“באמת?” הוא מתכעס פתאום, “ואז תגידי שאני לא בסדר, אה? למה את לא רוצה להתגרש ממני, בכלל? אני כזה אדם גרוע, גם משאיר את הפיג’מה על הרצפה אחרי שנים שאת צריכה להתאמץ בשבילי, גם עובד עליך ואומר דברים אחרים ליועץ. גם,” הוא נעצר ונושם. “לא משנה. תתגרשי ודי, למה לך לבכות ממני כל הזמן?”
אבל אם אלה החוקים של המקום הזה, היא תלמד אותם. היא תעשה דיליט על כל מה שהיא ידעה. על ההרגלים, על הזכרונות. תהיה מרוכזת בלהכיר את העולם החדש. הגשרים נשרפו מאחוריה, והיא תצטרך ללמוד להתמקם במקום החדש בלי להביט לאחור.
אני מנסה להשתלט על עצמי מחדש. מנגבת את העיניים, אבל הן זולגות עוד ועוד. לפחות את הקול שלי אני מצליחה להחניק. שני הגברים מסתכלים לצד אחר. מילא היועץ, באמת יותר נעים שהוא לא מסתכל. אבל נתי! שיגיד משהו, שינחם, שיבטיח!
לפני שהם עברו לירושלים, אמא שלה באה לרבנית לשאול מה לעשות. והרבנית אמרה שהיא תלך אחרי בעלה ותהיה להם הרבה ברכה. היא שמעה את אמא שלה מספרת על זה לאחותה בטלפון. עכשו תהתה לעצמה אם הענין הזה של הברכה כלל גם אותה. ואולי תלך כעת לרבנית ותבקש עדכון של ההבטחה, כי אולי הרבנית לא הבינה שיש גם ילדים לארוז ולקחת.
“זה לא מצחיק,” היתה לו נימה קצת עייפה, או חסרת סבלנות – עדיין לא ידעתי לזהות מספיק טוב – בין המילים. “יש שם כל כך הרבה בגדים מבולגנים, שאם לא הייתי מסדר אותם לא היה לנו בכלל איפה לישון. איך תוכלי להתגרש יום אחד?”
היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
“החברות הטובות שלי הולכות להנדסאים,” הסברתי לאבא את הרצון שלי. “ואני, אני לא פחות מוכשרת מהן. גם הבחורים הטובים רוצים מתכנתות.”
ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך השקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת.
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’