קיץ ארוך מדי – פרק י”א

אמא שלה לא צריכה שישאלו אותה שאלות, היא עייפה מכל השבוע. והיא צריכה להבין את זה. היא תלך ותעשה את מה שהיא ביקשה ותהיה לה מצות כיבוד הורים. היא תהיה צדיקה ולשם שמים, והחיים שלה יהיו מלאים באור של מצוות. מצוות מביאות אור ושמחה לחיים. ויהיה לה סיפוק ושלוה רוחנית וכל ההבטחות משיעורי יהדות. כל מה שהמצוות עושות לבנאדם. מצוות זה האושר האמתי.

ניגשה אל המטבח. היא עוד לא גמרה להתרגל לאיפה מונח כל דבר. הסט של שבת שהיה תמיד בארון השמאלי התחתון נדד אחרי המעבר אל המדף השני בארון העליון, והיא שוב ושוב פתחה את הארון הלא נכון. היא הניחה חמש צלחות, וסידרה סכו”ם. הסכו”ם היה כבר דהוי וחסר ברק. אבל סט הצלחות הפרחוני של שבת שלם ויפה. זה עושה את השולחן חגיגי. הניחה כוס זכוכית ליד כל צלחת. מצד ימין, בין הסכין לצלחת, כמו בחתונות. חבל שאין להם מפיות. פרחוניות וחגיגיות. היא היתה יכולה לעשות דגמים יפים. בצורת מניפה, או ברבור. כמו שלימדו אותן בסדנת קיפול מפיות ביום הפעילות. חבל שאין אורחים. בית עם אורחים זה בית שמח. 

מחר יבוא סבא עם הדוד יודה. אבל זה לא ממש אורחים. כבר ראתה אותם אתמול ולפני שלשום. וכל הבדיחות של יודה כבר משומשות. תארי לעצמך שאבא והבנים יחזרו עם איזה אורח… בלי לחשוב הוציאה מהארון צלחת נוספת, והדפה קצת את הצלחות האחרות כדי לפנות לה מקום. אבל מי יבוא, בעצם? מי יש להם כאן בכלל? 

מחר יבוא סבא עם הדוד יודה. אבל זה לא ממש אורחים. כבר ראתה אותם אתמול ולפני שלשום. וכל הבדיחות של יודה כבר משומשות. תארי לעצמך שאבא והבנים יחזרו עם איזה אורח… בלי לחשוב הוציאה מהארון צלחת נוספת, והדפה קצת את הצלחות האחרות כדי לפנות לה מקום. אבל מי יבוא, בעצם? מי יש להם כאן בכלל? 

שתי בנות הדוד שלה בקליפורניה לא בקשר. בכל החיים שלהן הן נפגשו אולי פעמיים. וגם אז לא ממש דיברו. הן היו לבושות בסרפנים ג’ינס לבנים וחולצות ורודות פרחוניות, והקוקואים הבלונדיניים שלהן אסופים בסרט. היא בהתה בעיניים גדולות בבובות שהיו בידיים שלהן, בובות בחולצות ובסרפנים תואמים, עם אותו סרט בשיער. הן נראו כמו הילדות ההן, מהפרסומות של החנויות: יפות, מחייכות וכמעט לא מבינות עברית. היא לא הצליחה להתיק מהן את העיניים. שֶׁרי היתה גדולה ממנה בשלוש שנים, ותמרה בשנה בערך. הן היו יכולות להיות חברות, אבל הן לא זרקו לעברה מבט, הן הלכו כל הזמן לאמא שלהן. היא עצמה ישבה ובהתה בהן. ובבובות. יש לה תמונה למזכרת, שהדוד צילם במצלמת פולרויד ונתן לה. הן יושבות שלושתן, שתי ילדות זהב ויחפנית קטנה בקוקו שחור לא מוקפד עם ענן שערות מעל למצח ובגרביים שנזלו לאמצע הרגל. האמא שלהן לא דיברה כמעט, והיה נראה שלא הבחינה בה. היא חייכה לאמא שלה חיוכים מנומסים, שחררה כמה משפטים עם המילה נייס, ואז אמרה, ווי הב טו גו. הם התארחו באיזה מלון והם נורא מיהרו כי היו צריכים לטייל להמון מקומות בארץ. לפני שנפרדו הדוד נתן לה עשרים דולר מתנה. היא שמרה אותם מאז. היא לא רצתה להחליף אותם. זה בטח הרבה כסף. אבל לא רצתה להפרד מהשטר. זה היה שטר שבא מעבר לאוקיינוס וראה את גשר שער הזהב ואת גורדי השחקים ואולי גם התרוצץ בדיסנילנד וראה את פסל החרות.

אבל את המציאות של אנשים מהמשפחה הקרובה שבאים להתארח עם מזוודות וזר פרחים, את זה לא הכירה מקרוב. זוכרת איך היא עמדה והתבוננה בלי שמץ נימוס בדודה הגדולה של מגי, עם הפאה המתולתלת, שנחתה ממרוקו. היא הסתכלה עליה כמו על חייזר, טוב, היא היתה אז די קטנה, בכיתה ג’? ד’? ואיך היא שרה ליד הדודה בחוסר טקט מופלא, יש לי דודה ממרוקו, שתבוא… וכל המיניאטורות הקסומות שהיא הביאה אתה, שמגי סידרה בעליזות על המדף, דרישת שלום רחוקה מעולם זר. והמצעד הבלתי פוסק של בני משפחה, דודים ובני דודים וכל מיני נספחים לא מזוהים, שבאו לחזות בפניה הנדירות של הדודה, והצטופפו בלי חשבון בדירה הדי קטנה, וכל הבלגן השמח וערמות המופלטות והספינג’ים, וג’ו עמר מתחזן בקולי קולות בחלל הסלון הצפוף. מקבצי הברות בלאדינו שלא אמרו לה כלום אבל פתחו בתוכה געגוע למשהו שלִבה הכיר. אברהם אבינו, פַּדְרֶה קֶרִידוֹ. פַּדְרֶה בּנְדִיצ’וֹ, לוּז דֶה ישראל.

אז תפסה לראשונה, מה זה עושה שאנשים נכנסים ויוצאים ודורכים זה לזה על הרגליים וישנים על מזרנים שהביאו מהשכנים. היא אף פעם לא ישנה על מזרן אצל איזו בת דודה, ולא פטפטה בלילות עד שכמעט נהיה בוקר. אולי זו לא חוויה כל כך חשובה, אבל היא חסרה לה. פעם חשבה שבית זה מקום של בני משפחה, מקום לאכול ולישון, מקום לגדול ולהכין שיעורים. אבל היום היא מבינה שזה בסך הכל סוג של קופסת שימורים. היום כל זה לא מספיק לה. מה זה אומר עליה?

והמשפחה שלה מצד אמא רחוקה עכשו. לפני שסבא וסבתא עברו, הם היו נפגשים אצלם בשבתות אחרי צהרים. והם, הילדים, היו משחקים בחוץ. ככה למדה סוף סוף לקפוץ בחבל. כשאמרה לבנות דודות שלה שהיא תמיד נפסלת וכל ההפסקות מגלגלת, הן פשוט החזיקו לה את החבל וגלגלו כמה שהיא היתה צריכה. פעם ראשונה בחייה שהיא לא היתה צריכה להחזיק את החבל אחרי שנפסלה בקפיצה ראשונה. הן אמרו לה, תנסי שוב, וכך עוד פעם ועוד פעם, עד שהיא קלטה את הענין, פרצה לתוך הגלגול כשהחבל עוד באויר וקפצה וקפצה בלי להפסל. כמה היתה מאושרת. זו היתה הגאולה שלה, השחרור מההרגשה שהיא לוזרית, שהרגליים שלה מגושמות ומסתבכות, ושלעולם ועד היא תהיה מגלגלת חינם. 

אחר כך זה נהיה פחות אפשרי. סבא וסבתא עברו לדיור מוגן. הדירה שלהם היתה קטנה והם היו יושבים כולם בלובי ולא היתה כל כך פרטיות. אבל בכל זאת, זו היתה משפחה. עכשו ידעה להעריך את המציאות הפשוטה הזו, של משפחה שלא צריך להתאמץ כדי להשתייך אליה. את הידיעה שמישהו תמיד יחזיק לה את החבל עד שהיא תלמד לקפוץ לבד. 

פה בירושלים יש לאמא שלה רק בת דודה אחת, אותה בת דודה שהיא רכזת מגמת הגרפיקה של הסמינר שלה, וכך היא סידרה שיקבלו אותה. היא גם שכנעה את ההורים שלה שזה מקום ממש טוב עם בנות מבתים טובים. מעניין מה היה מחכה לה בסמינר לא כל כך טוב. 

פה בירושלים יש לאמא שלה רק בת דודה אחת, אותה בת דודה שהיא רכזת מגמת הגרפיקה של הסמינר שלה, וכך היא סידרה שיקבלו אותה. היא גם שכנעה את ההורים שלה שזה מקום ממש טוב עם בנות מבתים טובים. מעניין מה היה מחכה לה בסמינר לא כל כך טוב. 

ועכשו הכל פסק. מישהו לחץ על המתג וכל החיים נכבו. כל מה שהתרוצץ סביבה, כל מה שהיה מובן מאליו, כבר לא רחש ולא עשה רעשים של מציאות. כמו בעצירה פתאומית של צנטריפוגה, כל מה שהסתחרר מסביבה נחת והשתתק בבת אחת. וכעת היתה צריכה לפלס דרך בתוך שקט אפל ומכאיב.

רגע, היא שכחה את הסלטים. שלפה מן הארון העליון את צלחתיות הנירוסטה, שכבר היו ישנות ומוכות גורל. כלומר, לא ישנות מהסוג שמוסיף יופי עם הזמן. אבל אמא לא ויתרה עליהן כי הן היו ירושה מסבתא שלה. היא קראה לזה וינטג’ אבל זה סתם ישן. הן היו כבר די עקומות והמתכת איבדה את כל הברק. הוציאה את קערות הפלסטיק מהמקרר וערמה אותן על השיש: מטבוחה, סלט חצילים, טחינה, חומוס, מלפפון חמוץ, שיפקה. חתכה ירקות לסלט, ובמקום לערבב את הכל, סידרה בקערת הזכוכית לפי צבעים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, סגול. העמידה על השולחן כמו אטרקציה מרכזית, והניחה את כל צלחתיות הסלטים במין מניפה. לקחה צעד אחורה. פתאום קרה משהו יפה. הסידור המוקפד וכל הצבעוניות של הירקות והסלטים עשו משהו יפה. חתיכת הפקה, חשבה לעצמה. אני מפיקת ארועים. חבל שאין גם מפיות. ושאין אורחים. כל כך רצתה שמישהו יראה את זה ביחד אתה, שיאמר כמה יפה ערכת את השלחן. שיהיו אורחים ושהם יתפעלו. 

ואז הבנים חזרו מבית הכנסת, ואבא שלה אמר שבת שלום. בלי המנגינה שהיתה מגיעה אתו תמיד. שבת שלו-אואום, שבת שלו-אואום ומבורך. בים-בם-בים-בים-בים-בם. והלל נחת על אמא שלה והעיר אותה. ואבא שלה התחיל להריץ שלום עליכם. מאז שהם הגיעו לכאן היה בוחר את המנגינה שאפשרה לו לשיר הכי בקיצור. 

אפילו הברכה שבירך אותה אחרי קידוש היתה יותר קומפקטית, מלמל כמה מילים ועבר לנתנאל. נתנאל כבר עמד מאחוריה, מחכה לברכה שלו. מה שבא ברוך הבא. ילד שהכל טוב לו. מה לא בסדר אצלה. 

הלל שפך חצי מהמים של הספל על הרצפה. אמא שלה כעסה. אבא שלה תפס אותו ביד והושיב אותו לשולחן. אחרי המוציא הלל אמר, איזה יפה, והתכוון לסלט הצבעוני שלה. ואז חרב את הכל בכף. ואז ביקש חתיכת חלה והפיל אותה בטעות לתוך הטחינה. אחר כך הוא לקח את העוף בידיים, ואמא שלה נתנה לו מכה קטנה על היד. ואז הוא דחף את הכסא כדי לקום ונפל יחד אתו אחורה. אבא שלה התאפק לא לצעוק עליו כי אמא שלה עשתה לו תנועה בראש. 

ואז אבא שלה לקח את הזמירון והתחיל לשיר. נתנאל והלל הצטרפו אליו. אבא שלה אמר לה לשיר גם כן כי בשבת שרים. אבל לא היה לה שום חשק. אז היא שרה בשקט. כמו שהיתה עושה בכיתה. מאז מסיבת סוף שנה של כיתה ח’ לא שרה. גם כשביקשו ממנה להיות במקהלה, לשיר בהופעה. יש לה קול יפה. אבל היא לא רצתה. כמה שפחות להיות במרכז, כמה שפחות שידברו עליה. כל השירים נשארו חנוקים לה בתוך הגרון. 

ואז האחים שלה סיפרו דברי תורה ממה שלמדו, ואבא שלה אמר לה, נו, אין לך איזה דבר תורה להגיד. והיא אמרה, אני צריכה להזכר. אבל לא זכרה שום דבר. לקחה את אחד העלונים שהבנים הביאו מבית הכנסת וניסתה לקרוא את הפנינים לפרשת השבוע, אבל לא הצליחה לחבר את המילים בראש למשהו הגיוני. ואבא שלה אמר, אז מה את עושה כל היום בסמינר אם אין לך אפילו דבר תורה. 

היא לא אמרה כלום. מה היא באמת עושה כל היום בסמינר. מה היא עושה שם בכלל. 

אמא שלה נרדמה בינתיים על הכסא. מכל היופי החגיגי לא נותר זכר. ערמות של קליפות גרעינים, ותלולית העצמות שהלל זרק על המפה. 

מה זה משנה בעצם. הכל נגמר בסוף.

להדפסה