“אילה פה?” המאבטח חצה בריצה קלה את שורת העמדות עד שהגיע לשולחן שלי. “מבעלך. הוא אומר שזה חם.”
פתחתי בזהירות את שקית הנייר וחילצתי קרואסון וניל שפיזר גרגרי אבקת סוכר על ערמת המסמכים.
“וואו, זה מריח טוב!” התנשמה רויטל מימיני. “מה היום שלח לך האביר? תראי מה זה, נו. קרואסון? וואו, שווה!”
בירכתי ונגסתי, מסננת בכף ידי את הפירורים הדביקים.
“שבוע שעבר זה היה סוכריות ג’לי בצורת לב,” מנתה אלישבע משמאלי. “לפני שבועיים… נו, רויטל, מה היה לפני שבועיים?” “שוקולד במילוי קרם אגוזים,” נזכרה רויטל. “והיה פעם גם את העוגה החלומית ההיא, נכון?” “דואט קרמל וקפוצ’ינו.” אלישבע נשכה את שפתה בכמיהה. “מה נשאר לו לתת לך בבית, אם הוא מבזבז הכול על העבודה?”
חייכתי וקמתי לשטוף ידיים. “כלום. בבית אני מורעבת.”
“תסמכו עליו, הוא מוצא דרך לפנק אותה גם בבית.” מלי סובבה את צווארה לעברנו. “בעל שמביא את אשתו ומחזיר אותה מהעבודה, בטוח יודע להיות נחמד גם בבית.”
“אנחנו זוג צעיר,” התגוננתי. “כל הזוגות הצעירים בהתחלה…”
“ממש לא!” קטעה אותי רויטל בתקיפות. “תשכחי מזה שכל הזוגות הצעירים נראים כמוכם. אני ראיתי איך הוא מחייך כשאת יוצאת מהבניין ואיך הוא רץ לפתוח לך את הדלת של הרכב. ולפני שבועיים כששכחת סנדוויץ’, הוא עמד והסתכל כמה שניות איך את עובדת לפני שקרא לך… בקיצור… יש לך מזל, ילדונת.”
“ממש לא!” קטעה אותי רויטל בתקיפות. “תשכחי מזה שכל הזוגות הצעירים נראים כמוכם. אני ראיתי איך הוא מחייך כשאת יוצאת מהבניין ואיך הוא רץ לפתוח לך את הדלת של הרכב. ולפני שבועיים כששכחת סנדוויץ’, הוא עמד והסתכל כמה שניות איך את עובדת לפני שקרא לך… בקיצור… יש לך מזל, ילדונת.”
“אני הייתי צריכה לקחת את בעלי לכמה שיחות טובות, עד שהבין שלפעמים כשאני עצבנית, יהיה נחמד מצדו לקנות לי משהו טעים,” אישרה אלישבע. “וכשהוא חוזר הביתה הוא יכול לדבר שעות בטלפון עם חברים ולשכוח בכלל לשאול אותי איך עבר היום. בעלך בטח לא ככה, אה?”
היא דיברה בקלילות, הן התבדחו בלי להתמרמר על המזל הטוב שלי, ובכל זאת הייתי בטוחה שמוסווה תחת המילים שלהן שמץ מרירות. לכן רק חייכתי בלי לענות.
יונתן לא עונה לטלפונים בכלל כשאני בבית. רק אם ההורים שלו מתקשרים, הוא מבקש סליחה ומעביר את השיחה לרמקול כדי שגם אני אהיה שותפה. לא הצלחתי לדמיין מצב שהוא יסתגר בחדר וידבר עם חברים.
“נפל לך משהו,” כשחזרתי לעמדה שלי, מלי נופפה לי בכרטיס ברכה וורוד. “הוא בטח הכניס את זה לשקית של הקרואסון.” לחיי התחממו כשתחבתי את הדף בחיפזון לתיק. אחרי העבודה אקרא את המילים שלו. את הרגשות שזרה על הדף כי לא הצליח להתאפק עד שאחזור. את הכינוי המתוק איתו בחר לפתוח את המכתב.
לא יכולתי לעשות את זה כשהן סביבי, חסרות כל כך. ולי היה מזל.
בשלוש וחצי תליתי את התיק, נפרדתי מהחברות שלי וירדתי ארבע קומות במעלית. הניסאן של אבא של יונתן כבר חיכתה לי בשביל הגישה.
בתחילה הייתי נוסעת לעבודה בשני אוטובוסים, כמו שעשיתי בתור רווקה. זה לא היה קשה, שני הקווים הופיעו בתדירות גבוהה והגעתי די מהר. אבל אבא של יונתן החליט שזוג צעיר חייב רכב. הוא בדיוק קנה קורולה חדשה, והתעצל למכור את הניסאן הישנה שלו. “עכשיו הזמן שלכם לצאת לבלות,” הוא הגיש בעיניים נוצצות את המפתח לבעלי. “תיהנו בשנה הקרובה, תיסעו לים, לצפון, לא משנה לאיפה, ובסוף תחזירו. אתם לא תתחרטו על זה!”
יונתן החליט שהדבר הראשון שמוכרח להיפסק, אלו הנסיעות שלי באוטובוס. “ממילא אין לי עדיין כולל לסדר ב’, אז למה שלא אקח אותך בבוקר ואחזיר אותך בצהריים? ככה תגיעי מוקדם הביתה ולא תצטרכי להשתגע בנסיעות הלוך חזור.”
זה היה רעיון מצוין. לא הייתי צריכה להגביל את עצמי לשעת ההגעה של אוטובוסים, יכולתי לישון עוד רבע שעה ולוותר על ריצה מטורפת לתחנה עם היד על הפאה.
“בשביל מה צריך?” התנגדתי כשיונתן הציג לי בגאווה את המפתח. “אין לי שום בעיה לנסוע באוטובוס, באמת! אני נהנית מזה!”
“ולוותר על נסיעה ביחד?” נדהם בעלי. “מה הקטע?”
באמת טיפשי מצדי. נסיעה איתו הלוך ושוב זה עוד ארבעים דקות ביחד ביום. עם מזגן על הפנים, ריפוד נוח, צחוקים קלילים.
“אני לא רוצה להטריח אותך,” אמרתי בשקט.
“פחחח. להטריח, באמת! כאילו את לא יודעת שזה בדיוק מה שאני רוצה. למה שאחכה סתם עוד חצי שעה בבית עד שתבואי, אם אני יכול להרוויח את הזמן הזה איתך?”
אז נכנעתי. והאוזניות נשארו במגירה.
את לא יכולה להאזין למוסיקה כשבעלך האבירי מתנדב להסיע אותך כדי לגנוב כמה דקות נוספות של ביחד. לא הוגן לסגור את האוזניים והחושים כשהבעל המקסים שלך משתוקק לחלוק איתך מה עבר עליו היום. אין לך זכות לעצום עיניים בערב ולהתחבא בצלילים, כשאת אישה צעירה שאמורה לפטפט ולהגיב לבעלך שקורא לך.
*
בפגישה שנייה סיפרתי ליונתן על התחביב שלי. “זה יותר מתחביב,” הודיתי בביישנות. “אולי אפשר לקרוא לזה התמכרות בעצם. כל יום כשאני חוזרת מהעבודה אני מתיישבת במרפסת על כיסא נוח, עוצמת עיניים, תוקעת את האוזניות ומרפה את השרירים. רק אחרי שעה, שעה וחצי של מוסיקה אני יכולה לחזור לתפקד.”
“כמו שנת צהריים אצלי,” סיכם יונתן.
זה לא היה כמו שנת צהריים אצלו או אצל כל אחד אחר. המוסיקה לא הייתה סתם מנוחה והרפיה. היא הייתה פשוט קסם, דרך לעבד את היום שעבר עלי, להיות בשקט עם עצמי בלי אף אחד שיפריע, לערפל את המחשבות ולהיות מאושרת. שינה לא יכולה לעשות את כל הדברים האלה.
אבל לא התווכחתי. ממילא אי אפשר להסביר התמכרות.
יונתן זכר היטב שאני אוהבת שירים. לפגישה האחרונה הוא קנה מערכת סטריאו איכותית, ואחרי החתונה הציב אותה בראש המקרר. “ככה שתמיד נוכל לשמוע שירים כשתרצי!” הבטיח בהתלהבות.
חייכתי והודיתי בחום.
אבל זה לא היה רק שירים, מה שחיפשתי. רציתי את השקט, את המיקוד המוחלט באוזניים, כשהמנגינות הן רק שלי ואין שום צליל בעולם חוץ מהמוסיקה. עד כמה שאהבתי לשמוע שירים, מערכת משובחת לא יכלה בשום אופן להוות תחליף לשעה השקטה שאיבדתי.
גם יונתן הטיל ספק בקנייה שלו בשלב מסוים. “אי אפשר לדבר ככה עם הרעש הזה ברקע,” הוא התלונן והשתיק את ישי ריבו. “לא אכפת לך, נכון? אני פשוט רוצה לשמוע מה עבר עלייך היום ואני כל הזמן צריך להילחם בזמר.”
“ברור שלא אכפת לי,” עניתי בגבורה. “גם אני רוצה לשמוע אותך כמו שצריך.”
התגעגעתי אליהן. אלוקים, כמה שהתגעגעתי לאוזניות שלי. הן חיכו לי יפה במגירה, והתרוממו באכזבה כל פעם שפתחתי אותה כדי להוציא קרם ידיים. “מצטערת,” לחשתי והדפתי אותן חזרה. “אני לא יכולה לברוח לו ככה.”
מצאתי דקות גנובות במהלך היום; כשהוא הלך לערבית, כשלמד בסלון, כשהתעוררתי בבוקר מוקדם והוא עדיין ישן. אבל כל מה שהצלחתי היה לשמוע שירים. לא הספקתי להרפות, להתנתק, לעצום את הכול, להיזכר בי.
*יונתן שרק לעצמו מנגינה עליזה כשחיכה שאחגור והתניע. “תודה על הקליק שהחבאת בתיק,” נזכרתי. “ממש התאים לי משהו מתוק על הבוקר.”
“בכיף.” הוא חייך חיוך גדול, רחב מדי, כאילו היה משהו נוסף בחבילה שפספסתי. אולי באמת היה?
“אז את שומעת,” הוא השתלב בתנועה ולכסן אלי מבט. “ברגר, החבר חדר שלי התקשר אלי כשהייתי בדרך אלייך.”
“הוא עדיין רווק, כן?” וידאתי.
“כן, ברור. אז הוא ועוד שלושה חברים טובים שלי, אחד מהם נשוי אפילו, מתארגנים לטיול בצפון. מהבוקר עד הלילה, הם מתכננים להספיק המון אתרים.”
“ולא הזמינו אותך?” נפגעתי בשמו.
“בטח שהזמינו,” מחה בעלי. “אבל אמרתי להם שאין מצב כמובן.”
הוא נראה כל כך גאה בוויתור שלו, כה שמח להעניק לי אותו כמנחה. בעלים אחרים אולי היו מבקשים בתחינה רשות, אבל הוא לא כזה. הוא סירב מיד. למעני.
“למה?” נדהמתי. “זה לא שכל יומיים מארגנים טיול כזה. מתי תהיה לך עוד הזדמנות להיפגש עם כולם? בחתונות זה לא אותו הדבר!”
“את רצינית, אילה?” הוא בהה בי, ומישהו צפר בחדות משמאלנו. “אנחנו בשנה ראשונה, ממתי עוזבים את האישה ליום שלם בשנה הראשונה?”
“בשנה השנייה אולי כבר יהיה לנו ילד,” הזכרתי לו. “ואז יהיה לך יותר קשה לנסוע. נו באמת, מה הסיפור בשבילי? בלאו הכי עד ארבע אני לא בבית. אז על מה מדובר? כמה שעות עד הלילה? ברור שתיסע!”
אוזניות. שורר הלב שלי בתקווה מתוקה. שקט. מוסיקה. צלילים. לשמוע את המחשבות שלי בלי שמישהו יציע פרוטה בעדן.
“לא יודע,” הוא נראה מעורער מהדרבון הנלהב שלי. “אני פוחד שאת אומרת את זה סתם כדי להיות אישה טובה. ואת לא צריכה, כי את אישה מושלמת וכיף לי איתך. באמת שאת לא צריכה לשחרר אותי, אני הכי משוחרר כשאני איתך!”
“אני באמת באמת מתכוונת לזה,” הבטחתי. “אני רוצה שתתרענן ותהנה, תשמע סיפורי רווקות עליזים, תיאורים של פגישות… רק תחשוב כמה סיפורים תוכל לאסוף לי ביום הזה!”
קצה זעיר של חיוך שיחק בשפתיו, וכבר התחלתי לראות את הניצחון באופק.
*בשש בבוקר יונתן הכתיף את התיק ואני התארגנתי לצאת לעבודה. תכננתי להתחיל מוקדם ככל האפשר היום, כדי שאוכל גם לחזור מוקדם.
“אני מקווה שאהיה זמין כל היום,” הוא נעצר בחרדה בפתח. “אם תצטרכי אותי ולא תהיה קליטה או משהו, אז תנסי אצל אחד החברים שלי, טוב? השארתי לך את המספרים של שניים מהם. ואני אתקשר מדי פעם לשמוע שהכול בסדר איתך. להתראות!”
על השולחן הוא השאיר לי זוג עגילי כסף בצורת לבבות. ענדתי אותם על אוזניי, התאפרתי בחיפזון והלב שלי קפץ בציפייה. מרחתי קרם ידיים והעברתי את אצבעותיי בעדינות על האוזניות שלי. חכו, עוד כמה שעות אני חוזרת.
“את נראית מבסוטה היום,” ציינה אלישבע ובחנה את פניי. “רגע, העגילים שלך חדשים?”
נגעתי בהם בהיסח הדעת. “אה, כן, מהבוקר.”
“אה, אז ברור!” היא חייכה בידענות לעבר מלי. “אמרתי לך שהיא מחייכת לעצמה יותר מדי, זאתי.”
היום עבר לאט, יותר מדי לאט. בשלוש סוף סוף אספתי את החפצים והעברתי אצבע.
“מוקדם…” קרצה לי רויטל. “תיהנו!”
הבית חיכה לי, מסודר ושקט וכולו שלי. אכלתי ארוחת צהריים חפוזה, לבשתי בגדי בית מרושלים ונוחים, הדלקתי מזגן והתיישבתי עם גלידה על הספה. ואז עצמתי עיניים, הרכבתי את האוזניות והדלקתי את הנגן.
זה היה טוב. זה היה כל כך טוב.
הרפיתי שרירים, השענתי את הראש אחורנית והנחתי לחושים שלי להסתובב בספירלות מטושטשות.
אף אחד לא קרא לי מהמטבח להראות לי משהו. אף אחד לא בירר מה אני שומעת ואם זה שיר שיצא לאחרונה. אף אחד לא שאל למה אני מחייכת לעצמי ככה.
רציתי שזה לא ייגמר לעולם.
עשיתי הפסקות באמצע. הכנסתי כביסה ותליתי. הכנתי צהריים למחר. פטפטתי עם אמא בטלפון. עניתי ליונתן שסיים שיט בכינרת. אבל כל אותו הזמן הן חיכו לי על הספה, משתוקקות כמוני להחזיר חודשים אבודים ביחד.
“אנחנו בדרך חזור,” עדכן אותי יונתן בתשע.
עצרתי את נשימתי ושחררתי אותה באיטיות. “וואו. איך היה?”
“זוועה,” הוא גיחך. “סתם, היה ממש כיף, אבל זה לא שלא היית שם היה מעצבן. היית נורא חסרה לי, אילה. איך היה לך?”
בלעתי את רוקי. “שקט.”
“וואו, מצטער. טוב, אוטוטו אני בבית, תחזיקי מעמד.”
בעשר וחצי הוא כבר היה בבית. כששמעתי את הדלת נפתחת החזרתי את האוזניות למגירה.
התיישבנו לארוחת ערב מאוחרת. יונתן היה שזוף ומאושר, וצחקק בעיניים בורקות. “ואז מתברר שאשתו בכלל לא ידעה מזה, את קולטת?” ….”והחבר שלי גם עשה את אותו הדבר, אז הפגושה שלו הייתה בטוחה שהוא חיקה אותה, קטעים, פשוט הזוי.”
צחקתי, כי זה היה מצחיק. שאלתי שאלות, כי זה היה מעניין. וכל אותו הזמן עקצצו האוזניים שלי בכמיהה. רציתי שוב. גם מחר ומחרתיים ובעוד שבוע. לא רוצה לפגוש אותן רק בלילה במגירה.
“אז ספרת את השעות עד שאחזור?”
נעצתי מבט במפה, וחשבתי על כל השעות האחרונות שנעו מהר כל כך, ועל המחשבה החפוזה, הנוראית שמעכתי בכל הכוח: ‘שלא יחזור. עוד לא. עוד קצת’.
לשום אישה מאושרת כמוני אסור לחשוב ככה על איש מושלם כזה. אפילו המחשבות שלו כלפיי מושלמות תמיד, אני בטוחה בזה. ואם אעביר את הימים שלי באיסוף דקות בלעדיו, לעולם לא אוכל להיות מאושרת כמו שמגיע לו.
לשום אישה מאושרת כמוני אסור לחשוב ככה על איש מושלם כזה. אפילו המחשבות שלו כלפיי מושלמות תמיד, אני בטוחה בזה. ואם אעביר את הימים שלי באיסוף דקות בלעדיו, לעולם לא אוכל להיות מאושרת כמו שמגיע לו.
“ברור,” עניתי מאוחר מדי, וצפיתי בחיוך שלו דועך בחוסר ביטחון. זה לא היה מהר מספיק. יונתן לעולם לא היה נותן לי לחכות ככה.
לקחתי נשימה עמוקה. “אממ… יונתן?”
מבטו זינק מיד אל עיניי בציפייה.
“אני יכולה לבקש ממך משהו?”
“מה שתרצי,” הוא הבטיח בצרידות.
קמתי ברגליים רועדות ופתחתי את המגירה שלי. יונתן צפה בי במצח קמוט כשהטלתי את האוזניות לידו. “האוזניות שלך,” הוא זיהה. “את כבר לא משתמשת בהן, אה? מה זה, הצלחת להיגמל?”
“עוד לא,” חייכתי באומץ. “אני רוצה ש… אתה מוכן לבחור שעה, איזו שעה שתרצה ביום, שבה תיתן לי אותן? ובשעה הזאת אני פשוט אשב לבד בחדר ואשמע מוסיקה?”
הוא בהה בי. “שאני אבחר?”
הנהנתי והדפתי אותן קרוב יותר אליו. “כן. זאת תהיה המתנה שלך אלי. כל המתנות שלך מושלמות תמיד, ואני בטוחה שאתה תמצא את השעה שהכי תתאים לי כל יום. שעה אחת של מוסיקה לבד.”
הוא הרים בזהירות את האוזניות ובחן את הריפוד. “זה מה שאת רוצה?” הוא שאל בשקט. “מוסיקה לבד? זה מה שעשית היום, כשלא הייתי פה?”
“כן,” אמרתי והבטתי בעיניו. “אבל זה לא היה אותו הדבר בלעדיך.”
4 תגובות
סיפור מושלם!!!!
מדהים מכל מדהים
וואו!
סיפור כתוב מדהים עם תובנות חשובות:)
סיפור יפה ועצוב.