“הם רוצים פגישה”, התקשרה אמא בצהריים. הייתי בדרך הביתה, בקושי הצלחתי לענות. ביד ימין סחבתי את הקלסר של ההתמחות. ביד שמאל היו הפלקטים ששאלתי מהמרפ”ד. הם הרביצו לפניי כשעניתי לנייד, הקשבתי לאמא.
“הם יסכימו לחכות יומיים?” עצרתי מול רמזור אדום, דחפתי פלקטים מתחת לבית השחי. חשבתי על השיעור שאני צריכה למסור מחר, המבחן של הלשכה שיקרה מחרתיים. רציתי לפגוש אותו. אחרי.
“אמרתי לשדכנית שאת עמוסה, היא אמרה שהוא מעדיף פגישה היום בכל זאת”. קולה של אמא נע בין נחת לספק. לא מצא חן בעיניה בכל זאת. מצא חן בעיניה שהוא רוצה לפגוש אותי, ומהר. ככה התחילה מערכת היחסים של אמא עם חנוך; עין מוצאת, עין מאבדת. “יש לו חתונה של חבר הערב, הוא ממילא מגיע לעיר”.
קבוצת בנות הגיעה מאחוריי, הדפה אותי לכביש. רק אז שמתי לב לאור. ירוק. חיכיתי שתתקדמנה, תשגנה אותי. אמרתי לאמא, תקווה על לשוני: “עדיין לא עשינו דור ישרים”. תמיד עשינו לפני פגישה ראשונה. זאת הייתה דרישה של אבא, אמא הסכימה. היא נאנחה: “הם אמרו שאם השידוך יתקדם לפגישה שלישית, נעשה אז”.
עצרתי שוב. שמטתי קלסר ופלקטים על גדר אבנים נמוכה. העברתי את רצועת התיק לכתף השנייה. שפשפתי כתף ראשונה, כואבת. הרהרתי באפשרויות שעמדו לפניי. אני יכולה להתעקש, לומר שאין מצב להיפגש הערב או מחר. הם לקחו את הזמן כשביררו עלי. חמישה שבועות. גם לי מותר. מה הוא יחשוב עלי אם אתעקש? כותרות שחורות רצו מול אישוניי המטושטשים מעייפות ומחום: היא אגואיסטית, לא אכפת לה להטריח אותי בעוד יומיים, שאבוא במיוחד בשבילה. לא אכפת לה שאפסיד סדר נוסף. היא לא באמת רוצה בית של תורה.
זה היה הדבר שהפחיד אותי, שאישפט באופן לא הוגן. בגלל הבית שבו גדלתי, בגלל אבא ואמא, ומי שהייתי.
“טוב”. הרצתי את השעות הבאות בראשי. מחקתי ארוחת צהריים, ונמנום, ושיעור לדוגמה לבנות של השכנות. בשעתיים שהתפנו פתאום כתבתי ‘התארגנות לפגישה, פגישה’. כנפיים דגדגו את קרביי. פרפר ראשון.
#הערת שוליים שהייתי צריכה לכתוב לעצמי: תמר, גם לך מותר. לחשוב עלייך, לא לפחד כל כך. פחד הוא פיתום ורעמסס של קשר, אל תבני שם בית.#
*
הוא לא היה הבחור הראשון שפגשתי. קדמו לו ארבעה. אף אחד מהם לא חייך אלי כמוהו. וחשבתי, מוקסמת: ככה מאיר אדם שאין לו חושך.
ישבתי מולו, צל מאחוריי, סיפרתי על השיעור, על המבחן. והוא הקשיב. אף אחד בעולם לא הקשיב לי כמוהו. עיניו ננעצו בי, כהות. תפסו אותי. אף פעם לא שמחתי כל כך לשחק תופסת. אף פעם לא שמחתי כל כך להפסיד.
ישבתי מולו, צל מאחוריי, סיפרתי על השיעור, על המבחן. והוא הקשיב. אף אחד בעולם לא הקשיב לי כמוהו. עיניו ננעצו בי, כהות. תפסו אותי. אף פעם לא שמחתי כל כך לשחק תופסת. אף פעם לא שמחתי כל כך להפסיד.
סיפרתי, נבוכה, שאני לא מתכוונת להיות מורה. מוסרת שיעורים כי זה המסלול. פחדתי שהוא יתהה עלי, לא יבין איזו בחורה מחליפה נפשות במספרים. הוא התרווח על הכיסא, אמר שאני צודקת. אין עתיד כלכלי בהוראה. חוץ מזה, מורות הן עם דעתני. מאוהבות מדי בקול של עצמן. לא מפסיקות לעבוד גם בבית, שוכחות מה העיקר. הכי נכון לעבוד במשרד, שבע-שמונה שעות ביום. לחזור הביתה, לשכוח מהמשרד עד היום הבא.
הוא חייך שוב. פרפר הסתבך במיתרי קולי. אמרתי, צרודה, שגם הוא צודק. בית, זה העיקר. זה החלום.
בתום שישים דקות חנוך קם, לחץ יד חזקה לאבא, הניד ראש לעברי. חיוך ריחף בזוויות פיו וידעתי שהוא מנחש את הפרפר, הוא יודע; אני רוצה עוד.
שכחתי מהשיעור, מהמבחן. במשך שישים דקות נוספות סיפרתי עליו לאבא ואמא. תיארתי, נלהבת, את החיוך, את הקשב. דיברתי על קו המחשבה, מקורי, אחר, זוכר מה העיקר.
“אז ממשיכים?” שאל אבא ביובש. עיניה של אמא ברקו, צחקו עלי: “אתה באמת שואל? תראה את הילדה”. ככה המשיכה מערכת היחסים של אמא עם חנוך: אמצע הלילה, זמן לעצום.
#הערת שוליים שהייתי צריכה לכתוב לעצמי: אם הוא מרגיש לך אור טהור, את מרגישה בך צל אפל – את מצלמת במקום הלא נכון. אל תעצמי עיניים כשאת מצלמת, תמר.#
*
הוא ראה אותי. החניפה לי המציאות הזאת, שיכרה כליל. חזרתי הביתה מהפגישות, מוטרדת מדברים שאמר וקבע, תקע מסמר חד בקיר הבית שטרם בנינו. אבל כשהתחלתי לפרק אותם, לבדוק מה הם אומרים על החיים שאחיה, כמה אני מסוגלת להם, נזכרתי בעיניו. תלויות בי כאילו אני כל עולמו. ובבת אחת שכחתי מה הטריד אותי, מה אמר. רציתי להיות התמונה על הקיר, להיכנס למסגרת. להידבק לבית. הוא אמר ויהי.
לא שכחתי כי הייתי טיפשה ורגשנית. הייתי טיפשה ורגשנית, וכל חיי אזכור לי את הימים ההם. אבל מה ששיכך את הפחד היה דווקא שכל. אמרתי לעצמי: הוא כל כך קשוב, אין מצב שאיש כמוהו יתעקש על עקרונותיו בכל מחיר. אין מצב שהוא יתעלם מהאישה שיקדש, ישכח כמה היא חלשה וטיפשה ולא צדיקה כמוהו.
מאה אחוז היגיון טהור, איך יכולתי לומר לו לא?
לפגישה הרביעית לבשתי את השמלה הסגולה, הידקתי חגורה כסופה. אבא חנה כמה מטרים לפני ‘הילטון’, אמר: “הוא כבר פה”.
הבטנו בחנוך, עומד ליד השוער, ידיים שלובות מאחורי גב. הוא לא חייך ולרגע נבהלתי. כל כך זר הוא נראה פתאום. פתחתי את הדלת, התכופפתי לחלון כדי להודות לאבא, להיפרד. כשהזדקפתי, פגשתי את עיניו של האיש שיקדש אותי. הן נתפסו בשמלה שלבשתי, גלשו מצווארון למכפלת. הסמקתי. הוא הרים ראש, התרכז בי. חייך.
נכנסנו ללובי, מישהי חגגה שם יום הולדת. התיישבנו בפינה, ניסינו לדבר, לא ממש הצלחנו. המלצר ניגש אלינו, שאל מה אנחנו רוצים לשתות, הסתכל עלי. חנוך אמר: “שום דבר, אנחנו לא נישאר”. קם. הלכתי אחריו.
בשלב כלשהו, כשהתקרבנו לטיילת, נשימותיו האטו, וסוף סוף יכולתי לנשוף. “אני שונא את העיר הזאת”, הוא סינן. זרק מבט זועף בחוף, בים הנסוג.
אצבעותיי שיחקו בחגורה, הזיזו את האבזם חור אחד אחורה.
הוא נאנח. “אני לא יודע מה השתיקה שלך אומרת, אבל אני מוכרח להגיד שהיא די מלחיצה אותי”.
הרפיתי במהירות, אמרתי: “גם אני שונאת את העיר הזאת”.
הוא התבונן בי, אולי זיהה שאני משקרת. כנראה זיהה. סיפרתי על כיכר היונים, על סבתא שפוררה להן לחם ישן, והן באו, המון כנפיים רעבות. סיפרתי על הדוכנים, כל שנה הם צצו בשבוע הספר, אמא מילאה לנו שקיות. החתימה את יגאל מוסינזון ז”ל על כרך אחד, קטן, צהוב.
חנוך הקשיב. הוא תמיד הקשיב. שאל אם אני מתכננת להכניס את הספרים האלה הביתה. התפתלתי מצד לצד, ואנוכי תולעת ולא איש. לחשתי: “לא כל הספרים האלה גרועים. צריך לדעת לסנן”. הוא זקר גבה, הזכיר בלי מילים מה הוא יודע.
אחר כך, הרבה אחר כך, כשנשאתי את שם המשפחה שלו, והוא התלקח על הספרים שהכנסתי הביתה, הזכרתי לו את הפגישה ההיא. הוא ידע, הוא בחר לשאת אותי בכל זאת. חנוך קימט מצח, שאל: “לבשת את השמלה הסגולה? עם החגורה?”
“מה הקשר?” לא הבנתי.
“אויש, תמרוש”, הוא חייך, סלחני. “את לא יכולה לבוא לפגישה עם שמלה כזאת ולצפות שאתייחס אלייך ברצינות”.
לפני אחר כך, הרבה לפני, חזרתי הביתה. אבא ואמא שאלו איך היה. בלעתי רוק, אמרתי: “לא משהו”.
הם ביקשו שאפרט, ולא ידעתי מה לספר. כשהתבוננתי אחורנית, בפגישה שלנו, הרגשתי כמו יונה. קטנה, אפורה, מתנפלת על פירורים. לא הבנתי מה מציק לי, מה אני רוצה. הוא היה מקסים. וי. קשוב. וי. צדיק. וי. לא יכולתי לספר לאבא ואמא על הספרים, גם ככה תסכלו אותם אופקיו, צופים על בני ברק בלבד. לא רציתי שהם יורידו לו נקודות זכות, יסתכלו עליו בעין עקומה. רציתי שהם יאהבו אותו, כמוני. אז לא סיפרתי. אמרתי בקול חלש שהוא בחור מצוין, אני לא מתאימה לו. מגיעה לו מישהי צדיקה יותר. התכווצתי כשאמרתי את המילים האלה, לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא יחייך למישהי אחרת כך.
אבא שאל בקול מתוסכל: “זה מה שרצית, לא?”
אמא אמרה בקול רך: “ארבע פגישות, זה מתחיל להרגיש אמיתי. מותר לך לחטוף רגליים קרות”.
חשבתי על חנוך, על החיוך שחייך. על עיניו שננעצו במלצר, כהות. קור הכה בגבי, תקף חוליות, רגליים, ידיים, עורף. הכל. ביקשתי, דומעת: “אני רוצה לחשוב על זה”.
השדכנית התפלצה. הכריזה, נרגזת, שהוא מוכן לסגור. מצידו ווארט מחר. אבא הודיע שאין סיכוי, יש ועידה בקפריסין, הוא מוכרח להשתתף. אמא סיפרה עליה לשדכנית, אמרה: “משמיים. ככה תמרי תוכל לחשוב, לעכל. נקבע פגישה לשבוע הבא”.
נצמדתי לשרוול של אמא, התחננתי בשפתיים שותקות שתגיד לה, אני עדיין לא מוכנה להתארס. אמא הנהנה, הוסיפה בקול תקיף: “אנחנו מדברים רק על פגישה, כן? נחמד שהוא מוכן לסגור אבל יש פה עוד צד. ואפשר להתארס גם אחרי פגישה שישית, או שביעית. מה בוער, הם כולה ילדים”.
נצמדתי לשרוול של אמא, התחננתי בשפתיים שותקות שתגיד לה, אני עדיין לא מוכנה להתארס. אמא הנהנה, הוסיפה בקול תקיף: “אנחנו מדברים רק על פגישה, כן? נחמד שהוא מוכן לסגור אבל יש פה עוד צד. ואפשר להתארס גם אחרי פגישה שישית, או שביעית. מה בוער, הם כולה ילדים”.
השדכנית גנחה בגללי, מלמלה שתתקשר אליהם, תנסה להסביר. התקשרה שוב אחרי עשר דקות, אמרה שהם לא מסכימים למשוך, יש לו עוד הצעות, אם אנחנו לא רציניים, הם יעברו הלאה. הקשבתי, מבוהלת. צלליות הציפו את דמיוני, כל ההן שחנוך יחייך אליהן. הסכמתי להתפשר על פגישה נוספת. מחר. ביקשתי מאמא שתדגיש שזאת רק פגישה. אבא הזכיר את הועידה בקפריסין. כולם הסכימו עם כולם: זאת רק פגישה. תמרי יכולה לחשוב בלילה, לעכל בזמן שתחלום.
#הערת שוליים שהייתי צריכה לכתוב לעצמי: אם משהו מרגיש לא משהו, חובה לעצור. חובה לחשוב, להתלבט. זכותך ללכת בקצב שלך. זכותך להרגיש שהכל אינטנסיבי מדי. זכותך להרגיש, תמר.#
*
הגעתי לפגישה במונית, חנוך חיכה בחוץ. הוביל אותי פנימה. חייך: “ביררתי. אף אחד לא הולך לחגוג הערב מלבדנו”.
מצמצתי, מוטרדת. הוא הסיר כובע, שיכל רגליים, אצבעותיו נשזרו זו בזו כששאל למה ביקשתי לחשוב. עליתי באש, לא התכוננתי שהוא יהיה בוטה כל כך, יברר מה הבעיה בלי לעפעף אפילו מילימטר.
לאטתי אמת, שאני לא צדיקה, לא כמוהו. מגיעה לו מישהי שווה יותר. הוא משך בכתפיו. “העיקר זה הבית שתקימי. איזה בית את רוצה?”
נעצתי עיניים נבוכות בנעליי, שמונה מאות שקלים שאמא שמה על הדלפק של לפאייט. סיפרתי על אמא, בטון מתנצל סיפרתי עליה. אישה טובה, לא רואה עין בעין. דיברתי על הבית שאני רוצה. חנוך הקשיב, אמר: “זה מיוחד, לגדול בבית כזה, לרצות משהו אחר. את מיוחדת”.
נשאתי אליו ראש, מופתעת. הוא חייך. “לחתן מותר לדבר ככה, לא ידעת?”
לא ידעתי. ככה התארסנו.
ניסיתי לעכל את המילים שאמר. הוא הוציא את הנייד מהכיס, התכוון להתקשר להורים, להגיד שמגיע לנו מזל טוב. בלעתי בזריזות קליפה של גולם, אמרתי: “אי אפשר. בבקשה. אבא שלי בקפריסין. אני לא יכולה להתארס בלעדיו”.
חנוך הביט בי, מאוכזב.
“אנחנו יכולים לחגוג בשקט, רק אתה ואני”. חיפשתי פשרה, נואשת. “אבא שלי יחזור בעוד שלושה ימים ואז נעשה ווארט, נבשר לכל העולם”.
חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.
הוא התקשר להורים. ולאחותו. ולחברים. ‘מזל טוב’ התעופף באוויר, צלף בי מכל עבר. גם אמא התקשרה, גערה בי. הזכירה את אבא. איך אני עושה דבר כזה בלעדיו! תמר!
גם אבא התקשר, צעק עלי. מצמצתי עוד פעם, התרחקתי מחנוך המחייך. לחשתי לפומית: “סליחה, אבא. זה קרה פתאום. שנינו הבנו שאנחנו לא מסוגלים לחכות יותר”.
אבא התרכך, סלח. אולי נכבש בקולי המאוהב. שכח: קול הוא רק פונקציה של תנועת מיתרים. די בפרפר אחד כדי ליצור אפקט.
#הערת שוליים שהייתי צריכה לכתוב לעצמי: אם את צריכה להגן עליו, להסתיר, אם את צריכה לחתום על כתב אשמה שהוא כתב – בבקשה, אל תשתקי או תתאפקי. בבקשה, תמר.#
*
תקופת האירוסין הייתה עינוי הדין, פרק זמן מייסר שסירב להיגמר. נקרעתי בין האנשים שגידלו אותי לאיש שיגדל אותי. לרגעים כמהתי שהזמן יטוס, אכנס לחופה סוף סוף, אפסיק להיקרע. לרגעים התפללתי שהזמן לא יזוז, זכרתי שחנוך צדיק יותר, פחדתי ממציאות אינסופית של פחות. ואז הייתי מכה על חטא, מוכיחה לעצמי שצדקתי, כי איזו אישה לא רוצה להתקדש? איזו אישה בוחרת לברוח?!
חודש לפני החתונה הלכתי לחתונה של חברה אחרת. חציתי עיר סואנת, סמטאות חשוכות. ריח של אוכל מטוגן התערבב בגריז של תחנת הדלק הסמוכה. צללית הזדקפה פתאום, התנתקה מהסטיישן שעליה נשענה. איבדתי נשימה. עוד אחת, כשהצללית צחקה, הייתה לחנוך. הוא התקרב, מנורת רחוב האירה את פניו המבודחות.
הוא אמר שבא בגללי. סיפרתי לו על החתונה, על האולם. בפאתי אזור תעשייה מוזנח. הפחיד אותו הרעיון שאסתובב שם. החליט לבוא, לשמור עלי.
“פחדת שמישהו יחטוף אותי?” ניסיתי לחקות אותו, להתבדח. פניו הרצינו. “אל תפחידי!”
הלכנו ביחד לאולם. בחניה נפרדנו. הוא הושיט לי שקית. פתחתי. מחזיק מפתחות. תמונה של חתן וכלה בתוך לב, הוא ואני בסוף אירוסין. “שלא תשכחי אותנו”, הוא חייך. ואמרתי בלהט: “בחיים לא!”
דיברנו על חתנים וכלות אחרים, שוכחים כמה טוב. חנוך תיאר בנימה משועשעת חבר שהתחתן אמש, צעד לחופה בארשת קודרת, מת מובל לתכריכיו.
“כשאבוא לכסות אותך”. הוא נעץ בי מבט חזק, עמוק. “תבטיחי שתחייכי. חיוך גדול. ענקי. שאדע שאת זוכרת”.
“כשאבוא לכסות אותך”. הוא נעץ בי מבט חזק, עמוק. “תבטיחי שתחייכי. חיוך גדול. ענקי. שאדע שאת זוכרת”.
להבה צבעה את כולי.
הוא לכסן עין ללב שאחזתי, אמר: “אני כבר לא יכול לחכות לרגע שנתקע את המפתח בחור המנעול, נסובב, נשכח מכל העולם”.
הוא סיפר מה יקרה, ונשרפתי. לא ידעתי איך להגיב, מה לומר. טרם היינו שם, ומצפוני ננקף על הגבולות שהוא קורע כעת. בגללי. אלמלא הלכתי לחתונה, אלמלא בא לשמור עלי. ולא רציתי לשכוח כמה טוב. חברות אחרות סיפרו על חתנים אחרים, צְנוֹנים. אני קיבלתי את חנוך, הוא היה המתנה שלי, נס שלא הגיע לי.
הבטתי בו, חתן צדיק שלי. בקרוב איש. הבטחתי לחייך.
#הערת שוליים שהייתי צריכה לכתוב לעצמי: כשהוא קורע את גבולותייך, חוצה אותך לשתיים, תצעקי. כאן ובקול. הוא מגיע למקום אסור, ולא מגיע לך. לא מגיע לך, תמר.#
*
לא הצלחתי לחייך. כשהתזמורת התחילה לנגן וראיתי אותו צועד מולי, מחייך חיוך גדול, ענקי, קרביי התהפכו פתאום. אלף פרפרים התעופפו מצד לצד, עיוורים, לא מצאו את הדרך החוצה. כל הקליפות שבלעתי, כל הזחלים שהייתי. התאמצתי לחייך, ידיי רעדו על תפילת הכלה. דמעות עלו בעיניי, תפילה שלא הצלחתי להפריח, לשלוח לשמיים.
בחדר ייחוד התנצלתי, דמעתי עוד פעם. הוא סלח, הבטיח שיסלח תמיד. יהיה פה תמיד. בכל זאת. בכל זאת.
#הערת שוליים שאכתוב לעצמי יום אחד: לא מייסדים בית על סליחה, לא עליו התפללת. אל תסכימי להיות תמונה על קיר. ואף פעם, אף פעם, אל תפחדי לקרוא שוליים, כוכביות זעירות, דוקרות. אל תפחדי משום סיפור, תמר.#
***
הכל סיפור של פיקסלים – כל מה שקרה אחר כך, הרבה אחר כך.
סוף סוף סיפור שסיפרתי לעצמי – עכשיו למכירה:
info@pixelstory.co.il
4 תגובות
וואו. זה הכי מתבקש.
סיפור חובה לכל בחורה בשידוכים!!
(ולהורים שלהן….)
תודה על הסיפור בהמשכים, תודה על הערת השוליים
תודה על האומץ לצעוק לעולם דרך סיפור כזה מטלטל
וואוו הסיפור הזה הוא שליחות! כל מי שקורא/ת אותו להפיץ אותו לכל המשודכים/ות שסביבכם, לא להתבייש להתעייץ, לשתף את ההורים יש להם חכמת חיים והם רוצים רק בטובתנו
אם נורת אזהרה נדלקת בפגישה לא להתעלם!
ואם אומרים לבחור שאני עמוסה מאוד והפגישה תחכה עוד יומיים והוא לוחץ זה כבר סיבה להוריד!