כשדנדנה את הצעדים שלה אל תוך החנות, פליאה כבר ניחשה. מה הפעם, היא שאלה, אבל בלי סימן שאלה. כאילו היה ברור שאם היא מופיעה על הבוקר, זה לא מרוב געגועים.
היא לא ידעה אם תעמוד בדיווח על קורות הלילה האחרון, אז היא שלפה בדממה את הטלפון המנופץ והניחה אותו על הדלפק.
פליאה שלחה לעברה את המבט האלכסוני הזה, כאילו ציר הצוואר שלה מוגבל בזווית התנועה שלו לעשרים ושבע מעלות מקסימום, וחזרה להקיש על הנייד של עצמה.
נשכה את השפתיים כדי לא לפרוץ בבכי.
תגידי משהו, לחשה.
על מה? ששברת את הטלפון שלך על היום הראשון?
התגובה של פליאה הרגיזה אותה. היא שברה? למה שתשבור לעצמה את הטלפון? למה היא לא שואלת איך זה קרה, מצטערת אתה לפחות, מתרגזת אתה ביחד. תשכחי מזה, פליאה לא מצטערת על שום דבר.
הטלפון הוא שלך. פליאה אמרה. באחריות שלך.
זה היה נראה כאילו היא מטיילת לה בתוך הראש, קוראת את המחשבות שלה ועונה להן בלי להתייחס למה שהיא אומרת מבחוץ.
היא אמרה בשפל קול, הלכתי מהבית… ישנתי אצל סבא שלי… אבל עכשו אני לא יכולה להיות שם…
פליאה נשרה לתנוחת ישיבה על השרפרף הגבוה שמאחוריה ושלחה את רגליה הארוכות אל הרצפה. למסירה ילדה במצב מעולה, היא אמרה ומתחה את הזרועות הארוכות שלה בסיבוב, כמו בשרטוט המפורסם של דה וינצ’י. יד ראשונה. חסרים כמה ברגים.
פליאה נשרה לתנוחת ישיבה על השרפרף הגבוה שמאחוריה ושלחה את רגליה הארוכות אל הרצפה. למסירה ילדה במצב מעולה, היא אמרה ומתחה את הזרועות הארוכות שלה בסיבוב, כמו בשרטוט המפורסם של דה וינצ’י. יד ראשונה. חסרים כמה ברגים.
אני אמצא מקום לישון… אולי עם זקנה… אני אעשה משמרות בחנות… פה…
ואז התעוררתי, אמרה פליאה.
אני רק צריכה מקום לקצת זמן. אני לא יכולה ככה, פליאה. שוב דיברו היבבות במקומה. למה היא לא יכולה לשלוט בעצמה. אם נגזר עליה לשאת בכל זה לבד, שתעשה את זה בהדר. שלא יראו עליה. שהיא תהיה חידתית וטראגית בעיני כותבי קורות הימים.
אין לה לאן לחזור. היא כבר נגמרה שם. כל הזמן צועקים עליה, כל הזמן מאשימים. כמה שהיא סבלה בשקט לא עזר. כל מה שהיא עושה לא טוב. רע לה שם. רע ורע ורע. הוא מחכה שהיא תחזור כי אין לה איפה להיות. הוא יחגוג על זה. ואז טבעת החנק תתהדק עליה. הוא ייקח לה את הטלפון. הוא יעקוב אחרי הצעדים שלה. הוא ‘ישגיח’ עליה. היא תמות סופית.
פליאה אמרה, לגרום לאנשים לעשות מה שהם לא רוצים נקרא להכריח, תסתכלי במילון.
והוסיפה, לכי לעדכן קודים. הטלפון שלך יסתדר עם זה. אם את צריכה עזרה… היא נעצה את האגרוף שלה בדלפק, אני לא פה.
*
בשש בערב היא סיימה משמרת. היא אמרה לפליאה שלום רפה ועמדה לצאת, לא היה לה מושג לאן. אולי תתגנב לאיזה חדר מדרגות בסביבה… או תלך לגן הוורדים.
פליאה נעמדה, השליכה את המפתחות של החנות על הדלפק ואמרה, תפתחי פה מחר משמרת. בנת?
היא גמגמה. מ… מה? את לא…? והיא אמרה. אני אבוא אח”צ. ואל תשאירי אוכל או קרטונים או פיג’מה. קפיש? כי אני לא קשורה לזה.
והיא אמרה, פיג’מה?
פליאה רפרפה בעיניה לכיוון המחסן.
ההארה נחתה עליה.
היא אמרה… שם?
כן שרלוק, פליאה אמרה.
אבל האזעקה… היא גמגמה.
פליאה אמרה, אם לא תלכי לטייל בין אקסטרה אקסטרה לארג’ לפטיט… אין סיבה.
ואז הוסיפה, בלילה אחרי עשר. מהדלת האחורית.
בעשר החנות כבר תהיה סגורה והקופה מאוזנת. מסודי תגיע מקסימום בתשע תשע וחצי ותקח את המעטפה של המזומן ותלך. היא תבוא מהחצר האחורית, שכבר תהיה עזובה בשעה הזאת וחשוכה ולא יהיה מי שישאל שאלות. חוץ מזה, אם מישהו יראה, הוא כבר יזהה אותה. מהדלת הזו היא מוציאה את הקרטונים לדחסן. זה שעשתה פה את כל העבודות השחורות עבד עכשו לטובתה.
הפחד התערבל לה פתאום בבטן. ואם יעלו עליה? איך מותר לה לעשות דבר כזה? אם היתה שואלת את מסודי בטח לא היתה מסכימה לכזו בקשה משונה. אבל אין לה ברירה. זה פה או ברחוב.
רצתה לומר, תודה פליאה, אבל פליאה אמרה בתנועת יד חדה, לא היה כלום.
.
יצאה מן הכניסה הקדמית אל הרחוב הראשי. ההקלה שטפה אותה. ברוך השם שיש לה ארבע קירות. משלה. אבל שמחה לא היתה בה. חצתה את הכביש לכיוון הסופר. חיפשה בעיניה בין המדפים. שלפה אריזת לחמניות ולבן, ביקשה בקופה כפית חד פעמית אם אפשר. יהיה לה אוכל גם למחר. הנס שלה שהיא עובדת. היא תשמור על העבודה הזו בציפורניים. אסור לה לאבד אותה. בחיים לא.
מצאה מקום על ספסל בתחנת האוטובוס והתיישבה. לא היה לה כח ללכת רחוק מזה. היא היתה רעבה עכשו ממש, ולחכות עד עשר היה ממש קשה. אבל אין לה איפה ליטול ידיים ולשבת לאכול. ביקשה בלבה שהשעות יימסו וייזלו במהירות. עקבה מכאנית אחרי כל אוטובוס שפקד את התחנה. כמה עולים כמה יורדים. כמה דחוס. כמה זוחל. כמה עשן הוא פולט. כמה צפירות הוא תורם לקקופוניה.
הרחובות התרוקנו אט אט, תריסים של חנויות הוגפו. צעדים אטיים יותר של אנשים שחוזרים מתפילה, או של זוגות שיצאו לסיבוב לילי. לאנשים אין מושג כמה טוב להם. כמה טוב פשוט ונקי ומזוקק יש להם.
קמה ללכת. נכנסה אל תוך הסמטאות הקטנות של גאולה, וניסתה להזכר איך מגיעים אל החצר. פקידים ואמרכלים. עברה מתחת גרם מדרגות שנראו תלויות באויר, אל שדרת חצרות של בתים שנראו עשויים טלאים טלאים, ויצאה אל חצר גדולה, שאליה השקיפו מספר בניינים מסביב. סבא אמר לה שפעם היו בונים כך בגלל ההתקפות של הערבים. היו בונים את החזיתות ישרות, כדי שיהיה קל להגן על הבתים, וכל החיים היו מתנהלים בחצר הפנימית, שהיתה משותפת לכל הבתים. יש שכונות, כמו שכונת הבוכרים, שנבנו ממש כמו מבצר, ובלילות היו נועלים את שערי הברזל הגדולים, שער אחד מכל צד. הדברים חלפו עכשו במוחה. הם לא עניינו אותה באמת, אבל פשוט קמו מול עיניה. יש לה נטיה משונה להתפס לפרטים לא חשובים בזמנים הלא קשורים.
מצאה את הפתח של החנות ‘שלה’, ודחקה את המפתח אל חריץ המנעול. הדפה את הדלת אל פנים המחסן. הסולם עוד עמד שם, פתוח, בזוית אלכסונית לדלת, חוסם את הדרך. היא קיפלה אותו, השעינה אותו על הקיר, ודחפה לעברו קופסא מלאה חולצות בסיס כדי לייצב את תנוחתו ליד הקיר. לא נשאר הרבה מקום באמצע. יהיה לא הכי נח, אבל יהיה לה שקט. ואף אחד לא ישנא אותה, לא יחפש אותה בסיבוב. זה כל מה שהיא רוצה בחיים. מקום לשים את הראש, ושקט. כל השאר שטויות. החיים שלה השתנו וגם החלומות שלה השתנו. היום המשאלה שלה היא משאלה של חתולי רחוב: מקום לשים את הראש, וזנב של משהו לארוחת ערב.
סובבה את המפתח ליתר ביטחון סיבוב שני כדי לנעול, וכיבתה את האור. לא היתה צריכה בכלל להדליק. אסור לה להשאיר סימנים. הנורה הזעירה במתג החשמל הבהבה לשניה וכבתה, סוגרת סופית את היום שעבר. מבחוץ חדר די אור שאפשר לה לגשש את דרכה. בחושך הפכו עמודי הבגדים לגושי עב”מים כהים. הם לא יעשו לה כלום, חלפה בראשה מחשבה אווילית. סגרה את הדלת המובילה אל פנים החנות. עכשו היא צריכה לארגן לעצמה מיטה. פירקה דפנות של שתי קופסאות קרטון והשטיחה אותן למין מזרן מאולתר. ואז התיישבה והתארגנה באפלולית. מהחלון הקטן נכנסו פסי אור מחורצים ונפלו אל משטח הקרטון.
נשכבה על הקרטון. היה לא נח. אבל גם בבית היה לה לא נח, וגם אצל סבא. היא צריכה לבחור איזה סוג של אי נוחות היא מעדיפה.
קולות של ערב, צעקות של אמהות ביידיש ואיזה שיר במבטא חסידי חצו את החצר וחדרו דרך שבכת החלון, עוזרים לה במרווחים לא להרגיש לבד.
היא לא הצליחה להרדם. קולות הערב התחלפו בהדרגה בקולות הלילה. יללות של חתול עלו מקצה החצר, ולרגע נשמעו כמו יללות של תינוק נטוש, חרד.
קר לה. ואין לה מה לשים על עצמה. אם רק היתה לה איזו שמיכת פלנל, או אפילו סתם פשמינה… ירושלים קרה בלילות. לבשה את הבגדים שלה על הכתונת. מחר תקנה איזו שמיכת פלנל קטנה. משהו שיעטוף אותה אבל לא יתפוס הרבה מקום. זה יספיק לה. כבר לא קר כל כך בלילות.
עברה לתנוחת ישיבה, גבה אל הקיר של המחסן. אולי היתה צריכה להשאר בבית. כל כך הרבה דברים קרו ביומיים האלו.
מה יכלה לעשות אחרת?
להחביא יותר טוב את הטלפון.
אבל אם לא, מה האלטרנטיבה שלה? זה היה כמעט בלתי נמנע. זה להיות או למות.
הרב שהגיע אליהן באלול דיבר על הכסיל הזקן, שזה הצרורות רשע שבתוכנו. איזה צרורות רשע כבר יש לו לרב? בטח התכוון אליה. לבנות מהסוג שלה. שמתאבדות על השגעונות שלהן, שלא יגידו סליחה ולא ירדו על הברכיים. למה את כזו. למה למה למה. ומאיפה זה בא לך. זה לא שאת הכי מוצלחת, או הכי חכמה בעולם, או שאבא שלך ראש ממשלה. זו גאוה עוד יותר גרועה, עוד יותר נמוכה. זה מהחלק הכי יצר הרע בתוכך, תפסיקי כבר. תקבלי את מנת חלקך באהבה.
הרב שהגיע אליהן באלול דיבר על הכסיל הזקן, שזה הצרורות רשע שבתוכנו. איזה צרורות רשע כבר יש לו לרב? בטח התכוון אליה. לבנות מהסוג שלה. שמתאבדות על השגעונות שלהן, שלא יגידו סליחה ולא ירדו על הברכיים.
אבל איך?
ממ… לא לקנות טלפון.
וטלפון אחר הוא כן היה מסכים לי?
ל… לא. כנראה שלא.
אבל יהיה לך מקום לישון.
וספסל בכיתה, ריק, בצד. ומיטה עם דמעות, ונעליים שמתפרקות כשאת הולכת ברגל כשנגמר לך הכסף.
ולא היתה לך פליאה. הבחורה הכי מטורפת והכי מותק בעולם.
מחצה את שפתה בשיניה. טעם מתקתק מלוח של דם מילא את פיה. יהיה מי שיהיה שהחליט בשבילה על החיים האלו, לכל זה היא לא חוזרת.
3 תגובות
איזה פרק!
מיוחד ומרתק, מרגש ועצוב ומזעזע.
אין מילים.
איך את מצליחה לבטא כך נוגע וחזק מציאות של ילדה שעוזבת את הבית לכלום, רק מתוך איזושהי תחושה שהיא לא יכולה להיות בבית שלא רואה אותה, שלא נותן לה מקום.
ופליאה… דמות מורכבת ומרתקת ושנונה, שמעוררת חשיבה מה גרם לה להיות כמו שהיא.
סיפור אלוף. מיוחד במינו!
אני מחכה להמשך, לראות אם רננה תחזור הבית, או תמשיך בחוץ למרות הלא נודע שהוא לוקח אותה אליו.
אווווצ’.
פרק מטלטל, וואו.
כואב על רננה הזאת.
אני התחברתי לדמות של האב. איש עמל לפרנס את משפחתו, חי בדוחק, לא הוא ולא אשתו – חיים ברהב, לא מבקש מבתו דבר שהוא עצמו לא עומד בו. קשה לו, כואב לו, לראות את הידרדרותה של בתו. הוא מחזיק את הבית בכוחות לא לו, והיא עושה דברים שלא ייעשו, לא מוצדקים למרות הכאב שלה, למרות שלא רואים אותה, למרות היושר האבוד שלה, היא יכולה לעשות הרבה דברים אחרים, בצורה יותר מושכלת, אבל לברוח ולתת להורים לחפש אותה בלי סוף, לקנות פלאפון שלא תואם את ערכי הבית – זה לא מוצדק גם אם התיק היה קרוע וגם אם היא דחויה בחברה. יש דרכים, יש אפשרות להתייעץ, היא בחרה לעזוב את מה שהבית כן נותן לה ואין לי רחמים עליה שקר לה בחנות, יש לי רחמים על האב שבוכה על מיטתו בלילות ומבקש את שאהבה נפשו. ההתייחסות שלה להורים שגידלו אותה, בקושי, במחסור, בלחצים מכל הכיוונים – ככאלו שלא קיימים – היא התייחסות נבזית. היא לא פגשה אשה אחת באוטובוס, היא פגשה אמא… זה שהיא רוצה להסתכל על המסכנות שלה ולא על המכלול – זו בחירה שיש בה סוג של רוע. בכל הסיפור הזה ראיתי ברננה את האנושיות שהולכת ונאבדת, לא את ה’דתיות’ שנחלשת, היא תמשיך לשמור על ייחוד, בינתיים כמובן, היא לא תחלל שבת, ולי אישית אין בעיה עם ביגוד עדכני יותר, אך העובדה שהיא לא רואה שיש הורים, דואגים, עמלים, שכל שיש בה זה מהם, זה החלק המצער.