קיץ ארוך מדי – פרק מ”ט

רק כשירדה מהאוטובוס בתחנה מרכזית הרשתה לעצמה להודות בכך. זה לא היה רק תבוסה. משהו בה טיפ טיפה בירך על האירועים האחרונים. היא היתה פגועה ומרירה מקיר לקיר, אבל באיזו פינה צדדית היתה שמחה קלה על שלהורים שלה היה מספיק אכפת ממנה כדי לצאת מהכלים.

דרג את הכתבה

כשקמה בבוקר העיניים שלה צרבו והיו נפוחות. היא ידעה גם בלי להסתכל במראה. איך היא תלך לסמינר בצורה כזו? היא נזהרה שהאחים שלה לא יבחינו בה, שהלל לא יצהיר את אחת מהצהרות כתבנו לענייני משפחה שלו. התארגנה במהירות וחמקה מן הבית בחשאי, כאילו ניסתה לנער מעליה עוקבים פוטנציאליים.

כל הדרך הגניבה מבטים, לוודא שאבא שלה לא עולה על האוטובוס כדי לרגל אחריה. מה היא תעשה עם מסודי? היא יכולה להגיד שהיא לא מרגישה טוב. מסודי תכעס ואולי תחשוב שאי אפשר לסמוך עליה. לא, עדיף להתקשר לפליאה. כשתגיע לסמינר תלך מיד לכיתה שלה. תבקש ממנה להחליף אותה במשמרת בוקר.

האוטובוס היה עמוס והכביש משובש וקופצני. גל האומללות ששטף אותה אתמול טרם שכך. פעם היו שולחים ילדים עם אופי חזק לפנימיה, כדי שירככו את העיקשות שלהם ויעשו מהם בני אדם. המחנכים היו מכים את הילדים עד ששברו את רוחם, וכך הם גדלו להיות ג’נטלמנים.

הילדים ההם היו אחיה. היא היתה כבר מובסת. לא נשאר בה גרם של מרי. החיים היו גדולים עליה. היא התגלגלה בפיתולי סלאלום נפילי שלא היא עלתה עליו. מישהו כתב לה את הטקסט. מישהו שם אותה גיבורה בסיפור שלו. ועכשו הוא רואה אותה מתגלצ’ת ומתהפכת ונחבטת והוא מרוצה שזה עובד. היא מנסה להחזיק בדפנות כדי לעצור את הסחרור, אבל הטקסט כבר נכתב לה והיא לא יכולה לשנות את התסריט.

מישהו שם אותה גיבורה בסיפור שלו. ועכשו הוא רואה אותה מתגלצ’ת ומתהפכת ונחבטת והוא מרוצה שזה עובד. היא מנסה להחזיק בדפנות כדי לעצור את הסחרור, אבל הטקסט כבר נכתב לה והיא לא יכולה לשנות את התסריט.

והאמת, זה גם מה שהיא רוצה. לעבור את המבחנים כמו שצריך. להיות תלמידה טובה. להיות ילדה טובה. מה קרה לה? כאילו עשתה הכל כדי שיעלו עליה. עכשו הרגישה מין רווחה משונה. מהיום היא תתפוס את עצמה. תחזור למי שהיא היתה רוצה להיות.

ואולי הדרך של אמא שלה דוקא חכמה. להוריד את הראש ולתת לגל לעבור. אף פעם היא לא התלוננה, לא ביקשה לעצמה יותר ממה שהיה. כמעט לא קנתה לעצמה דברים חדשים. כמעט אף פעם לא הרימה את הקול. אף פעם לא ראתה אותה אוכלת בעמידה, או תוך כדי שיחה בטלפון. אם הטלפון צלצל ואף אחד מהילדים לא רץ להרים, היא ניגבה את הידיים באיזו מגבת, או בצדי החלוק, וקמה במתינות לענות. אמרה, הלו, ואז הקשיבה. הרבה הרבה. גם אם היתה טעות, או איזה בקשה לסקר, או הבטחה לאיזו הגרלה טפשית, היתה מקשיבה, מנגבת את הידיים בחלוק, ואז אומרת בלי למהר, טעות. ולא התעצבנה שאנשים מתקשרים למספר הלא נכון, כמו שאבא שלה היה. הוא היה טורק ישר בלי הסברים.

רק שתצליח להשיג את פליאה. רק שיסתדר לה. זה יהיה סימן מכותב הטקסטים שהיא עשתה את הדבר הנכון.

כשהגיעה לסמינר הצלצול כבר קרא להכנס לכיתות. נחילים של בנות שטפו במסדרונות, הודפים אותה כשהלכה נגד כיוון התנועה. היא עלתה לקומה של כיתות י”ב. חיפשה את הכיתה של פליאה, והכניסה את פניה בהיסוס לתוך חלל הפתח. כולן היו שם גבוהות וגדולות כאלה, וכשנכנסה הפנו את מבטיהן לעברה. היא חשה מבוכה. אבל פליאה לא היתה שם.

מישהי פנתה אליה, את מחפשת מישהו?

היא גמגמה, אה… פליאה…

הבחורה אמרה, היא לא הגיעה.

התחשק לה לשאול עוד. מתי היא כן מגיעה. ומי החברות הקרובות שלה בכיתה. ומה היא יודעת על המשפחה שלה… אבל הדמות של המורה שלהן כבר התקרבה, והיא רק אמרה במהירות, אה… תודה, וניתקה את עצמה מן הפתח.

אז פליאה עדיין לא הגיעה. או בכלל לא הגיעה.

מה היא עושה? היא חייבת לפתור את העניין הזה. תלך למזכירות ותבקש להתקשר.

ירדה אל קומת הכניסה וחיפשה את מזכירות התיכון. המזכירה עוד לא הגיעה. דפקה על הדלת של אחראית המערכת. המזכירה אמרה שצריך להביא אישור מהמחנכת, אבל כשראתה את המצוקה שלה ויתרה והניחה את הטלפון על החלון שבין החדר למסדרון, לחצה 9 ואמרה לה לחייג את המספר.

לא היה מענה.

נו פליאה, תרימי כבר, חשבה לעצמה בלחץ. ניסתה להתרכז, לדמיין את פליאה מזנקת מן המיטה וגורפת את הטלפון. תעני כבר, פליאה, אחרת אני בצרות. אבל מופע הטלפתיה החובבני כשל גם הוא.

המורה כבר בטח סימנה לה חיסור בשעה של תפילה.

לא משנה עכשו.

איפה יכולה הגברת הזאת להיות? מה בכלל היא עושה בזמנה הפנוי? היא בטח ישנה. אחרת היתה כבר עונה לטלפון.

מה היא עושה? אם פליאה לא תענה לה בשעה הקרובה, היא תצטרך להתחמק מהסמינר. בכל מקרה ייקח לה זמן להגיע מרמות. היא רננה תהיה חייבת להיות שם בעשר.

אין לה ברירה. לפחות היא תהיה בכיתה בחלק הראשון של הבוקר, כך שהמחנכת תראה שהיא הגיעה, למקרה שאבא שלה יממש את איומיו ויתקשר אליה.

היא תצטרך להתחמק מהסמינר בתשע וחצי. פליאה כבר לימדה אותה את השיטה.

ואז, כשעמדה בחנות הריקה והקרירה והדליקה את האורות ואת הקופה הרושמת, זה הבשיל בה, היא צריכה טלפון. היא חייבת טלפון. לפני תיק, לפני הכל. היא לא יכולה להסתדר בלי שיש לה דרך לתקשר עם העולם החיצון. לא משנה איזה. הכי קטן ופשוט. העיקר שיש לו לחצנים והוא יכול להתקשר. הסמינר אסר על החזקת טלפונים בכיתה, אבל כמעט כל הבנות החזיקו בתיק טלפונים כבויים. לפעמים היו מתקשרות הביתה בהפסקות, או מנהלות שיחות קצרות ודחופות אחרות. זה היה מסוכן, כי אם אחת המורות היתה תופסת, היא יכלה להחרים את הטלפון ולהתנות את ההחזרה שלו בהגעה של אחד ההורים.

פעם אחת הטלפון צלצל בכיתה מהתיק של אחת הבנות. היה לו רינגטון של אלי פרידמן ולרגע הן לא קלטו. המורה כן. היא שאלה, של מי הטלפון? אבל הן לא הסגירו, לא את העוברת על החוק ולא את מקור הצליל. כבשו צחקוקים ומבטים וחיכו עד שהטלפון נדם. למרבה המזל זה היה בשיעור דקדוק, והמורה לא הרגישה דחיפות לתפוס את הפושעת. כשהצלצול פסק היא המשיכה עם גזרת נחי הל”ה שלה. מורות מקצועיות בדרך כלל פחות מרגישות חובה לאכוף תקנון ודברים.

אם היא רוצה להיות בסדר, לתפקד בצורה טובה בכל החזיתות ולא להרגיז אף אחד, היא תצטרך עזרים מתאימים.

לא היה לה כיף היום בסמינר. המורה הציצה לעברה מדי כמה דקות, כאילו לפענח את חידת קיומה במרחב. הרגישה את הדפנות של העולם צרות עליה. הבנות שאלו את השאלות הרגילות, ואמרו את המשפטים הנכונים, כאילו הקריאו מאיזה דף מסרים. היית חסרה, הכל בסדר? לא, הכל לא בסדר. מי מהן רבה עם אבא שלה אתמול? מה הקשר שלה אליהן בכלל?

פליאה הגיעה אחרי צהרים. וכשהיא סיפרה לה את עלילות הבוקר היא התכופפה אליה בתנועת הקשבה מוגזמת, ואז הזדקפה ואמרה, את יודעת, כשדברים כאלה קורים אנשים מסיקים כל מיני מסקנות.

רננה אמרה, כן, אני צריכה לקנות טלפון…

פליאה השמיעה שריקה. שיווו, חשבת על זה לבד? שאי אפשר להתקשר בלי טלפון.

ורננה אמרה, כן, אני כבר חייבת. יש להרבה בנות בכיתה…

ופליאה אמרה, אנחנו לא נידרדר לסוס ועגלה. כן? חלאס עם הפתקים שאת משאירה לי עם מספר סידורי. יש חסרים, את מצלמת ושולחת כמו גדולה.

ורננה אמרה, אה…

המילים הסתבכו לה בפה. היא לא ידעה איך היא תגיד את זה. היא לא רוצה לעשות דברים לא טובים. היא לא תקנה טלפון שאסור לקנות. היא לא תידרדר. היא הבטיחה לעצמה.

המילים הסתבכו לה בפה. היא לא ידעה איך היא תגיד את זה. היא לא רוצה לעשות דברים לא טובים. היא לא תקנה טלפון שאסור לקנות. היא לא תידרדר. היא הבטיחה לעצמה.

אבל זה באמת נופל על פליאה, כשהיא רושמת פתקים עם מספרי הדגמים שנגמרו ופליאה צריכה לפענח איזה ולצלם ולשלוח למסודי. היא לא יכולה להיות צדיקה על חשבונה.

אבל אסור. היא הבטיחה לעצמה הבוקר שתשמור על עצמה. שלא תתקרב לאזורים מסוכנים. הבעיה היא שהמשכורת שלה עוברת דרך פליאה, וכל דבר שהיא תעשה יצטרך גם כן לעבור דרכה.

והיא אמרה, אבל…

ופליאה אמרה, אמרתי לך שלא תתערבי. באהבה, פליאה.