עולם גרוש – פרק כ”ו

יום ראשון הוא תמיד יום עייף. אני עייפה היום יותר מתמיד, בגלל השעות הארוכות שביליתי באפייה במוצאי שבת. זה לא באמת נורא, למרות שהתפקוד שלי בעבודה לא משהו. גם הילדים עייפים, ולמזלי הם מוכנים ללכת לישון יחסית מוקדם. אני נרדמת בקלות.

יום שני מתחיל די אופטימי. השמש זורחת ומחייכת, והילדים מתארגנים בקלות. לפני שאני יוצאת לעבודה, אני מחליטה לסגור עוד נושא חשוב.

“מה נשמע, שירה?” אני מתקשרת לגיסתי לשעבר, גרושתו של חגי אחי.

“בסדר גמור, מה שלומך את?” שירה נשמעת קצת מתפלאת. הרבה זמן לא דיברתי איתה. מתי בכלל אני מתקשרת בסתם יום? 

אולי בהמשך, כשאני אהיה עצמאית, יהיה לי הרבה זמן פנוי ואוכל לייצר קשרים חדשים ולחזק קשרים ישנים.

“אני בסדר,” אני עונה לה. “שירה, את יודעת שהמצב אצלנו בבית כרגע קצת מוזר?” אני מתקשה לקרוא למצב שלנו בשם אחר. זה היה נשמע לי הכי נסבל.

“המממ…” אני שומעת את גיסתי לשעבר מהמהמת. אולי היא חושבת מה לענות לי. “שמעתי שלא הכל חלק אצלכם. אז מה, את רוצה לשתף פתאום?” היא נשמעת קלילה מאוד, אבל אני יודעת שמתחת למילים יש המון זהירות. בדיוק בגלל זה בחרתי להתקשר דווקא אליה.

“אני רוצה לשתף, רק בחלק. לא בהכל,” אני מדגישה, “ובעיקר לנסות לבקש טובה.”

“בוודאי, מה שאת רוצה תבקשי, אני אשמח לעזור. כמובן אם אוכל,” שירה נשמעת להוטה פתאום.

“בעצם שתיים,” אני מתקנת את עצמי. “הטובה הראשונה זה, שאם לא נוח לך אל תסכימי לעשות את מה שאני אבקש. יש לי עוד אפשרויות, אז תרגישי הכי בסדר לסרב לי, טוב?”

“בוודאי,” שירה צוחקת, “אני לא יכולה לסרב לסרב לך. זה פרדוקס מובנה.”

לוקח לי שתי שניות להבין למה היא מתכוונת, ואז אני מצטרפת לצחוק שלה בצחקוק מתוח. אני מפחדת לבקש את הבקשה השניה.

“נו, אז מה את מבקשת?”

“העובדת הסוציאלית שמלווה אותנו בתהליך של שלום בית, הציעה שניפרד לשבועיים,” אני משתפת אותה, מצטערת שאני לא רואה את הפנים שלה, שמחה שהיא לא רואה את שלי המסמיקות.

“ואת רוצה שאני אעזור לך עם הילדים?” היא קופצת מיד.

“לא,” אני כמעט נסוגה. “אני מסתדרת איתם נהדר. אבל אני צריכה מקום להתארח בו מיום שלישי בלילה, עד יום שישי בבוקר. רק לשינה, בלי ארוחות. אני לא רוצה אצל מישהו מההורים שלי, ממש חשוב לי שזה יהיה במקום בלי חפירות. ואני לא מפריעה, אפילו מוכנה לעזור.”

“אז את רוצה לבוא לישון אצלי?” שירה מגששת.

“כן,” אני מרגישה הקלה גדולה שהיא הבינה, אבל מתח גדול מהתשובה שלה. במחשבה שניה, אם היא תסרב לי אני לא בטוחה שיהיה לי האומץ לשאול עוד מישהי את השאלה הזו. “זה יכול ללכת? אני יכולה לישון גם בסלון.”

“כן,” שירה קלילה מאוד. “הילדים יהיו בכלל אצל אבא שלהם, אז חדר הילדים פנוי. אבל לא נראה לי שכל התנאים מתאימים למה שאת רוצה.” הלב שלי נופל. “אני ממש אצטער אם לא תאכלי אצלי חלק מהארוחות. בואי נראה,” אני שומעת אותה מקלידה משהו. “ביום שלישי אני אחזור מאוחר, אז לפחות ארוחת ערב תאכלי איתי. ביום רביעי וחמישי, בעצם, אותו הדבר. אז את אצלי וארוחות ערב ובוקר עלי, סיכמנו?”

“כן,” שירה קלילה מאוד. “הילדים יהיו בכלל אצל אבא שלהם, אז חדר הילדים פנוי. אבל לא נראה לי שכל התנאים מתאימים למה שאת רוצה.” הלב שלי נופל. “אני ממש אצטער אם לא תאכלי אצלי חלק מהארוחות. בואי נראה,” אני שומעת אותה מקלידה משהו. “ביום שלישי אני אחזור מאוחר, אז לפחות ארוחת ערב תאכלי איתי. ביום רביעי וחמישי, בעצם, אותו הדבר. אז את אצלי וארוחות ערב ובוקר עלי, סיכמנו?”

אני נבוכה כמו שאף פעם לא הייתי. “תודה שירה,” אני אמרת לה. “תודה גדולה גדולה. את לא יודעת כמה שאת מצילה אותי. לא היה שום מקום אחר שהיה לי נעים כמו אצלך. זאת אומרת, כל שאר האפשרויות היו הרבה פחות נחמדות ממך,” אני מנסה להיצמד למה שאמרתי קודם, מקווה שזה גם מחמיא לה.

“את יודעת שאני שמחה לארח אותך,” היא עונה לי. “יהיה כיף. ואני ממש אשתדל לא לחפור לך, אבל אם בטעות כן אז תעצרי אותי, בסדר?”

“בוודאי,” אני שמחה. שירה כל כך זורמת, שגם אני הלא זורמת כמוה מרגישה איתה נוח. אבן נגולה לי מהלב. יהיה בסדר.

הערב דווקא קשה. זהבי מתנהגת באופן מחפיר לחלוטין, ואבי מצטרף אליה. שניהם נרדמים בסוף עם הבגדים של עצמם, השיער של זהבי דביק. אני נכנסת למיטה מוקדם, מתוך תקווה להתעורר מוקדם גם כן ולהספיק לקלח אותה לפני שאשלח אותה לגנונצ’יק. אבל אני לא נרדמת. 

המיטה לידי ריקה, ואף אחד לא שוכב בה עם עיניים פקוחות, או נושם נשימות עמוקות ושקטות. אני בועטת בשמיכה המיותמת שלו,  והיא מתכדררת בהגנה עצמית. קמה מהמיטה ופורשת אותה יפה. זה רק מדגיש לי את החסר. אני נוגעת בכף יד פרושה במרכז המיטה של נתי. היא קרה, וזרה. החושך סביבי עוטף אותי, ודמעות מגיעות לעיניים שלי. עכשיו אני מתגעגעת, באמת.

למה את בוכה? אני שואלת את עצמי. במקום תשובה אני נשכבת על המיטה שלי, תוחבת את העיניים, האף והסנטר עמוק לתוך הכרית שלי, ומגבירה את הבכי. היה קשה היום, אבל זה לא שבר אותי. ואני מסתדרת גם כשהכל לא לגמרי חלק. אני אמורה להיות מאוד מרוצה מעצמי. אבל חסר לי משהו, ואני אבלה עליו. נשכבת על הגב ומסתכלת לתקרה. לאט לאט הנשימות שלי חוזרות להיות רגועות יותר, הדמעות על הלחיים כבר מתייבשות. אני מנגבת את העיניים בכף יד ומתהפכת על הצד. במגירת השידה ליד המיטה, אני נזכרת, יש אלבום תמונות משפחתי מהחלק’ה של אבי. אני מושיטה יד, פותחת את המגירה, מושכת את האלבום החוצה. מדפדפת, מדלגת על התמונות של אבי לבדו, מחפשת את מה שאני באמת רוצה. תמונה משפחתית. נתי ואני ישובים על הדשא זה לצד זה, כל אחד מאיתנו עם ילד אחד בחיקו. ככה, חובקת את האלבום כשהוא פתוח על התמונה הזו, אני נרדמת. 

כשאני מתעוררת עדיין לא ממש אור, ושברירי חלומות מתערבלים לי. הייתי בחתונה, לבשתי את שמלת הכלה וחיפשתי חתן. נראה לי שלא מצאתי, אבל אולי סתם כי התעוררתי מוקדם מדי. אולי כן מצאתי את נתי.

אני מקלחת את זהבי ואת אבי, מלבישה אותם בבגדים יפים. אחר כך אנחנו יוצאים לגנים. משם אני חוזרת הביתה, מנסה לארגן אותו במהירות, כדי שאם נתי יפתיע ויגיע מהר יותר הוא לא ייבהל מהבלגן שנשאר.

בעבודה קשה לי שוב להתרכז, ואני ממש מקווה שאף אחד לא בוחן אותי בדיוק בימים אלה. אני מספיקה לחזור מספיק מוקדם כדי להושיב את הילדים עם משחק רגוע. מדליקה מוזיקה מרגיעה, ומסדרת את הבית היטב. כשנתי יגיע, הוא יראה שהיה לנו טוב מאוד.

מכינה להם ארוחת ערב, מתלבטת אם מותר לי להכין גם לנתי משה. מחליטה שכנראה שכן. מטגנת גם לו חביתה עם ירקות, בדיוק כמו שהוא אוהב, מכניסה לתוך לחם עם קוטג’ ומוסיפה ירקות טריים גם כן. עוטפת לו את הכריך במפית נייר, ומתאפקת לא לכתוב שום דבר, לא לצייר לב ולחתום עליו את שמי בקריצה.

אחר כך אני עורמת את הבגדים שאצטרך בימים הבאים, צוררת אותם בשקית נחמדה. נצטרך לקנות מזוודה נוספת, אם ההסדר הזה ימשיך. אני לא יכולה לחכות עד שנתי יחזיר את המזוודה בכל פעם.

הלב שלי קופץ פעמיים לחינם כשפסיעות נשמעות בחדר המדרגות, אבל בפעם השלישית הוא בא.

“שלום,” הוא קורא לחלל הבית.

“שלום,” אני עונה לו. הילדים רצים אליו מהמטבח, הידים של זהבי מלוכלכות מהקוטג’.

“אני כבר מפנה לך את המזוודה,” הוא עדיין לא מסתכל עלי, אבל עכשיו זה לפחות מרגיש לי קצת יותר טבעי.

“נהדר,” אני עונה לו. “הבגדים שלי מוכנים, אני אכניס אותם מיד אחר כך.”

הוא הולך לחדר השינה. אחרי כמה דקות אבי מגיע אלי מהחדר עם המזוודה.

“מה אבא עושה?” אני שואלת אותו בלחש.

“הוא מסדר את הבגדים שלו בארון,” אבי עונה לי בקול רגיל.

אני מכניסה את הבגדים מהשקיות למזוודה, מקפלת את השקיות עצמן ומניחה מעל הבגדים, שיהיה לי. לא יודעת למה אצטרך אותן. אולי לבגדים המלוכלכים. שירה הרי לא תכבס לי, כמו שאמא שלו כיבסה לו.

“טוב, אני יוצאת,” אני קוראת אליו. “ילדים, להתראות מתוקים. ניפגש ביום שישי?”

לא הכנו אותם, אבל נראה שהם מבינים טוב טוב את השינוי. זהבי מנופפת לי לשלום, ואבי מפריח נשיקות.

“תראו לאבא אל הלחם שהכנתי לו, בסדר?” אני מבקשת מהם. אבי מהנהן, והולך לכיוון החדר.

אני יוצאת מהבית שלי. משאירה את הילדים עם אבא שלהם. עם בעלי, שאפילו לא ענה לי ולא נפרד ממני.

*

בפעם הראשונה שפגשתי את שירה, עמדתי קצת רחוק. לא ידעתי מה בדיוק אני אמורה לעשות עם הבחורה הנרגשת שנכנסה לאולם עם אמא שלה, והתחילה לדבר עם אמא שלי. הסתכלתי על שלושתן, אחר כך בחנתי את חגי שעמד עם אבא ליד אבא של הכלה. גם הם שוחחו, אחר כך הוא עזב את שני האבות והלך לכיוון הדלת.

רצתי אליו.

“מזל טוב, חגי,” אמרתי לו.

“מזל טוב, ליבי. בקרוב אצלך,” הוא איחל לי. “הראש ישיבה שלי מגיע, אני ניגש אליו. נדבר יותר מאוחר.”

הבנתי שזה לא לעניין להפריע לו, אז נשארתי על עומדי וראיתי אותו מקבל את פניו של הראש ישיבה, ואחר כך של חברים, ואז של בני משפחה.

פתאום הרגשתי טפיחה קלה על הגב. הסתובבתי.

“את ליבי, נכון?” שירה עמדה שם בשמלה היפה שלה והעיניים שלה צחקו אלי.

“כן,” הייתי נבוכה מאוד.

“אז מזל טוב לך, על אירוסי אחיך,” היא המשיכה לחייך.

“שירה נחמדה מאוד,” הבטחתי לחגי בערב. “היא פשוט מתוקה. לא עושה עסק משום דבר, נותנת לכולם הרגשה טובה. עקבתי אחריה, אחרי שהיא אמרה לי מזל טוב. היא כזו לכולם. היה שלב שהגיעו מלא חברות שלה, והיא התרגשה מכל אחת כאילו היא הראשונה שבאה, וכאילו שאין עוד אף אחת אחריה שמחכה לה.”

“היא זורמת, נכון?” סיכם אחי את כל המלל הרב שאני אמרתי.

“היא מתוקה,” העזתי לתת לעצמי לזרום קצת גם כן.

*

האוטובוס מגיע מהר, למזלי. אני נושמת לרווחה כי מאוד לא נעים לי לעמוד מול הבית. לא מצליחה להתאפק יותר מדי ולא להסתכל על החלונות. לא רואה אף אחד שמסתכל עלי, אבל זה כמובן לא אומר כלום. וגם לא רוצה שהילדים יצאו וינופפו לי לשלום.

אני מרגישה את הגעגוע אליהם זוחל לתוך הלב שלי, מרוקן אותו מכל דבר אחר. משאיר רק איזו תחושת פחד עמומה.

אבל כשאני מתיישבת באוטובוס, מצמידה לרגלי את המזוודה עם הבגדים שלי, אני מצטערת שהכל קורה מהר כל כך. לא נעים לי להגיע לבית של שירה. ומי אמר בכלל שהיא חזרה כבר מהעבודה. אני מצמידה את המצח שלי אל החלון, מרגישה את הרטט של המנוע בפנים שלי. זה מרגיע. אני לא חושבת על כלום.

צלצול הטלפון שלי מעיר אותי מנמנום קל.

“ליבי, את באה?” זו שירה, והיא נשמעת רעננה וצוחקת כמו תמיד. כאילו לא חלף יום עבודה עמוס מאחוריה.

“אני יורדת בתחנה הבאה,” אני מזהה את המקום במהירות.

“יופי, אני יוצאת לחכות לך.”

שירה עומדת בתחנה ומחכה לי עם טילון שוקולד וליבת נוגט ביד אחת, וביד השניה וניל וריבת חלב. היא מושיטה לי את שניהם, ואני לוקחת את הראשון.

“את לא מכירה את הטיילת מאחורי הבית שלי,” היא אומרת לי. “בואי לשם. אני אסחב את המזוודה, אחר כך נעלה הביתה.”

אני צועדת אחריה בצייתנות. מאחורי שורת הבתים מדרגות, ואנחנו יורדות בהן. שירה והמזוודה ראשונים, אני אחריהם. נוף הררי מלא עצים נגלה אלי, ושמים בכחול כהה. מנורות כתומות מתחילות להידלק כשאנחנו צועדות על שביל האספלט הסלול.

*

רק אחרי שגם אני הייתי נשואה, גיליתי באמת את שירה. היינו מסכמות ביחד להגיע לאמא או לאבא בשבת. נתי היה מפטפט עם חגי, ואני הייתי מעסיקה את שירה בפטפוט משלי, או שהיא היתה מעסיקה אותי. בהתחלה סתם פטפנו על חוויות מהסמינר, השווינו את זה שלי לזה שהיא למדה בו.

אחר כך היא סיפרה על העבודה שלה, ואני סיפרתי על שלי. שתינו עבדנו במשרד, אבל ההבדלים היו עצומים. לה היו המון חברות, מכל הסוגים, והעבודה היתה משעממת. לי היה בדיוק ההיפך, אהבתי את העבודה, אבל לא היו לי חברות בכלל.

לאט לאט הבנתי שאני יכולה לדבר עם שירה על כל מיני דברים, גם אישיים מאוד. היא היתה חלק מהמשפחה שלי, כמו אמא אבל בלי הצורך לכבד אותה או לקבל את דבריה, וגם קרובה לגילי. אולי יותר נכון כמו אח, אבל בבת. אולי זה מה שיש לבנות שיש להן אחיות, לא הכרתי המון כאלה ולא היתה לי דרך לדעת אם אני צודקת. קראתי לה מדי פעם “אחותי,” וזה היה מצחיק את שתינו. כשהיא החזירה לה ב”אחותי” משלה זה היה הרבה יותר טבעי, הרבה פחות משעשע.

“ראית את המתנה שחגי הביא לשירה?” אמא שאלה אותי בליל שבת אחד, אחרי שהיא הלכה לישון. “הוא קנה לה טבעת מדהימה ליום נישואין.”

“לא,” עניתי לה.

“היא לא הראתה לך?” אמא התפלאה.

“לא.” גם אני התפלאתי. אפילו קצת נעלבתי. מה, שירה מפחדת שאקנא? גם נתי קונה לי דברים נחמדים ליום נישואין שלנו, מה יש לה.

“תראי לי את הטבעת שחגי קנה לך ליום נישואין,” ביקשתי ממנה בבוקר.

שירה הושיטה יד, מתחה אצבע. הטבעת באמת היתה יפה, אבל לא במידה כזו שהיה צריך להסתיר אותה ממני.

“למה לא הראית לי מעצמך?” שאלתי. הרגשתי מספיק בטוחה לברר את זה איתה.

“לא יודעת,” שירה נראתה קצת פחות בטוחה מבדרך כלל. “שמתי לב שאת לא מספרת על הזוגיות שלך הרבה, אז נמנעתי גם אני מלשתף בנושא הזה. זה בסדר, נכון?”

“לא יודעת,” שירה נראתה קצת פחות בטוחה מבדרך כלל. “שמתי לב שאת לא מספרת על הזוגיות שלך הרבה, אז נמנעתי גם אני מלשתף בנושא הזה. זה בסדר, נכון?”

בוודאי שזה היה בסדר. במחשבה נוספת, גם אני לא הייתי משתפת אותה במתנות שנתי קנה לי. זה הרגיש לי פרטי מדי, אישי מאוד. זה בדיוק היה הגבול שלנו. חוץ מהחיים הזוגיים שלנו, סיפרנו זו לזו הכל. יכולתי לשתף אותה בכל דבר, בדיוק כמו אח. אולי יותר מזה, כמו אחות. בחרתי נושא אחד לשמור רק אצלי.

וגם אחר כך, כששירה כבר לא היתה עוד גיסתי, וגם אחרי שלמדה סיעוד והפכה להיות אחות של כולם, לא רק שלי, היה לי כיף לדבר איתה על כל נושא שבעולם. אבל אז, מטבע הדברים, נפגשנו הרבה פחות.

*

“זה הספסל שלי,” שירה מזמינה אותי להתיישב על ספסל אחד, מאחורי שני עצים.

אנחנו פותחות את הטילונים, ואני שולחת לשון זהירה ומלקקת אותו. המתיקות מחלחלת מהפה שלי אל הלב, וממנו זורמת בדם לכל הגוף כולו. שירה לידי, שותקת. גם אני שותקת.

אחר כך, כשהטילון נגמר, אני מקמטת את העטיפה שלו לכדור קטן, מלוכלך בקצוות, ומעיפה אותו לתוך הפח ממרחק. אני צופלת מדויק, וזה משמח אותי למרות שזה קטנוני עד מאוד. המתיקות ממשיכה לזרום בתוך העורקים שלי, ממלאת אותי בחום נעים למרות הרוח הקרירה.

כשאנחנו עולות אל הבית של שירה, השתיקה ממשיכה ללוות אותנו, אני בטוחה שיהיה טוב.

לא יודעת מה יהיה, לא יודעת שום דבר. אבל יהיה טוב. 

לפחות עד שבת.