קיץ ארוך מדי – פרק ל”א

באמת קראת להן חברות לסנוביות האלה? הבחורה משגרת אליה מבט אלכסוני מתחת לווילון התלתלים החומים.

את מכירה אותן? השאלה־תשובה המהירה מסגירה את ההפתעה שלה.

בטח. הן כל הזמן פה. סוסייטי. עושות סיבובים על הכרטיס של אבא.

עכשו היא מרימה להנחתה.

אגב הן גם בסמינר שלי.

בסמינר שלך?

לפעמים השכל שלה מגיע בטפטופים. אוחז פיסת מידע ומתייק אותה באדישות בארכיב, ופתאום קולט שמדובר בחומר מסווג.

את לומדת בשנירר? היא נשנקת. כמעט נופלת מכסא הדלפק הגבוה מדי שהושבה עליו לצורך שימוע.

עוברת שם מדי פעם, ליתר דיוק, הבחורה אומרת. כשאין לי משהו יותר דחוף לעשות.

מה, אז… אז את בסמינר שלי?

קולטת שהפה שלה עוד פתוח. היא סוגרת אותו מכאנית. איך יכול להיות שהיא עוד בסמינר. איך היא הספיקה כל כך הרבה באותו הזמן. כלומר, לצמוח ככה… וגם להכיר את כל העולם. ולנהל חנות, ו… 

הבחורה משעינה את גופה הארוך על הדלפק, הראש המתולתל שלה נח בשלוה על כף ידה המאוגרפת. כאילו שקעה במחשבות נשגבות.

ואם לומר את האמת, את כבר מוצאת חן בעיני יותר מהכמו־חברות שלך האלה.

את האמת הזו היא מלווה במבט מהורהר, המשווה לה ארשת של פסל יווני קדום. אור של כמעט ערב נח על שערה בקימורים נוצצים. מפסל את קווי המתאר של פניה בחוט דק זוהר.

… אה? 

לפעמים המח שלה באמת נתקע, מתיישב על אבן בצד ונח. בזמן שראשים אחרים שועטים קדימה. הכל אטי אצלה. שווייה־שווייה, כמו שיודה אומר כשהוא רוצה לעצבן את אבא שלה.

לפעמים המח שלה באמת נתקע, מתיישב על אבן בצד ונח. בזמן שראשים אחרים שועטים קדימה. הכל אטי אצלה. שווייה־שווייה, כמו שיודה אומר כשהוא רוצה לעצבן את אבא שלה.

היא באמת אמרה את זה?

כמובן, אם זו היתה שאלה של או־או, הבחורה טורחת להבהיר. ואז מתרוממת בבת אחת, לצליל הפתיחה של דלת הזכוכית מאחוריה. הנצנצים מתפזרים. גפרור הוצת לרגע וכבה. היא מסבה את פניה אל הדלת. 

על מה המבצע של אחד פלוס אחד? שואלת המישהי שנכנסה. רק מה שכאן? וכאן? לא? טוב, אני אסתובב קצת.

גם כן מחמאה.

אבל במצב שלה, היא לא יכולה להיות מדי בררנית. 

לה אין שום או־או.

*

את השעות הבאות עשתה בשקט, אספה בגדים הפוכים מתאי המדידה ומיינה וקיפלה והחזירה למדפים. פליאה הראתה לה איך מקפלים שטוח, ואיך מניחים לפי מידות במדפים. ישי ריבו שר ברקע, בלי מסכים, בלי מסכות, בלי לרצות לרַצות. וחג היה בלבה. מסודי אמרה לה שעל הימים האלה של ההכשרה היא לא משלמת. היא קראה לזה חפיפה. לא היה אכפת לה. יש לה עבודה. מסודרת, מכובדת. עבודה אמתית. בחברה של בגדים נקיים וחדשים ואנשים נורמלים. ופליאה הזאת. איך הגיוני שהיא בסמינר שלה. באיזה כיתה היא בכלל? י”ג? י”ד? היא היתה נראית לה הרבה יותר גדולה. אבל אולי כי היא עובדת בחנות והיא חשבה שרק בנות נואשות כמוה הולכות לעבוד בחנות כשהן עוד בסמינר. 

המילים שלה הזכירו את עצמן. אם כבר, את מוצאת חן בעיני יותר. חמימות מוזרה עברה בה. את מוצאת חן בעיני. 

שטויות, היא אמרה יותר. היא אמרה אם זה היה שאלה של או־או. 

אבל היא בכל זאת אמרה שהיא מוצאת חן בעיניה. מתי לאחרונה היא מצאה חן בעיני מישהי? והאמת, מה יש למצוא בה? נערה נמוכה עם בגדים עלובים, פנים סתמיות ורווח מגוחך בין השיניים הקדמיות. 

מה הפליאה הזו רואה שהוא יותר מוצא חן בעיניה מהבנות האחרות? אולי רק שהיא לא סנובית. ולא עושה סיבובים על הכרטיס של אבא. מה יש לה להיות סנובית? דלה גאה. והכרטיס של אבא שלה… הוא חסום כבר מזמן. 

חידה. הבחורה הזו כולה חידה. 

עד הסגירה היתה עסוקה. לא היה לה מושג כמה שהעבודה הזו מעייפת. והיא לא אכלה מאז הפסקת עשר ועד שמונה בלילה. היא היתה על הרגליים כל אחר הצהרים, כמעט מאז שהגיעה. אנשים זורקים את הבגדים בתאי ההלבשה ודורכים עליהם, בלי להתחשב בזה שמישהו אחר אמור לקנות אותם. כל אחת שנכנסת משאירה מאחוריה ערמה של בגדים שצריך להפוך ולכפתר ולאבק ולקפל או לתלות. ולבדוק אם לא ניזוקו. הרגליים שלה כבר כאבו והגב שלה דאב. אבל בלב היה לה חג. והיו לקוחות שלא היה להן מושג שזה יומה הראשון והן ביקשו ממנה מידה גדולה יותר או קטנה יותר, או חולצת בסיס תואמת. ושאלו אם זה לא צר מדי ואם זה עומד טוב בכתפיים, והיא נהנתה מהסמכות החדשה שקיבלה, אם כי השתדלה להתחמק, להשאיר את הדברים האלה לפליאה. 

נראה שהיתה לפליאה הבנה טבעית מה מתאים למי. והיא לא עשתה חשבון ולא דחפה בגדים העיקר שיקנו. 

כשמישהי מדדה סריג מהסחורה החדשה ושאלה אותה, איך זה עלי? היא אמרה לה בלי להתבלבל, מדהים, ממש מושלם, נראית פרה. 

הבחורה אפילו לא הצליחה להעלב מרוב שצחקה. ואז אמרה, אז מה כן? ופליאה אמרה לה שתעזוב את הסריגים ותלך על החולצות צווארון כי הן יעשו לה פיגורה א־לה קייט מידלטון. 

*

בערב, אחרי שהחזירו את החנות למצב ייצוגי, פליאה הראתה לה איך סוגרים קופה, ואיך מכבים את האור ומפעילים את מערכת האזעקה לפני היציאה. 

והיא שאלה אותה, מה לגבי מחר? 

ופליאה אמרה, תבואי בשלוש, אתן לך פרח.  

*

מה היא תעשה מחר? איזה תרוץ היא תמציא? הן כבר קיבלו את מערכת הלימודים לחודשיים הקרובים, עם כל תאריכי המתכונות ומועדי הבגרויות. יהיו לה ימי חופש לפני המבחנים. אולי תציע למסודי שהיא תעבוד בבקרים הפנויים שלה? היא תסתדר עם הלימודים. החומר לא קשה לה והיא יכולה ללמוד בשאר הזמן. שאר הבנות הרי תמיד לומדות בחבורות, וחצי מהזמן הן מפטפטות או מפריחות בדיחות. אז במקום להקשיב לבדיחות תפלות היא תנצל את הזמן בצורה משתלמת יותר. אם כמובן מסודי תסכים. אם. הקול של פליאה נחבט בתוכה. 

היא תגיד לאמא שלה שיש להן מתכונת, ושהיא צריכה ללמוד. היא תלך אל סבא מאוחר, כשתחזור מהחנות, ותעשה את המטלות שלה בזריזות. או, עדיף, תלך אליו בבוקר מוקדם, ותגיע לסמינר באיחור. אם המורה תשאל, תגיד שהיתה צריכה לעזור לסבא שלה. 

היא תגיד לאמא שלה שיש להן מתכונת, ושהיא צריכה ללמוד. היא תלך אל סבא מאוחר, כשתחזור מהחנות, ותעשה את המטלות שלה בזריזות. או, עדיף, תלך אליו בבוקר מוקדם, ותגיע לסמינר באיחור. אם המורה תשאל, תגיד שהיתה צריכה לעזור לסבא שלה. 

אבל מה תאמר בבית? למה היא הולכת בבוקר על חשבון הלימודים? לא, זה יסבך אותה שלא לצורך. הכי פחות לעורר סימני שאלה, הכי פחות לפרק את מה שכבר נוסע. זה קו ההגנה שלה, היא יכולה להשתמש בכל החלקים המובנים מאליהם בתור אליבי. 

כן, זה מה שהיא עסוקה בו. איך לשקר בלי לשקר. 

מה נהיה ממנה? למה זה קורה לה? למה היא צריכה להיהרס ככה? לעשות את כל מה שהיא אף פעם לא עשתה? את כל מה שהיא תמיד נזהרה מלעשות. למה היא צריכה להשתנות רק בשביל לעבוד עבודה פשוטה? מה היא כבר ביקשה מהחיים? קצת כסף בשביל להסתדר? מה היא יותר גרועה מהבנות האחרות, שהיא צריכה לעשות חישבונים איך להסתדר עם לימודים ועבודה ואיך לתמרן עם ימי החופשה, במקום להתלונן על החומר למבחן ואיך המורות לא מתחשבות. 

חיים כפולים של גנבת. 

להדפסה