אני קמה בבוקר אפופת דאגה. זה מוזר, כי יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג בגללם: הטיפול של זהבי שלא מתקדם כל כך, ההרטבה של אבי שלא משתפרת למרות שהמטפלת ברכיבה טוענת שהוא מתקדם נהדר, עכשיו גם הגמילה המשונה של נתי שעושה לי אי נוחות בכל פעם שאני חושבת עליה. ויש את הפיטורין שצריך להתחיל לחשוב עליהם, לבדוק מה אני עושה ואיך, ועם מי מתאים בכלל שאתייעץ עכשיו. ובמקום לחשוב על כל אלה, אני תקועה בדאגה אחת קיומית ופשוטה: היכן אוכל לישון בחצי הבא של השבוע.
ברוריה מתייחסת אלי בקרירות כרגיל. אני תוהה אם היא יודעת על הודעת הפיטורין שקיבלתי. לא נעים לי לשאול אותה על כך, אבל אני מניחה שכן. היא היתה זו שהודיעה לי שקורנפלד רוצה לשוחח איתי, לא הגיוני שהוא לא רמז לה כלום. או בעצם, הגיוני יותר שהוא יבקש ממנה למצוא מחליפה. אני עובדת בשקט, מנסה להיות יעילה, להראות להם שהם בעצם טעו בי, אני יכולה ומסוגלת להיות בסדר. זה לוקח ממני המון אנרגיות שאין לי, אבל אני חייבת להוכיח את עצמי. לא כי אני מקווה שמישהו יתחרט שם, אני בטוחה שלא. אני רק רוצה להוכיח לעצמי שלא השתניתי. שלמרות הטלטלה האדירה הזו, אני עדיין מי שהייתי.
אני עדיין מי שהייתי?
השאלה הזו חוזרת אלי כשאני נוסעת עם זהבי באוטובוס לתרפיה בבעלי חיים. פעם, וזה לא היה מאוד מזמן, היינו מסתכלות בחלון, מחפשות מכונית אדומה ומשאית, וחתולים וכלבים, ואופנוע שעושה רעש מוזר. היום הילדה שלי יושבת ליד החלון, אפה צמוד אל השמשה, ואף יד לא עוטפת אותה בחיבוק. אני יושבת שלובת ידיים וחתומת פנים, ומהרהרת נואשות לכל אורך הנסיעה. לא, אני לא רוצה להיות כך. לכן אני שולפת יד ממעמקי החיבוק העצמי ומחבקת את כתפיה של בתי. היד נוקשה מעט, והילדה כנראה מרגישה את זה, היא מרימה כתף ושומטת את ידי שלא חיבקה אותה בכלל.
הטלפון שלי מצלצל, ואני שמחה לראות את שירה על הצג. מישהו חייב להוציא אותי ממערבולת המחשבות שמאיימת להטביע אותי, ושירה, גיסתי לשעבר, היא המצילה הכי טובה שיש.
“מה נשמע, שירה?”
“הכל דבש. מה איתך? את נשמעת נהדר.”
“בטח נהדר,” אני מרשה לעצמי לגחך בציניות, “כשאת מתקשרת אפשר להישמע אחרת?”
היא צוחקת, לא מבינה שכל מילה אמת. לא יודעת איזו הצלה הטלפון שלה בשבילי עכשיו. “רציתי לשאול אם את מחכה להזמנה גם השבוע, בלי להתערב כמובן,” הקול שלה קולח, אבל אני מזהה רעד פצפון מתחת לזרימה הבוטחת שלה.
“את כזו מדהימה,” אני אומרת לה בכוונה רבה, “אבל לא נעים לי ליפול עלייך שוב, גם השבוע.”
“את לא נופלת,” היא מוחה בי. “לא היה לך כיף שבוע שעבר? או שיש לך תוכניות טובות יותר. אני לא רוצה להפריע לך.”
“אני בודקת אפשרויות עדיין,” אני מרמה את שתינו ברגע זה, כי אין לי שום אפשרויות בראש שאוכל לבדוק אותן.
“טוב, אז אני גם כן אפשרות, תזכרי. ואם תרצי תתקשרי. אבל אל תיבהלי אם לא אענה לך בשעות הקרובות, אני משלימה שינה אחרי משמרת ארוכה,” והיא מפהקת פיהוק ארוך.
“וואו,” אני מבינה שהיא רוצה לסיים את השיחה, “לילה טוב ושינה מתוקה!”
“תמסרי נשיקות לזהבי, אני שומעת אותה, היא מותק.”
זהבי באמת אומרת משהו, צועקת לרכבים החולפים או למשאיות, מי יודע. אני מנסה לשלוט על המחשבות שלי בכוח, להסיט אותן למקומות הבטוחים יחסית.
אם הייתי אחות, כמו שירה, לא היתה לי בעיה מה לעשות בלילה. הייתי לוקחת משמרת לילה וזהו. זה מגוחך, כי למצוא מקום לישון בו בבוקר זה אפילו מסובך יותר. בעצם לא, במקרה כזה הייתי מעזה לישון בבית של אמא. זה היה מצמצם למינימום את החיכוך ואת אפשרויות הויכוחים שלנו.
אם הייתי אחות, כמו שירה, לא היתה לי בעיה מה לעשות בלילה. הייתי לוקחת משמרת לילה וזהו. זה מגוחך, כי למצוא מקום לישון בו בבוקר זה אפילו מסובך יותר. בעצם לא, במקרה כזה הייתי מעזה לישון בבית של אמא. זה היה מצמצם למינימום את החיכוך ואת אפשרויות הויכוחים שלנו. כשאני חושבת על המחשבות שלי אני מסמיקה. באמת, אמא כבר יודעת על המצב והיא אפילו לא התקשרה אלי, רק שלחה אוכל לשבת. ואני אפילו לא התקשרתי לומר לה תודה. כל כך לא יפה מצידי.
אני מחייגת לאמא בטלפון שעדיין ביד שלי, ומניחה אותו על האוזן הימנית. הוא עדיין חם מעט.
“שלום ליבי!” הקול של אמא מתנגן, “חיכיתי שתתקשרי, מה שלומך? איך היה?”
“היה מקסים בשבת,” אני אומרת לה. “האוכל היה כל כך טוב!”
“אה, יופי,” אמא כמעט מתעלמת מהמחמאה, מהתודה. “אבל איך היה הנופש?”
“נופש?” אני לרגע לא מבינה.
“לא יצאת לנופש נשים?” אמא נשמעת לרגע מתבלבלת. “הבנתי כך מאבי. הוא אמר שאת לא בבית כמה ימים.”
“אה כן,” אני שמחה על הכותרת שאמא מצאה לזה. “כן, יצאתי. היה ממש נחמד. קצת להשתחרר, את יודעת.”
“ולחשוב,” אמא נשמעת כמו אחת שבאמת יודעת, “ולהרגיש קצת את העצמאות. נו, איך זה? מה החלטת?”
“לא החלטתי כלום,” אני ממהרת לענות. “היה טוב, נהניתי מאוד, אבל אני עדיין חושבת.”
“לחשוב זה טוב. וגם ליהנות זה טוב. אני כל כך שמחה שנתת לעצמך את החופשה הזו מהחיים והכל, והרגשת קצת מה זה להיות עצמאית. קצת בלי נתי, שהוא באמת נחמד,” הקול של אמא יותר מסוייג אפילו מהמילים שלה, “אבל הוא באמת קצת יותר מדי שולט עליך. והפרצופים שהוא עשה פה בשבת, זה עדיין עומד לי מול העיניים איך שהוא לא הסתכל עליך כמעט.”
דמעות עולות לי לעיניים. אני לא רוצה להיזכר בשבת הזו. אני רוצה לזכור רק את הימים שקדמו לבלגן הזה בחיינו. לא רוצה לדבר על זה, אמא.
“טוב, אמרת לי כבר אז שאת לא רוצה לדבר,” אמא שומעת שאני שותקת, וכנראה שגם את זה היא מצליחה להבין. “אבל הנה, בדיוק בגלל זה אני כל כך שמחה שלקחת לך את הזמן להתרחק ממנו ולחשוב. טוב, טוב. אז איך החזרה הביתה?”
“הילדים התגעגעו,” אני מספרת, “וגם אני.”
“בטח שהם התגעגעו,” אמא מסכימה, “הגעגועים האלה, זה בריא וטוב. עכשיו תוכלי להשקיע בהם יותר. הגעגוע לילדים זה חלק ממה שדוחף אותנו להשקיע בהם זמן וכוח, כשאנחנו איתם.”
הגב של הילדה שלי לא מאפשר לי להשקיע בה יותר מדי. אני מעבירה יד הססנית בליטוף כמעט בלתי מורגש. היא אפילו לא מגיבה אליו. “טוב אמא, אני צריכה לרדת,” אני מסיימת את השיחה. “בואי זהבי, נרד,” אני אוספת אותה בידי.
הילדה שלי גדלה. איך חולפים הימים, והיא כבר בת שנתיים וחצי.
“נראה לך שהגירושין יהיו לה קשים יותר עכשיו מאשר בגיל שנתיים?” אני שואלת את המטפלת שלה. זהבי ממהרת לארנב הלבן מיד כשהיא נכנסת, לא נראה שמטריד אותה שאנחנו מדברות.
“לא חושבת,” המטפלת מהרהרת. “יש הבדל בין ילדים קטנים לגדולים, ולפעמים לגדולים השינוי באמת קשה יותר. ההסתגלות של הקטנים קצרה יותר. אבל לא נראה לי שחצי שנה זה ההבדל.”
היא מרגיעה אותי.
אני ממתינה בפינת החצר. שתיהן מדברות בקולות רגועים, אני לא מצליחה לשמוע אותן, כל כך. אמא לא צודקת, נתי מעולם לא שלט עלי. אני הייתי תלויה בו, בדעות שלו. אני חשבתי שהכל צריך להיות כמו שהוא רוצה, ולא הצלחתי אף פעם להגיע לרף הזה בלעדיו. אבל אם אני מסכימה למשל שהמיטה שלי תישאר כמו שהשארתי אותה הבוקר, והמשחקים יישארו מפוזרים בכל הבית, הרבה מהלחץ יורד. כן, אני מסוגלת להתמודד. זה אפילו קל יותר השבוע, בהשוואה לשבוע שעבר.
אז למה נחמד לי כל כך להיות חופשייה לנפשי? למה אני מרגישה כאילו עול גדול ירד מעלי?
הארנב בורח לזהבי והיא צוחקת בקול. אין דבר יותר מתוק מהצחוק הזה שלה, ומהתלתלים המקפצים בזמן שהיא רודפת אחריו, והוא שוב נמלט מידיה. היא שוב צוחקת, והלב שלי מרפה קצת מהכיווץ שלו. מתי הוא התכווץ כל כך? כשחזרתי הביתה? כשיצאתי לחופשה? אני מאמצת את ההגדרה של אמא לפרידה הזו, היא נעימה לי יותר. אולי זה יהיה באמת רעיון, להצטרף לנופש נשים השבוע. כמה זה יכול לעלות? אני אוותר גם השבוע על הפגישה אצל רונית. או שלא כדאי. מה אני אעשה שם לבד. אני צריכה למצוא לפחות חברה אחת שהייתי יכולה להציע לה לבוא איתי. לבוא לבד זה מביך, כמעט. וגם, יש לנו פגישה של הפחתת תלות השבוע. לחזור מאיפה שזה לא יהיה, כנראה בצפון, בשביל הפגישה, ולחזור שוב ללילה, זה לא לעניין טכנית. זה גם חבל על הכסף, כי אני אפסיד הרבה מדי מהנופש. ומי אמר בכלל שיש נופש נשים בדיוק בימים האלה.
*
אחרי הלידה של זהבי לא רציתי ללכת לנופש נשים או לבית החלמה.
סוף ההריון שלה היה כמעט בלתי נסבל. עודף מים, משקל גבוה. כשהתחילו הצירים שמחתי כל כך, שכחתי לפחד מהלידה עצמה. הדחקתי אפילו את המחשבות על מה שיהיה אחריה. אבל הלידה לא התקדמה.
“נעביר אותך למחלקת נשים,” הודיעה לי המיילדת שבקבלה, “ואם יתפתח משהו במהלך הלילה, נוריד אותך לחדר לידה.”
“מחלקת נשים?” הסתכלתי על נתי, ושוב עליה.
“כן. תהיה לך מיטה, תוכלי לישון.”
“ואם לא יתפתח כלום?” נתי שאל. הוא תמיד היה הגיוני, שקול.
“אז בבוקר יהיה ביקור רופאים, ויחליטו אם לשחרר או לזרז.” היא לא הציעה אפשרויות נוספות, אבל ידעתי שיש גם אותן. להמתין עוד ועוד עד שיתפתח משהו, למשל. זה הכי הפחיד אותי. אפילו האופציה של ניתוח, שהיתה גם היא מפחידה ביותר, היתה פחות מלחיצה.
“מה אתה תעשה?” שאלתי את נתי בין הדמעות שהרטיבו את הלחיים שלי. “איפה תישן?”
“אולי אני אחזור הביתה,” הוא ענה בפשטות.
“לא,” נחרדתי. “ואם יתפתח משהו ויורידו אותי, ואני אלד בלעדיך?”
ליד המיטה שלי היתה כורסה, והיא נראתה דווקא די נוחה לשינה. אבל לא נתנו לו לישון שם. “יש אישה נוספת בחדר, אנחנו לא מרשים לבעלים להיות במחלקה סתם כך.”
אני נשארתי לבד בחדר. כל הלילה כיסיתי את הפנים בכרית, כדי שהאישה הנוספת לא תשמע אותי בוכה. נתי הסתובב בין המחלקות עד שהאיר הבוקר. אז הוא נכנס לבקר אותי, התיישב על הכורסה ושקע בשינה עמוקה. אני ניסיתי להירדם גם כן. כשהוא היה לידי הצלחתי לתפוס תנומה קצרה, שבהחלט עזרה לי לקראת הלידה.
בלילה שאחרי הלידה נתי חזר הביתה. אני טיפלתי בתינוקת רוב הזמן. בצהריים הוא קפץ לבקר עם אבי. בלילה שאחר כך שוב נשארתי לבד. וזה הספיק לי.
“תלכי, תנוחי קצת,” אבא לא הבין מה ההתנגדות שלי. “מיטה נוחה, נוף מדהים, אוכל טוב. מה רע? אני משלם. בסדר?”
“אני רוצה לישון עם נתי,” הצהרתי. “הספיקו לי היומיים בבית חולים בלעדיו.”
“גם את אבי את רוצה איתכם?” אבא צחק.
“לא, הוא יפריע לי לנוח. נתי רק עוזר.” זה היה נכון. ואני באמת רציתי את נתי איתי, אבל ידעתי שלא אעשה את זה.
“אני לא יודע אם יש נופש זוגות אחרי לידה בהכשר טוב,” לאבא היה חריץ במצח, אבל הוא לא דאג מההכשר. הוא באמת רצה שאנוח ואחליף כוח.
“נכון, זה לא מתאים,” הסכמתי. “אז אני אנוח בבית.”
“רוצה לנוח אצלי?” אמא הציעה.
“לא, אני אשמח אם תקחי את אבי,” ביקשתי.
“אני אקח אותו בשמחה,” אמא הסכימה. “אבל לילד יהיה יותר קל להיות בפינה המוכרת שלו, ללכת למטפלת שהוא מכיר. את לא חושבת?”
כשחשבתי על זה, הסכמתי איתה. אבל לא רציתי שנתי יישאר איתו לבד, רציתי אותו איתי.
“אני אעזור לך במקום נתי,” אמא הבטיחה.
היא באמת יכלה לעזור, אבל לא להיות במקומו. אבי היה אצל אמא כמעט שבועיים, ונתי היה איתי.
“זוגות שיוצאים לנופש,” חגי הזהיר אותי, כשהגיע לבקר אותנו בבית, “זה מתכון לבעיות בשלום בית. לא שמעתם על זה?”
“לא,” גם כך לא הייתי לגמרי מאופסת רגשית אחרי הלידה.
“כן. אחוזים ממש גבוהים מאלה שהלכו לנופשים כשהיו צעירים, האריכו נישואין אחר כך.”
“אולי זה בדיוק הפוך,” נתי שוב היה הגיוני ושקול, “אולי הזוגות שתכננו להאריך נישואין, או שהתאים להם לעשות את זה, החליטו ללכת לנופש?”
“אי אפשר לדעת,” חגי נע בכיסא שלו מצד לצד. “אבל יש קשר, זה בטוח.”
“קשר כן, לא ברור מה הסיבה ומה התוצאה.”
אני רק בחנתי את פניו של נתי כשהוא דיבר על הארכת הנישואין. הוא לא היה נראה מבוהל מהרעיון, וזה עשה לי טוב על הלב.
*
אולי אני מכורה לנתי? אולי אני בכלל צריכה לעבור קורס גמילה ממנו? המחשבה הזו מצחיקה אותי עד מאוד. נוח לי להרהר בה, למרות שאני מבינה שהתמכרות היא דבר רע, ולמרות שראיתי לאחרונה עד כמה הטיפול בה כואב, עמוק וקשה.
נוח לי לחשוב שהוא הממכר ואני המכורה, כי כואב לי לחשוב שאני ממכרת. זה הופך אותי לאשמה, או לבלתי לגיטמית. אני לא יודעת בדיוק להגדיר מה. אבל זה עושה לי הרגשה גרועה, רצון להיעלם, להפסיק להקשות עליו.
אני לא יכולה לחשוב על זה, שהוא עובר גמילה ממני. זה מרגיש לי נורא, ואני אפילו לא יודעת למה זה מרגיש לי כך. שזהבי תסיים את הטיפול כבר. אני לא יכולה לשבת כאן עוד לבד, לא יכולה לחשוב. לא מצליחה להפסיק לראות את המבט הרדוף שלו שבורח ממני, כי הוא מכור אלי. די.
אני לא יכולה לחשוב על זה, שהוא עובר גמילה ממני. זה מרגיש לי נורא, ואני אפילו לא יודעת למה זה מרגיש לי כך. שזהבי תסיים את הטיפול כבר. אני לא יכולה לשבת כאן עוד לבד, לא יכולה לחשוב. לא מצליחה להפסיק לראות את המבט הרדוף שלו שבורח ממני, כי הוא מכור אלי. די.
אני מתקרבת אל הילדה שלי שמדברת ללטאה ענקית ומכוערת במיוחד. היא מלטפת את הקשקשים שלה. ותחושת הדחייה שאני מרגישה, עוזרת לי לדחוק את המחשבות האחרות ממוחי.
“סיימנו להיום,” המטפלת מנתקת אותה בעדינות מהיצור הזז. “שבוע הבא שוב זהבי תבוא, ונשחק עוד עם החיות. בסדר, מתוקה?”
אני נוטלת את היד שלה בידי, משתדלת שלא לחשוב על הלטאה שנגעה בה קודם. עוד משהו שאני לא רוצה לחשוב עליו. נראה לי שלפחות חצי מהמוח שלי מגודר בסרטי אזהרה של כניסה אסורה.
“שירה,” אני מתקשרת לגיסתי לשעבר. אולי היא תציל אותי שוב. “את מכירה ארגון שמסדר מתנדבות לישון בבית חולים עם ילדים קטנים?”
“האמת שכן,” הקול שלה עולז. “איך מתאים לך לחשוב לנצל את הימים האלה לעזרה, ליבי. את כזו מדהימה. את רושמת את המספר?”
אני רושמת את המספר. מדהימה שכמותי. חושבת או לא חושבת, בכל מקרה זה רק על עצמי.
