאושרת שנמשיך להישאר ביחד.”
אנחנו מתקרבים אל תחנת האוטובוס שליד המרכז המסחרי. ריחות של טשולנט ושל שניצלים מגיעים מחנות אחת. מאחרת עולים ניחוחות של חלות ומאפים. הרבה רעש מסביבנו.
“חכי לי כאן,” נתי אומר לי פתאום, דחיפות בקולו.
הוא ממהר בין האנשים. אני מחפשת אותו במבטי, נראה לי שהוא עומד בין הבנק למכולת, ואז הוא נעלם מעיני. אחרי כמה דקות הוא שב, חיוך גדול על פניו.
“הנה האוטובוס,” אני פוסעת לכיוון האוטובוס שלנו.
“חכי רגע, ליבי,” נתי מבקש ממני להמתין. אין סיבה מיוחדת שהלב שלי ידפוק ברגע הזה, אבל הוא דופק.
ושם, מאחורי התחנה, מוסתרים מכל ההמון הממהר למירוץ של חייו, אנחנו שוהים כמה דקות בשקט. ואז נתי מוציא מאחורי החליפה שלו ורד אדום, או אולי זאת שושנה אדומה, מי ידע, ומושיט לי אותה באבירות.
“את רוצה להישאר נשואה אלי?” הוא שואל אותי.
אני בוכה.
“את רוצה שאכרע ברך?” הוא תולה בי עיניים רטובות גם כן. “כי לא נראה לי שזה מתאים כל כך ברחוב. אבל אפשר לעשות את זה באיזו גינה, את יודעת.”
“אני לא רוצה שתכרע ברך,” אני נוטלת את הפרח האדום מידו. “ואני רוצה אותך, נתי. היום אני יודעת, שלנצח לא ארצה שום דבר יותר ממה שאני רוצה אותך. דווקא אותך.”
ואז מגיע אוטובוס נוסף, ושנינו עולים עליו. אני מריחה את הפרח האדום.
זה כנראה הריח שיש בגן עדן.
3 תגובות
וואו, פרק מדמיע ומרגש!
איזו אהבה מתוקה ונוגעת ללב!
וואו, פעם ראשונה שדמעתי מסיפור. כל פרק מחדש גורם לי להעריך יותר את חיי הנישואין והמציאות בה אני חיה.
תודה!
את יכולה פשוט לעצור כאן???
זה כל כך טוב.
אני לא רוצה שהם “יתעוררו” מהחלום הזה או יחליטו להיות עצמאיים.
בבקשה תשאירי אותם ככה. שמחים ומאוהבים.