הכיתה כבר כמעט התרוקנה ונשארו רק הבנות שלומדות בזוגות. גם זה משהו שמעולם לא שמעה עליו. בירושלים של ימי הטורקים יצא חרם על לימוד אנגלית, ומאה וחמישים שנים אחר כך יש משפחות שעדיין פוחדות שהילדים שלהן יצאו לתרבות רעה אם הם ילמדו ABC, אפילו שבית הספר למל כבר מזמן נסגר והבנין נמסר לאיזו ישיבה. הבנות מהמשפחות האלה למדו אנגלית בזוגות, וההורים שילמו על זה כמו לשיעורים פרטיים. לא שבאמת הם פחדו שהן יתקלקלו, הם פחדו להפר את החרם.
אלה היו משפחות ירושלמיות שורשיות, חלק מהבנות היו אפילו צאצאיות של הרבנים שגזרו את החרם. כל אחת מהן היתה קשורה בחוטים סמויים להיסטוריה שלומדים בבית הספר. בכלל להסתובב בירושלים זה לטייל בתוך מנהרת זמן. פייגי גרה ברחוב ועד פקידים ואמרכלים, ורבקי ליד שערי צדק הישן שנבנה בימי הטורקים. בכניסה לירושלים יש אפילו שכונה עתיקה, שכונת עץ חיים, שמתחבאת מתחת גשר המיתרים. השכונה הקטנה בעולם, כולה שלושה בניינים. מזמן רצו להרוס אותה, אבל התושבים הגישו עתירה, וכך בתוך כל הבניינים החדשים שמתנשאים שם לגובה עומדים שלושה בתי שיכון נמוכים וישנים, כאילו נרדמו למאה שנה.
האנשים משיעורי תו”י הלכו ברחובות האלה, יחיאל מיכל פינס, יואל משה סלומון, משה מונטיפיורי. ופתאום זה נראה לא כל כך פרה־היסטוריה, כי הסבים והסבתות של הבנות האלה ראו אותם בעיניים. זה גרם לה להרגיש עוד יותר תלושה, עוד יותר מרחוק באה.
היא אספה את החפצים שלה בחיפזון ודחפה לתוך התיק. לא היה הרבה מה לארוז. היא לא נשתלה ולא הכתה שורש, אז אפשר לשחרר בלי הרבה כאב. זה בטח חוק כזה. ניוטון, איינשטיין, מרפי. מישהו.
עכשו בכיתה היא אספה את החפצים שלה בחיפזון ודחפה לתוך התיק. לא היה הרבה מה לארוז. היא לא נשתלה ולא הכתה שורש, אז אפשר לשחרר בלי הרבה כאב. זה בטח חוק כזה. ניוטון, איינשטיין, מרפי. מישהו.
לעולם כבר לא יהיה לה קיפלינג, חשבה פתאום.
טוב שרוב הבנות כבר יצאו. גם טובי לא היתה בשטח. היא לא ידעה אם להצטער על זה או להרגיש רווחה.
צירה’לה הלכה עם שרי חברה שלה לכיוון הדלת, חובקת את הקלסר שלה, וכשראתה אותה שאלה, הי רננה, את באה להקבצה?
היא התבלבלה. כן… לא… עוד מעט…
צירה’לה נתנה בה מבט לא ברור, כאילו, עוד פעם את מתכננת להיעלם? וכשהיא ושרי התקדמו, שרי נרכנה אל צירה’לה ולחשה משהו.
והיא חשבה לעצמה, כן. סופית.
כל היום ספגה מבטים. בנות חושבות שהיא לא שמה לב. גם אם היא מסתכלת קדימה אל המורה, היא יכולה להבחין אם מישהי מגניבה אליה מבטים מן הצד. נהיתה גיבורת היום בעל כורחה.
ואולי היא הבעיה. שום דבר פה לא טוב לה, לא השקיפות, לא תשומת הלב המוגזמת. אבל היא לא יודעת איך לשנות את זה, ואין לה כח כבר להיאבק עם עצמה.
ירדה לקומת המשרדים, ניסתה למצוא את החדר של היועצת. החדרים התפצלו בצורה לא מובנת ולא עקיבה.
אחת הבנות מהכיתה המקבילה הבחינה בה וניגשה אליה, הי, את מחפשת משהו?
לא היה לה מושג מה השם שלה, ואיך הבת הזו זוכרת אותה בכלל.
אה, זה לא שאלה. היא נהיתה האייטם של המחזור. בטח הבנות של הכיתה שלה חלקו את החוויות הטריות עם הכיתות האחרות. שמה יצא לשמצה. היא כבר שרופה בסמינר הזה. גם אם לא היתה עוזבת, היתה נשארת לעולמים ‘זאתי שנעלמה בלילה וההורים שלה התקשרו לכל מי שרק רשום בספר הטלפונים’. כתם שלא יורד בשום כביסה.
היא אמרה, תודה, אני מסתדרת.
רק זה חסר לה שעכשו גם ידעו שהיא הולכת ליועצת. המסמר האחרון בארון הקבורה שלה. מי הולכת ליועצת? רק מי שמופרעת או בעייתית. ללכת ליועצת זה כמו להסתובב בסמינר עם שלט על הגב ‘אני דפוקה’.
כמו שהן היו עושות ביסודי, שהיו מדביקות בשיעור בהחבא פתקים על הגב של מי שיושבת מקדימה, ‘אני שרוטה’ או ‘תנו לי כאפה’, ובהפסקה עומדות בצד כדי לראות את שובל הבנות המצחקק שהולך אחר הקרבן בכל אשר תפנה ומציק לה ברוח הדברים. עד שבשלב מסוים היא היתה מבינה שנפלה בפח ופורקת את זעמה על ההמון האקראי, באין לה כתובת אחרת.
שיחשבו מה שירצו. ממילא מחר היא לא תהיה פה כבר.
למה זה כל כך אכפת לה?
נכנסה לאחד מחדרי המזכירויות ושאלה בקול רפה איפה חדר 113.
היועצת? המזכירה אמרה. בהמשך המסדרון, בכניסה לחדר מורות משמאל.
איזה מיקום אסטרטגי. שתנועת המלקחיים תסגור עליה, שתעשה לה וידוא הריגה.
הלכה לפי ההוראות. דלת פשוטה, עם פתק רבוע מודפס מכוסה למינציה, גב’ אברמוב. דפקה. קיוותה שהדפיקות ייענו מהר והיא תיבלע בפנים. צעדים התקרבו מבפנים והדלת נפתחה.
סתם מורה, חשבה לעצמה. האשה שעמדה בדלת נראתה סתם מורה. פאה קצרה ובגדים רחבים. לא ידעה למה ציפתה בעצם. מה חשבת לעצמך? בטח שהיא תיראה מורה. היא מלמדת בבית ספר. או מייעצת. בערך אותו דבר.
א… אני רננה… היא אמרה בהיסוס.
רננה? מהכיתה של הגברת שטרן? יופי שבאת.
כל המילים שתכננה התאדו לה.
נכנסה תוהה, התיישבה. כסא מתכת ופלסטיק רגיל, של כיתה, שלחן של מורות מכוסה פורמייקה אפורה שאיבדה ברק, וכסא של מורה.
החלון היה מכוסה וילון ביז’ עבה, שסינן חלקית את האור בחדר ומנע אפשרות של הצצה מבחוץ, אבל הנורה העירומה שירדה מן התקרה השלימה את החסר. היועצת פתחה קלסר ואמרה, רננה דורי, כן? בכיתה י”א 2, כן?
הכל כבר היה לה רשום, ולה רק נשאר להנהן. לרגע שכחה שבזה היא חותמת על גזר הדין שלה בידיים.
אז רננה, למה בעצם המורה שלחה אותך אלי?
הרימה פנים מופתעות. את זה את צריכה להגיד לי, חשבה.
מממ??? ביררה האשה ממולה בחסכנות.
מה, את צריכה לתפוס אותי במילה? אני לא אעשה לך את העבודה. תסתדרי בעצמך. אל תדאגי, אני לא אלחם על הכסא הזה עם המסמר שכל הזמן מוציא לי צ’פים מהחצאית. רק תעשי את זה מהר ויעיל, כמו שתולשים פלסטר.
אה… אמרה.
חשה את המבטים של האשה ההיא עליה. גלויים. חפרניים.
צמצמה את עצמה בתוך הכסא, נזהרת מלהרים את הראש.
קשה לך לדבר?
נענעה את ראשה לשלילה.
לא קשה לה לדבר, היא פשוט לא יודעת מה להגיד.
לעזוב בהדר, הא הא. חשבה. ה’הא הא’ שכפל את עצמו שוב ושוב בתוך ראשה. היא לא הצליחה לייצר מחשבות אחרות.
אז מה כן?
הרימה את העיניים. מה האשה הזו רוצה ממנה? שתגיד כבר מה שהיא צריכה בלי טררם. זה יכאב בכל מקרה. זה כתוב לה על הגב. תנו לי כאפה.
היא תעזור לה וזהו.
אה… אני לא…
התקשתה להשלים את המשפט.
לל… רוצה להמשיך כאן. אה… אנ… אה… אני לא… מתאימה.
היועצת שתקה.
השניות התארכו. היא הרימה את ראשה לראות אם היא עדיין בחיים. היועצת עדיין התבוננה עליה, ונראה שהיא מחפשת את המילים.
זה פשוט, חשבה. הנה: אז תלכי למקום אחר. ואולי גם, אני אעזור לך למצוא.
למה את חושבת כך?
אה?
לא אני חושבת כך, אמרה פתאום, בפרץ של כעס סמוי. זה… כולן. הבנות. המורות. המחנכת.
הן אמרו לך? האשה אמרה. היא הרימה את ראשה. היו לה עיניים כהות ממוסגרות במשקפיים ופנים שהתאמצו להיות שלוות, של אנשים שרוצים לשדר שאפשר לפתור את כל הבעיות בעולם בקצת דיבורים.
היועצת מזגה לעצמה מים מקנקן לתוך כוס חד פעמית ששלפה מתוך שרוול כוסות בארון מתכת צר שעמד בפינה.
היא סתומה או מה?
אפשר להגיד בעוד צורות, היא אמרה בשפתיים קפוצות.
ומי אמר שבמקום אחר יהיה יותר טוב?
נעצה בה עיניים תוהות. הכל היה מוזר. ההיא לא אמרה את הדברים הנכונים. כאילו שכחה את השורות שלה בהצגה.
אה?
נשכה את שפתיה. היא לא מחפשת באמת מקום אחר, היא אפילו לא יודעת אם יש מקום אחר. היא פשוט הולכת. זה ההבדל. היא הולכת מ-, לא הולכת ל-.
נשכה את שפתיה. היא לא מחפשת באמת מקום אחר, היא אפילו לא יודעת אם יש מקום אחר. היא פשוט הולכת. זה ההבדל. היא הולכת מ-, לא הולכת ל-.
את בטוחה שזה קשור רק לבנות הכיתה? אולי זה קשור גם אליך?
אה? התבלבלה.
זה רק הבנות אשמות? ואת – עושה מצדך את המאמץ?
איך בדיוק? כשחני הזמינה אותה היא הלכה, וזה נגמר הכי נורא שאפשר.
חוץ מזה, כבר עבר הזמן. הן כבר לא מזמינות. והיא – עכשו היא מבינה – לא כל כך בקטע. זה היה מפרך מדי וחסר סיכוי, שהיא התעייפה ואיבדה ענין.
והיא לא תהיה פרויקט חסד של אף צירה’לה.
את שותקת. אז אני מבינה שהתשובה היא לא.
תפסיקי לדבר בשמי, חשבה. האשה הזו עצבנה אותה. מה היא רוצה?
ואני גם שומעת שאת בקשר עם בת שלא מתאימה לך…
מי? טובי? צירה’לה? או אולי חני? איזו בת לא מתאימה לה? ואיך היא יכולה לדעת שהיא לא מתאימה לה?
ומאיפה היא שומעת כל כך הרבה דברים עליה? כאילו מישהו הצמיד לה מצלמת ריגול והוא מקבל מידע און־ליין בכל צעד שלה.
את מי היא מקלקלת?
את יודעת, אנחנו לא מעודדים חברויות עם בנות ממחזורים אחרים. בפרט בחורה שכבר… רגל אחת בחוץ. יש המון בנות נחמדות בכיתה שלך, שישמחו ל…
פליאה.
היא רוצה שהיא תנתק קשר עם פליאה.
החברה היחידה שיש לה בעולם.
איך בכלל היא יודעת על פליאה?
ואולי הבנות סיפרו על זה למחנכת באותו לילה מקולל? ‘המורה, בטח היא הלכה לבית של החברה המקולקלת שלה, זאתי מכיתה י”ב.’ ‘מה, יש לה חברה בי”ב? חמור מאד, צריך לבדוק את זה.’
האם התקשרו גם לפליאה? למי עוד הם הגיעו? לראש הממשלה? לוועדת הלסינקי?
פתאום התגעגעה לאנונימיות שלפני המפץ הגדול. לביטחון היחסי ולשלוה שהיו בה. היא עכשו כמו הקבצן ההוא, שאחרי שגנבו לו את השק עם כל השמאטעס הוא הבין כמה עשיר הוא היה מקודם.
והיא אמרה, אמ… אנ… אה…
אם את רוצה לעזור לעצמך, תצטרכי למצוא חברות במעגל איכותי יות…
היא כבר לא הקשיבה. חלקי הברות נפלו עליה מכל הכיוונים. זה תלוי בך… לדבר עם ההורים… נערה נבונה… מבחנים… יכולות… בחירה…
הם לא יקחו לה את פליאה.
4 תגובות
יואו, עוקבת ברתק…
תודה!
סיפור מלא רגש, כתוב באותנטיות מדהימה
אהבתי שהראית כאן את ההבדל הקוטבי בין העולם הפנימי העשיר של רננה(המון דימויים, אסוציאציות, הקבלות, ובאופן כללי המון ידע עולם. בקיצור הבחורה אינטליגנטית ממש, וראינו את זה כבר מתחילת הסיפור), לבין התגובות המגומגמות וחצאי ההברות שכן יוצאות לה מהפה בפועל.
הבדל תהומי שמעורר למחשבה..
אהבתי גם את התיאור שלה על היועצת, ‘פנים שהתאמצו להיות שלוות, של אנשים שרוצים לשדר שאפשר לפתור את כל הבעיות של העולם בקצת דיבורים’.
באופן כללי הסיפור הזה מדהים ונוגע, והכתיבה יפהפיה וסוחפת וגורמת לקרוא בשלוק בלי יכולת להפסיק, למרות שקשה יותר לקרוא דיגיטלית.
בקיצור, תודה על זה.
מתחברת גם אני ל’הבדל תהומי שמעורר מחשבה’
חשבתי על זה כמה פעמים מתחילת הסיפור, על אנשים שהם כאלה בסביבה שלי, גם אם בפער קטן יותר, אבל עדיין מתסכל כל כך מבחינתם, ולא הייתה לי מודעות לכך לפני זה, לא מספיק מודעות בכל אופן.
סיפור יוצא מן הכלל! מיוחד ממש!!!
מסכימה מאד!