לעבודה הגעתי בזמן, ראשונה, כמו בכל יום. ציטרון מגיע לא הרבה אחרי. הייתי שקועה בקריאת המיילים החדשים כששמעתי את הקול שלו מעלי. תוכלי להיכנס אלי עכשו? איך שהוא אמר את המילים, מיד הבנתי שזו לא תהיה שיחה שבה יציע לי העלאה.
מה יש לאברכים לחפש בחוץ לארץ? שמעתי שפרסמו נופש חנוכה ביוון! יוון! מי שמע כדבר הזה. עוד רגע תגידו לי שיש נופש פסח במצרים. ברקוביץ הרים יד לספר לרב שיש ויעקבס חבט בו לפני שהרב הבחין. הרב פרידלר מתנגד לתרבות הפנאי. הוא יגיד לה לא ללכת ובא לציון גואל.
“ראש של גויים…” שרה מתלהטת וממשיכה. “תשעה חודשים לסחוב אותו, לידה, אני לא צריכה לספר לך. אחר כך לא לישון בלילה. לדאוג. כל הזמן לעשות בשבילו. ומה אתה מקבל בסוף? קדחת! יש יהודים כבר מתנהגים ככה לזקנים, בינינו, גם אצלנו אפשר לשמוע סיפורים כאלה.”
הצמיגים צורחים על האספלט והן נבלמות מילימטר לפני עמוד תאורה. ורה חיוורת כמו ענני הנוצה שמשייטים בשמים. היא אוספת את החפצים שלה ויוצאת החוצה. אנשים מתחילים להתגודד. היא הולכת משם. ורה קוראת אחריה. היא לא עונה.
היו במילים שלו יותר מדי דברים שהכאיבו לי, אז קמתי, מחזיקה חצי כוס קפה עדיין חם. אמרתי שאני אני חייבת להמשיך בבישולים. הספקתי לראות שהוא חזר לטפל באחד מהצמחים שלו. לא סיפרתי לו, כי הוא לא באמת שאל, מה עניתי לגודמן.
רק כששמעה את אופי אומרת ‘וואו’ התברר לה ששיתפה אותה בקורות השבוע. בקול רועד ולא מורגל חצתה את הסף השקוף שהניחה בינה לבין העולם וחלקה את עומק עלבונה עם האישה של האיש שפסל אותה בגלל אחותה.
“כן, כן, שמעתי. סבלנות.” העינית של הדלת מוחשכת. אני מדמיינת אותה מסתכלת עלי ומנסה לנחש מהיכן אני מוכרת לה. מתלבטת אם חכם לפתוח את הדלת. בכל זאת אישה זקנה היא טרף קל.
ואז הטלפון מזמזם ומרכוס מהבהב על הצג. כל היום התעלמה ממנו. שלמה שמח על הסחת הדעת. מבקש ממנה לענות. היא מסרבת. שלמה אומר שהיא חייבת והיא אומרת לו שהיא לא מסוגלת, שהוא מוזמן לענות בעצמו אם מתחשק לו.
יש שם מישהו בפנים והיא לא מצליחה להיזכר מי. אולי זו רינה. אולי שלמה. אולי אחת הילדות. הרכב צולל לתוך המים והמורה שלה אומרת שהיא לא תוכל להמשיך ללמוד נהיגה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’