“השבוע אני לא אגיע בחמישי,” אני מזכירה לברוריה בזמן שהיא עוברת ליד העמדה שלי.
“חמישי?” היא מקמטת את המצח.
“כן, פעם בשבועיים,” אני לא מפרטת לאן.
“טוב, אבל איזה יום היום?” היא צוחקת מהשאלה המוזרה שלה.
“שלישי.”
זאת פריבילגיה של נשים רגילות, לשכוח איזה יום היום. רק אלה שימי שלישי ושני שלהן דומים מספיק ביניהם, או ימי שלישי ורביעי, זה לא באמת משנה, יכולות להתבלבל ביניהם.
לי יש כמעט בכל יום משהו אחר.
“מחר את כאן?” היא שואלת.
“מחר לא,” אני לא ממצמצת אפילו, למרות שיש לי חשק לעפעף פתאום. “זה יום רביעי.”
“קורנפלד אמר שאת לא מתכננת לעזוב פה,” היא אומרת לי, ואין לי מושג מה היא רוצה לומר בזה.
“נכון,” אני מאשרת.
“אבל את לא פה יותר ממה שאת כן נמצאת כאן,” לא ברור לי למה היא לא מרוצה, מה זה עניינה בכלל.
“הוא אישר לי,” אני אומרת סתמית לגמרי.
יום רביעי בבוקר הופך להיות לחוץ.
“את מפסידה את האוטובוס,” נתי מזכיר לי כשאני מתעקשת לפרק לזהבי את הקוקו המתכרבל שלה, ולסרק אותה מחדש. הוא נראה קצת מהורהר ואיטי בתנועותיו, ואני תוהה ממתי זה כך. ביום שלישי בבוקר הוא היה רגיל. אולי זה רק בגלל העייפות שלו, הוא חזר אתמול מאוחר מהמטפל שהתחיל ללכת אליו, אפילו לא הספקתי לשמוע ממנו חוויות, כמובן רק אם היה רוצה לספר עליהן.
ביום שלישי בבוקר הוא היה רגיל. אולי זה רק בגלל העייפות שלו, הוא חזר אתמול מאוחר מהמטפל שהתחיל ללכת אליו, אפילו לא הספקתי לשמוע ממנו חוויות, כמובן רק אם היה רוצה לספר עליהן.
“נכון,” אני מסכימה איתו, “אני ארטיב לה קצת את השיער ושתלך פזור. אין לי זמן למשחקים הבוקר.”
כשאני עולה לאוטובוס לבני ברק, כוס קפה חמה ביד אחת שלי ותיק עם כל הפריטים שלי ביד השניה, אני שוב חושבת על נתי. מה הייתי עושה בלעדיו? מי היה דואג שאספיק לשתות לפני הנסיעה הזאת? ומי היה דואג לתחוב את המטען של הטלפון לתוך התיק שלי, רק כי אני שכחתי להטעין אותו לפני הלילה?
“נתי מסודר ואני מבולגנת,” זה המשפט הראשון שאני אומרת ברגע שאני נכנסת לחדרה של רונית.
“תזכירי לי,” היא מבקשת ממני, “נתי זה בעלך, נכון?”
“כן.”
“אז הוא מסודר?”
“הוא טיפוס מאורגן כזה,” אני מסדירה את נשימותיי, “וזה הפתרון, כן? זאת לא הבעיה. הבעיה היא שאני מאוד מבולגנת.”
“את מבולגנת,” היא מציינת עובדה, לא שופטת אותי.
“אולי יותר נכון, לא מאורגנת,” אני מתקנת. “למשל, לא חשבתי אתמול בלילה להטעין את הטלפון. הוא תמיד זוכר דברים כאלה, מעולם לא קרה שהוא היה צריך לצאת ולא דאג לכאלה דברים כבר בלילה שלפני כן.”
“איך זה פותר את הבעיה?” היא שואלת אותי.
“זהו, שאני גם לא חשבתי לקחת מטען,” אני מצביעה על התיק, “ונתי הכניס לי אותו. ורגע,” אני לוקחת את התיק על ברכי ושולפת ממנו את המטען. החוט נפתח לכל אורכו, גורם לי להרים את היד גבוה יותר ויותר, ובכל זאת מכה על הרצפה כשהוא נופל עליה מכוח הכבידה. “אני צריכה להטעין את הטלפון, אחרת מה עזר שנתי הביא לי מטען?”
היא מסתכלת עלי במבט קצת משועשע. “אז בגלל זה את רוצה להישאר נשואה, אה?”
“גם,” אני כנה עם עצמי ואיתה. “גם כי אני באמת מפחדת להסתדר לבד בחיים, בלי הגיבוי שלו.” יותר קל לי לדבר כשאני עסוקה במשהו בשתי הידיים, אפילו עם זה דבר פשוט כמו להכניס תקע לתוך השקע. בעיקר אם הדבר הזה גם מאפשר לי להפנות אליה גב.
“את רוצה לעבוד על זה?” היא שואלת אותי.
אני נשארת עם הפנים לקיר עוד שניה. “על מה, על להפחית את הפחד או להיות מאורגנת?”
“על מה את רוצה?” היא לא מוותרת לי.
אני מסתובבת אליה, נועצת מבט לתוך עיניה. “לא רוצה על שום דבר, אבל צריך על שניהם.”
“למה את לא רוצה?” היא שואלת.
“כי זה קשה?” הקול שלי עולה ואני שמה לב לזה רק כשאני שומעת את עצמי. זה לא מפריע לי, בעצם.
“כל שינוי הוא קשה, אבל נולדנו כדי לעבוד,” היא מעודדת.
אני שותקת.
“אז בואי נתחיל לסמן את המטרות שלנו,” האי מציעה לי, “מה המטרה הגדולה, מה המטרות המדידות שאנחנו יכולות לעשות בדרך,” היא תכליתית ואני אוהבת את זה.
“זה רק טיפה מהים,” אני שוקעת לתוך הכורסה הירוקה מדי. “אחרי שנטפל בנושא הארגוני נצטרך לטפל בעוד אלף דברים שנתי טוב בהם יותר ממני. אני לא יודעת לסדר תקציב, ולא יכולה להתמודד עם בנקים וארנונות ולא יודעת לקרוא את תלוש השכר שלי. וגם אם אני אדע לקרוא אותו, אז לא תהיה לי סבלנות. ואני שונאת לשטוף כלים ולסדר את הבגדים, ואי אפשר שאחיה בבלגן אחד גדול. וגם,” אני עוצרת כדי לנשום, “מפחיד אותי לישון לבד בבית ולקבל החלטות בלי מישהו להתייעץ איתו. בסדר? יש עוד,” אני ממלאת את ריאותי מחדש, לא מתכננת להפסיק עד סוף הפגישה שלי עם הקאוצ’רית.
“ניסית פעם לעשות אחד מהדברים האלה?” היא עוצרת אותי בעדינות.
“לשטוף כלים כן,” אני מפרטת, “ולסדר את הבגדים בארון.”
“והצלחת?” היא הולכת ישר לשורה התחתונה.
“כן, אבל פחות יפה ממה שנתי עושה.”
“את לא בתחרות איתו. הצלחת, נכון?”
“נכון,” אני מתעקשת לעקם את האף.
“אז בואי נחליט על מטלה אחת שאת מתנסה בה השבוע, ובודקת איך זה, סיכמנו?” היא מתעלמת מהפרצופים שלי, ואני מרגישה משוחררת מספיק כדי לעקם את השפתיים שוב.
רק באוטובוס אני מגלה ששכחתי את המטען אצל רונית. יופי לי. אני יכולה להתחיל כבר עכשיו את שיעורי הבית לשבוע הבא. תלמידה מצטיינת
אהיה בסוף. מה עושים כשאין מטען, חוץ מלהתקשר לבעל, לעדכן אותו על זה, ומכאן הכל כבר מסתדר מעצמו?
אני מוציאה את הארנק שלי, מסתכלת לתוכו. יש שם שטר של חמישים שקלים, אני לא צריכה אותם בקרוב, נראה לי. אולי בעצם כן? מנסה להיזכר אם יש תשלום מזומן שמחכה לי ביומיים הקרובים. יש גם את כרטיס האשראי שלי. איך עדיף לשלם על מטען חדש, באשראי או במזומן? אני בכלל לא יודעת כמה כסף יש כרגע בעובר ושב שלנו. ובכלל, כמה עולה מטען?
רגע, יש מטען נוסף בבית, אני אוכל להשתמש בו עד שאקנה חדש. זה ידרוש קצת תיאום עם נתי, מתי הוא מטעין ומתי אני. מצד שני, זה יוכל להשאיר לנתי את השטח כדי לקנות מטען נוסף מעצמו, ושוב אני תלותית שצריכה שהוא ייזום איך לסדר לי את החיים.
זה מתחיל לתסכל אותי. אף פעם לא חשבתי על סוגיה של קנית מטען או לא כמו משהו שמתאים לתרגול עצמאות. גם לא חשבתי, עד היום שבו שמו לי את התואר “תלותית” על המצח, שזה שנתי עורך את הקניות הופך אותי להיות תלויה בו. אני מרגישה כעס גדול. שנתי יפסיק בבקשה לפנק אותי, לקחת ממני את כל היכולות האישיות שלי. עד החתונה ידעתי יפה מאוד לקנות מטענים לפלאפון, או כל דבר אחר. לא יודעת למה הפכתי עכשיו.
וזה לא טוב לכעוס ביום רביעי בצהריים בשבוע שיש לנו הפחתת תלות. אחר כך זה יוצא לי בחדר של העובדת הסוציאלית שלנו.
אני מתאמצת להישען אחורה, על משענת כיסא האוטובוס. היא ישרה מדי, לא מאפשרת לי להרפות את עצמי. הלוואי שהיה איזה כפתור שהיה מכבה את המוח. מנסה בכל זאת להדחיק כל מיני שברירי מחשבות, עוצמת את העיניים ומנסה להתרכז בנשימות של עצמי. זה לא עובד כל כך, אני לא נרגעת בכלל, ורק עולה בי חשש שאני נושפת מדי בקול, ושכולם מסתכלים עלי. לא נעים להישאר כך עצומת עיניים ולדמיין שכולם בוחנים אותי. שוב שואפת הרבה אוויר, מנפחת את הבטן, מוציאה אותו לאט לאט, מנסה לשמור על השקט.
אני אגיד לנתי שלא יקנה מטען. בשבוע הבא שוב אסע לרונית, נכון? שבוע אחד נסתדר בלי מטען. אולי אני לא אגיד לנתי כלום. להגיד לו זה גם להיות תלותית בו. ואם הוא יקנה מעצמו? זה יהרוס לי את העצמאות, או שזה השטח שלו וגם אני לא רוצה להתערב בו? אני יכולה לומר לו שיפסיק לדאוג לחפצים שלי. שלא יגע לי בתיק בכלל, רק אני אארגן אותו. ממילא זה מה שאני צריכה לעשות השבוע, לדאוג לכל הדברים של עצמי ולהיות מאורגנת ערב קודם. פעם הרי ידעתי לעשות את זה. איך הוא ידע ששכחתי את המטען אם זאת תהיה אחריות שלי.
אני יורדת מהאוטובוס בתחנה המרכזית וצועדת החוצה. מתעלמת בגבורה מדוכן הסלולרי בקומה העליונה, מסתכלת לצד השני כשאני עוברת ליד חנות טלפונים ומחשבים בקומת היציאה, מדלגת על דוכן נוסף ליד השער. בחוץ יש חנות סטוקים כזו. יש שם יצירות לילדים בכמה שקלים, וכשאני מסתכלת עליהן אני רואה מטענים לטלפון בעשרים וחמישה שקלים. לוקחת מטען וממששת אותו. הוא יחזיק מעמד שבוע, לא? אני לא בטוחה. לא בטוחה גם ששווה לשלם על מטען עשרים וחמישה שקלים בשביל שבוע. הכי קל להתקשר לנתי ולהתייעץ איתו. הוא תמיד היה זמין גם בשביל ההתלבטויות השטותיות שלי, אבל אם אני לא יודעת לקבל החלטות פשוטות כאלה לבד אז אני בבעיה. אני לא אקנה, זהו. החלטתי. לא, אני לא מקבלת החלטה לא לקנות אלא נמנעת מלהחליט, וזו התוצאה. מוציאה את כרטיס האשראי ומשלמת בקופה על המטען. רק כשאני יוצאת מהחנות אני נזכרת שרציתי בכלל להסתכל על היצירות. משאירה אותם מאחורי ופונה לכיוון תחנות האוטובוס.
*
“את הירוקה או הכחולה?” הודיה עמדה מולי עם שתי חולצות, אחת בכל יד.
“הירוקה,” אני הייתי החלטית.
“למה?” היא הניחה את החולצה הכחולה על הדלפק, אבל המשיכה להחזיק בה.
“כי אני רוצה לחזור הביתה,” אמרתי את האמת, “ושתיהן יפות. אז מה זה משנה.”
“אוף, ליבי, את מעצבנת,” הודיה שוב הרימה את הכחולה. “מה עדיף?”
“תקני את שתיהן,” הייתי צמאה ורעבה, ולא התאים לי להסתובב בחנויות הבגדים מיד אחרי הלימודים. להודיה היה ברור שזה הזמן המועדף. מי יוצא במיוחד לקניות, אם כל החנויות לידינו בכל יום?
“מה פתאום, שתי חולצות אותו הדבר רק בצבע שונה?” היא התנגדה. “נו, הירוק או הכחול?”
“מה את עושה?” שאלתי אותה, “אומרת תהילים?” השפתיים שלה מלמלו משהו.
“אני עושה אנדנדינו,” היא סיימה. “יצא לי הכחולה, אוף.”
“למה אוף?” לא הצלחתי להבין, “ומה זה משנה אם את עושה אנדנדינו או אני?”
“כי את לא אמרת לי שזו בחירה מקרית,” היא התחילה לענות מהסוף, “וחוץ מזה,” הניחה את הכחולה על הדלפק והפעם עזבה אותה לגמרי, “זה רק מגלה לי מה אני רוצה ומה לא. הנה, התאכזבתי מהתוצאה, אז זה סימן שרציתי באמת את הירוקה.”
“ועכשיו את מרוצה מהבחירה?” לא ידעתי שזו טעות לשאול.
הודיה נעצרה באמצע הפסיעה, החזירה רגל אחורה. “לא. אני לא מרוצה. טוב, אני לא קונה כלום וזהו.”
סתם בזבזנו את הזמן, ואפילו לא קנינו שום דבר.
“איך תבחרי חתן, אם את לא מצליחה לבחור חולצה?” הקנטתי אותה.
“אני באמת לא יודעת,” היא ענתה לי, “איך את יודעת מה את רוצה כשאת בוחרת?”
“אני לא יודעת,” אף פעם לא חשבתי על תהליך הבחירות שלי. “אבל כמה גרוע יהיה אם לא אבחר את הטוב ביותר? אז תהיה בחנות חולצה אחת טובה יותר, ממש לא מפריע לי.”
“אני לא יודעת,” אף פעם לא חשבתי על תהליך הבחירות שלי. “אבל כמה גרוע יהיה אם לא אבחר את הטוב ביותר? אז תהיה בחנות חולצה אחת טובה יותר, ממש לא מפריע לי.”
“כיף לך.”
*
“איך היה?” נתי מקבל את פני כשאני מגיעה סוף סוף הביתה.
“בסדר,” אני צונחת על הכיסא במטבח. “היה טוב, ויש לי שיעורי בית,” אני מצחקקת. “חוץ מזה, שכחתי את המטען אצלה בחדר, אז קניתי חדש כשיצאתי מהתחנה המרכזית. מטען זול, בעשרים וחמישה שקלים, שיספיק לשבוע.”
“מצוין,” נתי מגיב. הוא מוציא מהמקרר את השניצלים שטיגנתי אתמול, מצרף אותם לצלחת האורז שחימם בשבילי במיקרוגל. “את בטוחה שאת לא רוצה לחמם את השניצלים במיקרוגל, כן?” הוא שואל כמו תמיד.
“כן,” אני עונה את התשובה שהוא רגיל לשמוע, “אני שונאת שהציפוי מאבד את הפריכות שלו.”
אחר כך אני אוכלת, שמחה לגמרי. הנה, אני מצליחה לקבל החלטות יפה. אני מתקדמת, בסוף לא אהיה תלותית בכלל.
להיות מרוצה ביום רביעי זה מעשה חכם. בחמישי בבוקר אנחנו נוסעים לבית הדין. הפעם אפילו יש מקום ישיבה לשנינו באוטובוס, ואני מוצאת את עצמי מצחקקת כמעט כל הנסיעה, לא ברור לי באמת ממה. המתח שלי קצת מתפוגג.
“שלום,” החיוך של העובדת הסוציאלית רחב. “מה שלומכם?”
“נהדר,” אני פותחת. “אני חושבת שיש התקדמות. האימון האישי ממש עוזר לי.”
“יופי,” העובדת הסוציאלית מציינת משהו. “ומה אצלך?” היא שואלת את נתי.
“המטפל שלי לא חושב שזה מה שאני צריך,” הוא עונה לה, “הוא חושב שאני צריך משהו אחר,” נתי מפנה מבט מהיר לעברי, ואני מסתכלת עליו בתמיהה.
“אתה לא חייב לפרט פה, אם אתה לא רוצה,” העובדת הסוציאלית זורקת גם היא מבט לכיווני.
“בסדר,” נתי אומר ולא ממשיך לדבר.
יש שתיקה בחדר.
“ומה עם הילדים?” העובדת הסוציאלית מתעניינת לבסוף, “יש שיפור?”
“עם זהבי אני חשובת שכן,” אני ממהרת לענות. “המטפלת שלה אמרה לי ביום ראשון האחרון שהיא רואה שהילדה כבר נותנת יותר אמון ופחות נרתעת.”
“המטפלת בגנונצ’יק?” הקול של נתי עדיין לא חזר להיות רגיל.
“לא,” אני מבהירה, “זו של החיות.”
“אז זה לא אומר הרבה,” נתי מסרב לשמוח. “אבי ממשיך להרטיב, למרות הרכיבה הטיפולית.”
“אולי זה לא מה שמתאים לו?” העובדת הסוציאלית מעלה כיוון, ומיד מתקנת את עצמה. “כמה פעמים כבר הלכתם איתו? אולי זה עדיין לא מספיק?”
“שלוש פעמים,” אני מעבירה בראשי את ימי שני שיצאתי בהם מוקדם מהעבודה.
“זה הגיוני,” היא מסכימה, “באמת שאי אפשר לצפות לשינוי מהיר כל כך בדברים האלה. אתם רואים שינוי על הילד?”
אני מסתכלת על נתי והוא עלי. “עוד לא ממש.”
“בשביל זה לא הלכתי היום לעבודה?” אני שואלת את נתי בזעף בדרך הביתה. “בשביל לספר לה איך הטיפול שלי מתקדם, ואיך שלך, ואיך של הילדים? כאילו, מי היא בכלל?”
“מה רצית?” הקול של נתי עייף.
“לא יודעת מה רציתי. שיקרה משהו, שנתקדם. אני מקריבה את כל השבוע שלי בשביל הטיפולים שלי, ושל הילדים. אנחנו זורקים כמויות כסף לפח, ובסוף מה?”
נתי שותק.
“אתה שותק מדי הרבה יום,” אני מתלוננת לו. “מה המטפל המליץ לך?”
“אני לא רוצה לומר,” הוא מושך בכתפיו.
“מה, לקחת כדורים?” מנסה לשאול, קצת משועשעת.
נתי מנענע בראשו מצד ימין לצד שמאל ומפסיק. “אני לא רוצה לומר בינתיים. כנראה שבהמשך אני אהיה מסוגל, אבל עכשיו לא כל כך.”
אני שותקת עכשיו גם כן.
תגובה אחת
פרק עצוב ונוגע ללב.
כל כך קשה לראות איך היא בוטחת בו ובתהליך, ובמקביל מגלה שאי אפשר להימנע מהיפרדות מוחלטת, כל עוד הרעיון נמצא בראש.