הבוקר יצאה לסמינר מוקדם והגיעה בזמן. המורה לא אמרה דבר על האיחורים האחרונים שלה. אפילו שהזהירה את הבנות חגיגית שהשבוע היא תקפיד במיוחד על איחורים וחיסורים, ושערב פסח הוא לא סיבה לזלזול בסדרי בית הספר. אולי המורה מוותרת לה כי היא חדשה. אבל גם יכול להיות שהיא פשוט לא שמה לב שחסרה לה תלמידה.
סתם היתה טפשה. יכלה להמשיך לאחר בכיף. למי היה אכפת.
בסך הכל שבוע וחצי. היא יכלה לעגל פינות. מי בכלל רואה אותה. וכבר הרוויחה שבעים וחמש שקל. זה המון. עד סוף השבוע יכלה לצבור הון קטן. מה היתה עושה עם שבת? לא יודעת, היתה מסתדרת. אפילו פיליפיני לא עובד 24/7.
אבל אם המורה היתה בכל זאת עולה עליה ודורשת הסברים? מה היתה אומרת, שהיא עושה בייביסיטר לכלב? היה הולך עליה. ויותר גרוע, מה אם המורה היתה מתקשרת להורים שלה ליידע אותם שהבת שלהם לוקחת חופשות על דעתה?
לא. זה פשוט מסוכן מדי. וחוץ מזה, היא חייבת לשמור על עצמה, כי אף אחד פה לא ישמור עליה. זה כמו במשלים ההם על האופניים והציפורים, שאם אתה לא בעלייה, סימן שאתה בדרך אל הפחת.
אבל היא די מתגעגעת לאפצ’י. איזה כלב חמוד שהוא היה. ואיך הוא יצא מדעתו כשהיתה מגיעה. אומרים שהכלב הוא חברו הטוב של האדם. נכון לעכשו, לא היה לה חבר יותר קרוב ממנו. אבל לא במובן שהפתגם הזה התכוון.
אבל שטויות, זה רק כלב. מתי בכלל הוא הספיק לפתח כלפיה רגשות. היא יותר מחודשיים בכיתה הזו ואין לה אפילו חברה אחת. אפילו סתמית, אפילו רק בשביל לאכול ביחד סנדויץ’ בהפסקה ולקשקש על המבחן האחרון. אז בטח שאפצ’י לא מחבב אותה במובן הזה. זה סתם אינסטינקט של בעלי חיים.
נזכרה בחתול של ניל מסוף הקיץ. איך הוא אימץ את רוח. ואיך הוא גילה שלחתול יש סרטן מתקדם, ואיך שהווטרינר אמר שהוא יהיה חייב להרדים אותו. וכשניל החזיק ברוח ואמר לו מילות הרגעה בזמן שהווטרינר מילא את המזרק, היא מיררה בבכי. ואז אבא שלה ראה אותה, לקח לה את הספר מהיד, קרא את העמוד שהיא היתה בו, ואמר, לא בוכים על חתול.
היא תחפש עבודה אחרת. עכשו לפני פסח המון אנשים צריכים עזרה. אולי היא תתלה מודעות של בייביסיטר? היא טובה עם ילדים ויש לה סבלנות. בטח אמהות יצטרכו שמישהו יהיה עם הקטנים בזמן שהן עסוקות בטרפת של הנקיונות. היא יכולה להשיג מלא עבודה. נערה אחראית ובעלת ניסיון (מה, אפצ’י לא נחשב? גם הוא בנאדם) תשמור על ילדיכם החמודים והמופרעים…
אבל רגע. היא לא יכולה לתלות שום מודעות. לאיזה טלפון בדיוק יתקשרו אליה?
היא תרשום את מספר הנייד של אמא שלה? או יותר טוב, של אבא שלה? יוסטון, יש לנו בעיה.
ואולי… חשבה פתאום, ולא העזה להשלים את המחשבה.
אולי לפני שבכלל מדברים על תיק – היא צריכה טלפון?
בלי טלפון משלה זה חסר סיכוי. היא מנסה להזיז עניינים בידיים קשורות.
ובעצם, מה כל כך נורא בזה?
למלא בנות בכיתה שלה יש טלפון נייד. היא רואה אותן מתקשרות בהפסקות הביתה, או סתם למודעות שבנות אחרות תלו במסדרונות לברר עד מתי המבצע, אפילו שרשמית אסור להחזיק טלפונים בסמינר, ושאם המורה תופסת היא מחרימה ומעבירה להנהלה. אם להן מותר אז גם לה.
למלא בנות בכיתה שלה יש טלפון נייד. היא רואה אותן מתקשרות בהפסקות הביתה, או סתם למודעות שבנות אחרות תלו במסדרונות לברר עד מתי המבצע, אפילו שרשמית אסור להחזיק טלפונים בסמינר, ושאם המורה תופסת היא מחרימה ומעבירה להנהלה. אם להן מותר אז גם לה.
אבל אצלן זה משהו אחר. הן לא הלכו וקנו לעצמן טלפון על דעת עצמן. הן הלכו עם ההורים או שההורים קנו להן. ואולי בכלל לא מותר למכור טלפון ישירות למי שמתחת לגיל 18?
היא לא יכולה לעשות את זה לבד. ואם היא תבקש, בטוח לא ירשו לה. ובכלל לא יבינו מאיפה הרעיונות ההזויים האלה.
בכיתה הקודמת לרוב הבנות לא היה טלפון נייד. מקסימום היו לוקחות טלפון של ההורים כשהיו יוצאות לקניות, בשביל לדווח על בטטות במבצע, או לבקש רשות לקנות איזה חיקוי של בושם ב’חגית’ בחמש עשרה שקל.
ההורים שלה רעיונית עוד היו שייכים לעיר הקודמת, ולא משנה איזו כתובת היתה רשומה להם בתעודת הזהות.
*
בערב סיימה את התורנות אצל סבא ויצאה בדרך הביתה. זאת אומרת, היא חשבה שהיא הולכת הביתה. אבל איכשהו מצאה את עצמה עושה את הדרך במעלה בן זכאי לתוך הסמטאות של קטמון הישנה, עוברת על פני בתים חד־קומתיים ישנים ויפים מימי המנדט, שיושבים בהם אנשים מבוגרים שמדברים במבטא לא מזוהה.
ליד השער הירוק נעצרה.
לראשונה הבחינה בעץ הזית שסוכך על החצר בכובד ראש של ישישים, בגדר המרותכת מוטות מתכת עבים ומחודדים, בכנפי התריסים הצבועים כחול טורקיז הסוגרים על חלונות מקומרים.
לא מצאה אומץ לפתוח את השער, ללכת בשביל המרוצף אבן, לעלות במדרגות הנמוכות והרחבות. לשמוע את השריטות הנחושות מקדמות אותה מצדה השני של הדלת.
היא לא תחשוב עליו. ולא על פרצוף הפיתה שלו. ולא על ההקפות שהוא עושה סביבה כמו מטורף כשהיא מגיעה. בטח הוא מציג עכשו את המפגנים האלה לביביסיטר החדש שלו. גוש פרווה לבן עם אזני קטיפה שחורות שמתרוצץ על השטיח וטועם נעליים, ועיניים שחורות שנהיות ענקיות כשהוא מתרגש.
משהו דקר את עיניה.
ניתקה את עצמה בכח מן הגדר.
לא בוכים על כלב, חשבה.
*
אבל במקום ללכת הביתה המשיכה משם אל הטיילת. עמדה שם קצת וחיכתה. אולי הוא עוד לא חזר מטיול הערב שלו.
קשתות שחורות מושחזות שנורו לכל עבר חתכו את שמי הערב במעוף מבולגן. להקה של סיסים שהתפצלה ונאספה לסיבוב חוזר, תוך צ’ירפ צ’ירפ צ’ירפ המוני הקורא לכולם להתפקד. לא ברור לשם מה בדיוק, ציפורים שלעולם לא יורדות אל האדמה, שנרדמות על זרמי אויר, לוכדות חרקים מעופפים ומקננות על קירות מאונכים, כדי שיוכלו לדאות תוך כדי נפילה, כי אם הן ירדו אל הארץ, הן לא ידעו לעלות חזרה לאויר ויהיו טרף לחתולים.
היא התקדמה אל תוך השביל. התעכבה על הכתובות המוארות בפנסי הרחוב, אחת אחת. למדה על החגיגות בירושלים כשנחנכה הרכבת הראשונה. על הרברט סמואל הנציב העליון שבא ברכבת מיפו. על הקיסר פרנץ יוזף שעזב את ירושלים ברכבת חגיגית מיוחדת. על הנוסעים חסרי הפנים שהיטלטלו בדרכים תשע שעות והורדו בירושלים אחרי כניסת השבת.
היום המסילה הזו לא מוליכה לשום מקום. והכל יפה מדי אבל חסר אופק. ללכת ולחזור, ולפגוש אנשים וכלבים. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. שנה אחרי שנה. ולא להגיע אף פעם לשום מקום.
על פניה חלפו אנשים מוליכים ברצועות כלבים קטנים וגדולים. אף אחד מהם לא היה הכלב שחיפשה.
.
ואז היא ראתה אותו. מרחוק.
צללית בצורת האח הקטן שלה, עומדת על רקע הערב המתעבה.
מה הוא עושה כאן בשעה כזו?
הלל! היא קראה אליו. הוא לא שמע אותה, נראה מרוכז בנקודה נעלמה.
הלל! היא הרימה את הקול. לא ידעה למה גון של בכי מילא אותו.
הוא הסתובב, גילה אותה ונופף לה בגמלוניות. אבל לא התקרב אליה. עמד נעוץ במקומו, כאילו חיכה למישהו, או למשהו.
היא התקדמה לעברו בצעדים מואצים ואחזה בכתפו. מה אתה עושה כאן?
אני עם מוטי החבר שלי, הוא אמר.
עם מוטי? איפה מוטי? דוקא רצתה לראות מי זה מוטי שהלל כל כך דבוק אליו בעבותות, ושמעולם לא פקד את ביתם לביקור גומלין.
הוא נסע. באופניים שלו.
אז אתה כאן לבד! בוא הביתה.
עוד מעט הוא יבוא, הוא אמר. הוא יתן לי סיבוב.
בוא, כבר חשוך, היא אמרה בתוקף. אתה לא יכול להיות פה לבד.
לא לבד, הוא החזיר. אני עם מוטי.
תהיה אתו מחר.
הוא התעקש. הוא צריך לתת לי סיבוב.
די, עשית מספיק סיבובים, היא אמרה. תבוא מחר.
הוא משך בכתפו. עוד לא עשיתי בכלל שום סיבוב.
ואז הוא אמר. יש לו אופנים כחולים חדשים. קצת חדשים.
מתי מוטי צריך לבוא? היא שאלה.
עוד מעט הוא יבוא, הוא אמר. הוא נסע עם שוקי.
קורקינטים ממונעים עקפו אותם בחטף, ואופניים חשמליים, ואופני הילוכים שחלפו בשריקה על השביל. ואשה מבוגרת שהוליכה עגלת ילדים עמוסה שקיות ירקות. מאיפה היא באה, אם המסילה הזו ממשיכה אל מאחורי ההר והלאה אל תחנת הרכבת במלחה. ואיפה היא מצאה חנות ירקות על המסלול הזה שעובר בין הרים ובין סלעים.
הוא מרכיב את שוקי? היא לא הבינה.
לא, לשוקי יש אופניים, הלל אמר. בצבע סגול, אבל שוקי לא נותן לי. רק מוטי נותן לי.
תמיד מוטי נותן לך? היא שאלה.
כן, הוא ענה. אבל לא תמיד. לפעמים הוא שוכח.
בוא הביתה, היא ריככה את קולה. נראה לי שגם היום הוא שכח. אולי הוא כבר חזר הביתה מדרך אחרת.
היא חשבה על המקום שממנו ירדה האשה עם עגלת התינוק המלאה ירקות. נראה לי שהוא שכח שאתה מחכה, אמרה. ולמראה פניו העצובות היא הוסיפה, ילדים שוכחים. גם אתה שוכח דברים לפעמים.
היא חשבה על המקום שממנו ירדה האשה עם עגלת התינוק המלאה ירקות. נראה לי שהוא שכח שאתה מחכה, אמרה. ולמראה פניו העצובות היא הוסיפה, ילדים שוכחים. גם אתה שוכח דברים לפעמים.
היא תגיד לאמא מה הלל עושה באמת כשהוא הולך עם מוטי ש’נותן לו באופניים’. היא צריכה לדעת מה קורה אתו, ולאיזה ‘מוטי’ בדיוק הוא הולך. לרגע עלה בה דחף למשוך ברצועה ולסחוב אותו אחריה הביתה, אבל הוא החליק את כף ידו החמה לתוך ידה, והלך אתה ללא כל התנגדות.
