“אני לא מצליחה לא להיות תלותית,” אני מעדכנת את רונית ביום רביעי שאחר כך.
“את רוצה לפרט?” היא שואלת אותי. “מה ניסית לעשות? מה לא הצליח?”
אני מספרת לה על המטען שהתלבטתי אם לקנות או לא. “זה היה קשה, אבל לפחות קיבלתי החלטה נבונה,” אני מסכמת. “בחתונה לעומת זאת, לא הצלחתי. הילדים לבשו בגדים פחות מתאימים, וגם לא העזתי לצאת מוקדם לבד. בעלי יצא איתי כי הוא פחד שיהיה לי לא נעים להישאר עם אמא שלו. וגם לא זכרתי להביא את כל הדברים.”
“את אומרת כמה עניינים,” רונית עוצרת אותי. “בואי נעשה סדר?”
“בסדר,” אני נשענת אחורה, נותנת לה להוביל את השיחה.
“בהתחלה כל דבר קשה יותר,” היא אומרת לי, “את לא צריכה להילחץ. אבל את רואה התקדמות?”
אני חושבת. חושבת עוד.
“העזת,” היא מפריעה לי לחשוב, “והתנסית. את לא חושבת שמגיע לך כל הכבוד?”
אני לא חושבת, אבל החיוך על הפנים שלי לא שואל אותי שאלות.
ביום חמישי הזה אין לנו תור לעובדת הסוציאלית וזה עושה לי מצב רוח מיוחד. אני נכנסת למשרד, מדליקה את המחשב ופותחת את המייל של העבודה. יש שם זימון שלא ראיתי, כנראה מהבוקר, לפגישה עם קורנפלד. מה הוא רוצה? ולמה לעשות את זה רשמי כל כך? אני מסתכלת על השעון, יש עוד שעתיים וחצי עד שאצטרך להיכנס אליו. זה מספיק זמן כדי לסיים לפחות שתי מטלות, אבל המתח גומר אותי.
בכלל, נראה לי שלאחרונה כל דבר הכי קטן לוקח ממני המון אנרגיות.
“שלום גברת סלע,” קורנפלד מקבל את פני. “אני רק מסיים משהו ומדבר איתך. את יכולה לשבת בינתיים,” הוא ממהר להוסיף, כשרואה אותי מתכננת לצאת מהמשרד.
אני מסתכלת עליו כותב משהו, מקליד ביד אחת. מדי פעם הוא נוגס את השפה התחתונה שלו, נראה לי כשהוא חושב. מעניין, אני עובדת כאן כבר כמה שנים, ואף פעם לא הסתכלתי עליו כך.
“כן,” הוא מעיר אותי פתאום מהמחשבות שלי. “רציתי לדבר איתך. האמת היא, שאני לא יודע איך לעשות את זה.”
אני מסתכלת במבט שואל.
“בשבועות האחרונים את לא מגיעה לכאן כמעט. דברים מחכים ומחכים ולא מטופלים. אני לא יודע מה לעשות.”
“אני,” אני מתחילה לענות, אבל אין לי באמת תשובה.
“שבוע שעבר למשל,” הוא מסובב אלי את המסך. תיבת המייל שלו פתוחה, אבל אני לא מספיקה לראות כמעט כלום, כי הוא מיד נכנס לתוכנה של שעון הנוכחות. “הנה, ביום ראשון עבדת ארבע שעות. ביום שני שלוש, בשלישי עבדת שש שעות, אבל ברביעי ובחמישי לא עבדת בכלל.”
“שבוע שעבר למשל,” הוא מסובב אלי את המסך. תיבת המייל שלו פתוחה, אבל אני לא מספיקה לראות כמעט כלום, כי הוא מיד נכנס לתוכנה של שעון הנוכחות. “הנה, ביום ראשון עבדת ארבע שעות. ביום שני שלוש, בשלישי עבדת שש שעות, אבל ברביעי ובחמישי לא עבדת בכלל.”
אני מהנהנת. זה מה שהיה.
“זאת אומרת, שעבדת כל השבוע שלוש עשרה שעות בלבד, בזמן שאת אמורה לעבוד פה שלושים שעות בשבוע. וזה לא חד פעמי, נכון?”
“נכון,” הפה שלי יבש.
“אז אני לא יודע מה לעשות. כל עוד שאת כאן, אני לא יכול להביא עובדת נוספת. מצד שני, את לא תצליחי לעמוד בדרישות.”
“אני,” שוב מתחילה לומר משפט חסר המשך. נתקעת. “אני מבינה,” זה בסוף הדבר הכי חכם שאני מצליחה למצוא.
“אני מתנצל,” הוא משפיל מבט פתאום. “אני יודע שהמצב אצלכם רגיש, ואני מבין שהילדים צריכים את הטיפול והכל. אבל המשרד הזה קטן ואין פה הרבה אפשרויות, אני מקווה שזה מובן. זה לא ארגון חסד, זה עסק. וצריך פה את העבודה שלך.”
אני מהנהנת. יש לי דמעות בעיניים.
“אני אחכה לתשובה שלך, בסדר? את לא צריכה לענות לי עכשיו,” הוא מרים את העיניים, מסתכל עלי לרגע, ומשפיל אותם שוב בסוג של בהלה. אולי קשה לו לראות אותי דומעת.
מה אני עושה?
“אנחנו צריכים את הכסף הזה,” אני אומרת לנתי בערב. “אני לא יכולה לאבד את מקום העבודה שלי.”
“אנחנו צריכים את הכסף יותר מתמיד,” נתי שוקע בספה, “הטיפולים של הילדים ושלנו עולים הון. וזה בנוסף לכל ההוצאות הרגילות.”
נראה לי שהקמט במצח שלו נהיה עמוק יותר.
“מה עושים?”
“אולי אני אקח את אבי לרכיבה?” הוא מציע.
*
“תארנה לעצמכן שנותנים לכן חמש דקות להיכנס לחנות עם המוצרים שאתן הכי רוצות בעולם. בגדים, נעליים, מצלמות. לא משנה. ואומרים לכן – עכשיו חמש דקות, תאספו מה שאתן רוצות. מה הייתן עושות?”
“אוספות,” מישהי מקצה הכיתה אמרה. “מעמיסות עגלות בטירוף,” אמרה מישהי אחרת.
“בדיוק. נכון שלא תרצו לנצל בדיוק את הזמן הזה לנוח או לעניינים אחרים?”
הכרתי את המשל הזה. הרבה מורות השתמשו בו במהלך חודש אלול. והמורה ברכה לא תיארה אותו בצורה מיוחדת. ובכל זאת, הוא הצליח לעורר דיון מיוחד בכיתה.
“בינה היתה מעדיפה חנות נעליים, נכון בינה?” מישהי אחת צחקה על אחרת. היא כנראה צדקה, או שלא. כי גם כך היו לבינה עשרות זוגות נעליים. אולי היא היתה מעדיפה לנצל את ההטבה הזו כדי לאסוף בגד לכל נעל, או להוסיף תיקים כמספר הנעליים שכבר יש לה ממילא.
“מה את היית מעדיפה?” נחמי דחקה בי.
“אני הייתי שמחה לחנות מצלמות,” משום מה התחברתי במיוחד לדוגמה הזאת. “כמובן שבמקרה כזה הייתי אוספת פחות, כי אי אפשר להעיף אותן לתוך עגלה גדולה. הייתי מורידה בזהירות ומניחה בצד. אבל עדיין, הייתי לוקחת את היקרות ביותר וזה היה שווה.”
“יש לכן זמן קצוב לתמוך בבעל תלמיד חכם,” המורה שינתה את הנמשל הרגיל. “בסך הכל, משהו שבין שלוש לשש שנים בדרך כלל. שלא יהיו בעיות, כמובן. אז בחלון הזמן הזה, כמה שיותר שילמד תורה.”
*
“אתה בכולל,” כואב לי הגרון, “אני לא יודעת כמה זמן עוד יש לי איתך. בינתיים, אני רוצה להתאמץ כדי שתלמד תורה.”
“ומה נאכל?” נימה קצת צינית משתרבבת לתוך המילים של נתי.
“לחם,” אני מציעה. “לא, באמת נתי. אני מקווה שלא יפטרו אותי. אולי אני אוסיף כמה שעות בכל יום?”
“אני אקח את אבי לרכיבה,” נתי נעמד. “את לא ריאלית, זה הכל. לא יקרה כלום אם אני אפסיד כמה שעות פעם בשבוע. אל תשכחי שאני צריך לפרנס את המשפחה הזאת, בוודאי כל זמן שאנחנו יחד. אחר כך תהיה לי אפילו פחות מחויבות.”
“אבל,” אני נתקעת. “אולי תיקח את זהבי? זה להפסיד פחות.”
“קודם כל אני לא יודע מה לעשות איתה בזה של החיות,” נתי מסתבך. “צריך לדבר עם המטפלת בכל פעם וזה מסובך לי. חוץ מזה, גם את מפסידה הרבה יותר ביום שני. אני אקח את אבי. זה יהיה בסדר.”
אני מושכת בכתפי. זה לא יהיה בסדר. ושוב נתי מחליט בשבילי ואני רק מסכימה, זה לא בדיוק להיות עצמאית.
“אני לא רוצה, נתי. זו אחריות שלי, בסדר? תן לי להיות עצמאית, בבקשה. זה לא הגיוני שאתה כל הזמן תחליט על החיים שלי.”
כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”
“טוב, בסדר,” אני נכנעת. תיקח אתה את אבי.”
ביום ראשון אני מעדכנת את קורנפלד שאת האיחור של יום שני הוא יכול למחוק, בעלי לוקח את הילד. אני מחכה לתגובה של הקלה, אבל היא לא מגיעה.
“זה יוצא רק החיסור ברביעי, וחמישי פעם בשבועיים. זה הרבה מדי?” אני שואלת בחשש.
“והיציאה מוקדם ביום ראשון,” קורנפלד מונח היטב בחומר.
“אני אגיע בימי ראשון בשבע בבוקר. לא יהיה הבדל גדול.” יהיה לי קשה, זה בטוח. יום ראשון הוא תמיד יום מאתגר יותר.
“זה לא נוח, אבל אני מקווה שזה זמני,” קורנפלד מרים סוף סוך את העיניים ממסך המחשב. הקמט בין העיניים שלו נראה כמו חריץ. אני משפילה את העיניים שלי. “זה גם יהיה תלוי בהספקים. לא לאורך זמן נצליח לשרוד כך.”
כשאני יוצאת מהחדר שלו, אני מגלה שאני מתנשמת ממש. עוצרת רגע כדי להסדיר את הנשימות של עצמי לפני שאני עוברת ליד העמדה של ברוריה. אין לי חשק שתראה את החולשה שלי. אחר כך אני גוררת רגליים בחוסר כוח אל העמדה שלי. אני יודעת שעלי לעבוד ולהגיע להספקים יפים, אבל אין לי לא כוח ולא סבלנות לעבוד. במקום זה אני מורידה את הראש על הזרוע, ועוצמת קצת את העיניים.
קשה לי. קשה לי ממש. אני הולכת לטיפול, אני לוקחת גם את הילדים לטיפול, ולא רואה שום התקדמות. אולי זהבי קצת יותר רגועה, אני ממש לא בטוחה בזה. אבי ממשיך להרטיב, ולאחרונה גם תפסתי אותו כמה פעמים מוצץ אצבע. ואני, אני בעיקר. לא מצליחה להיות תלותית. בכל דבר אני צריכה את העזרה של נתי. טוב שהבנתי את זה, ושהחלטנו ללכת לטיפול, אחרת באמת שלא הייתי מצליחה לעבור לשלב של החיים העצמאיים. אבל גם נתי אשם בזה, אני נזכרת בשיחה שלי איתו ובהחלטה שלו לקחת את אבי לרכיבה הטיפולית, ומתמלאת כעס. הוא לא משחרר אותי בכלל, רק מחליט בשבילי כל הזמן. איך אני יכולה להפחית תלות עם הוא ממשיך להתלות אותי כל הזמן? הכעס גורם לי להרים את הראש מהיד, ולפתוח את המחשב. פותחת מסמך אחד, ואחד נוסף. אחר כך סוגרת את שניהם. בסוך אני מחליטה להכריח את עצמי ופותחת שוב את המסמך השני. מתרגמת אותו כמו רובוט עם בינה מלאכותית טובה ומקווה שאין טעויות דרמתיות.
גם היום אני יוצאת מוקדם מהרגיל, מתחמקת ממבטיה של ברוריה. הולכת לקחת את זהבי ומביאה אותה אל התרפיסטית בבעלי החיים.
“אני אצא היום, כשזהבי תהיה בטיפול, זה בסדר?” אני שואלת אותה.
“בוודאי,” היא משחררת אותי בחיוך.
אני מרגישה שאני חייבת מרחב כלשהו לעצמי. מקום שאוכל לנשום בו בחופשיות, בלי מטלות לעשות. העומס דוחס לי את הכוחות, מצמצם לי את הנפש לפינה שכוחה וחשוכה, אין לי מושג באיזה מקום בגוף שלי. אולי בכלל מחוצה לו. מסתובבת ברחובות כמו שיכורה מחופש, מזמזמת לעצמי איזו מנגינה בלתי מזוהה אפילו לעצמי.
מולי עומדת חנות בגדים, כזו שלא העזתי להיכנס בה אף פעם. משהו בגוף שלי מפרפר, דוחק בי להיכנס פנימה. אני נכנסת. זה לא סגנון הלבוש שלבשתי אי פעם, אלו גם לא המחירים ששילמתי אף פעם. אבל המשהו בין הלב למוח שלי לוחץ עלי למדוד איזו שמלה בסגול בהיר. אני מודדת, היא קצת צמודה אבל יפה כל כך. מבקשת מהמוכרת מידה אחת גדולה יותר. זה קצת פחות יפה, אמנם, אבל כנראה שזה יותר צנוע. אני מתלבטת לרגע, לקנות או לא? אף פעם לא קניתי שמלה ביותר מחמש מאות שקלים. מצד שני, אני צריכה שמלה נוספת. ואם היינו מתגרשים, הייתי קונה שמלה יקרה למסיבת העצמאות שלי, נכון? מה אני אשמה שהחלטנו לא להתגרש?
אני מתלבטת לרגע, לקנות או לא? אף פעם לא קניתי שמלה ביותר מחמש מאות שקלים. מצד שני, אני צריכה שמלה נוספת. ואם היינו מתגרשים, הייתי קונה שמלה יקרה למסיבת העצמאות שלי, נכון? מה אני אשמה שהחלטנו לא להתגרש?
בקופה אני מוציאה את כרטיס האשראי ומשלמת אלף שש מאות שקלים. אורזת את השמלה יפה, ויוצאת מהחנות. אחר כך אני מסתכלת על השעון, ומגלה שזהבי סיימה את הטיפול שלה לפני שלוש דקות. אני ממהרת ומגיעה מתנשפת, באיחור של כמעט רבע שעה.
“היא היתה נהדרת,” אומרת לי התרפיסטית, מתעלמת מהאיחור שלי באלגנטיות.
“סליחה על האיחור,” אני פולטת במהירות, לא מצטערת שהיא שומעת את הנשיפות שלי.
“אני באמת מבקשת שזה לא יקרה יותר,” היא אומרת לי בנעימות, אבל אני מרגישה כל כך לא נעים, “בדרך כלל אני גובה על איחור כזה תוספת. הפעם זה יהיה בסדר.”
זה לא בסדר, ואני מסמיקה מאוד.
כל הדרך הביתה אני מתכננת לא לספר לנתי על השמלה החדשה שקניתי. הוא יגלה את הסכום באשראי, אולי, וישאל אותי על זה. אבל אני רוצה חופש, ופרטיות, ולהיות עצמאית. זה לא הגיוני שאני צריכה לדווח לו על כל קניה.
אחר כך אני חושבת שלשתף אותו בקניה שלי ובהרגשה הטובה שזה עשה לי, זו לא תלות. מותר לי לספר לבעלי מה עבר עלי היום.
שתי תחנות לפני שאנחנו יורדות, אני מחליטה שלא לספר. זה מרגיש לי תלותי, וזה מה שקובע. אני צריכה לפתח עצמאות, מה לעשות.
תחנה לפני שאנחנו יורדות, אני מבינה שאם הוא ממילא יראה את הכסף יורד, אני לא באמת יכולה להיות עצמאית. אולי באמת, אולי אנחנו צריכים כבר לפתוח חשבון בנק נפרד. הנה, אני מחייכת לעצמי בסיפוק, הטיפול כבר מתחיל לעזור. אני אספר לו, וזו תהיה ההזדמנות לדבר על חשבון הבנק שאני רוצה לפתוח. ומשם כבר יהיה הרבה יותר קל להיות עצמאית. בסוף אני אגלה שלא כל כך גרוע להיות עצמאית, נכון?
אבל לפני שאני נכנסת הביתה אני מרגישה בעיקר פחדנית. מה נתי יגיד על הצעד העצמאי כל כך שלי? אף פעם לא קניתי שמלה שלא תהיה לטעמו. אף פעם לא קניתי בלי ליידע אותו קודם, או להתייעץ איתו. וגם אף פעם לא קניתי בכזה מחיר. כל כך הרבה דברים חדשים בשקית אחת של בגדים.
כשאנחנו נכנסים הביתה נתי עסוק מאוד בכמה דפים. זו הזדמנות בשבילי להיכנס לחדר ולהחביא את השקית. אבל אני מרגישה באופן ברור שהחבאה היא חוסר עצמאות. אישה עצמאית לא יכולה להחביא דברים מבעלה. היא מתנהלת בגו זקוף, ובביטחון.
“מה נשמע נתי?” אני עליזה עד מאוד.
“בסדר,” הראש שלו תקוע בדפים.
“קניתי שמלה יפה, חדשה. מעניין אותך לראות?”
“שמלה חדשה?” הוא מרים ראש מהדף עם הלוגו הבנק, “מה פתאום שמלה חדשה?”
“התחשק לי,” אני עונה בקצרה, “ואני מתרגלת נפרדות ועצמאות,” אני מטעימה כל מילה בפני עצמה. “אז ראיתי בגד שרציתי מאוד וקניתי.”
“בדיוק החודש?” הוא שואל אותי. “את יודעת כמה נכנס לנו החודש מהמשכורת שלך?”
“לא,” אני מבינה קצת באיחור שנכנס לנו מאוד מעט. אם אני עובדת רק מעט שעות, מה כבר יכול להיות. “כמה נכנס?”
“הרווחת החודש רק אלפיים תשע מאות עשרים וחמש,” הוא מעדכן אותי ביובש. “במקום חמש אלפים שש מאות שבעים של בדרך כלל. ויש לנו את כל ההוצאות של הטיפולים. שלך עולה שלוש מאות חמישים לשבוע, כלומר אלף ארבע מאות לחודש. ושל הילדים שמונים לטיפול, אז זה שש מאות ארבעים לחודש. זה כבר יותר מאלפיים. ושלי עולה עוד שלוש מאות לשבוע, בלי מה שהמטפל הציע לי להוסיף. אז זה עוד אלף מאתיים. בקיצור, אנחנו במינוס עוד בלי אוכל וחשמל וארנונה והכל. ואת קונה שמלה. כמה זה עלה?”
אני מתביישת. מפחדת פתאום לומר את המחיר.
“טוב, מה נעשה,” הוא משלים עם המצב, “אני אסתדר. רק תגידי לי כמה זה יצא ואני אנהל את זה.”
“זה עלה אלף שש מאות,” אני אומרת פתאום, “ואני לא חושבת שאתה צריך להסתדר עם זה. בסדר?”
“אלא מי יסתדר?” הוא שואל אותי.
“אני אסתדר,” אני עונה בכעס, ורק אחרי שאני אומרת את המילים, אני מבינה שהוא התעניין באמת, ולא לעג. זה לא עוזר לכעס שלי. “אני אסתדר. ואני לא רוצה לדווח לך על כל קנייה שלי. כך בדיוק אני נשארת תלותית כל הזמן. בסדר? אז אני אפתח חשבון בנק נוסף ואעביר לשם את המשכורת שלי, ואני אנהל אותו לבד. יופי?”
“את לא חייבת לפתוח חשבון חדש,” נתי עונה רגוע, כנראה שהוא לא נדבק מהכעס שלי, “את יכולה לנהל את החשבון הזה בעצמאות מלאה. אני מוכן אפילו לבטל את יפוי הכוח שנתת לי, ולהעביר לך את האחריות על החשבון הזה לגמרי. ממש לא מתחשק לי שהעצמאות שלך תשאיר אותי עם חובות אחרי שנתגרש. חכמה גדולה להיות עצמאית רק בקניות. תהיי עצמאית על כל הדרך. את לא יודעת כמה נכנס, כמה יש. רק יודעת להוציא?”
הוא צודק, ואחרי הכל אני חושבת שהוא כן כועס. הוא אפילו הולך לחדר שלנו בפסיעות קולניות, משאיר את הדפים המודפסים של הבנק על השולחן.
אני מתקרבת, לוקחת אותם לידי ומנסה לקרוא. האמת היא, שזה לא מסובך, לא צריך להיות גאון כדי להבין פחות או יותר את התמונה המלאה. ואפילו שמעולם לא ניהלתי בעצמי את הכספים שלנו, אני רואה בדיוק כמה כסף יש בעובר ושב, רואה כמה יש לנו בחסכונות. ונכון, נתי צודק. אין שום אפשרות שאקנה שמלה במצב הנוכחי. בטח לא במחיר הזה.
אז מה, אני אחזיר את השמלה?
ומה יהיה על העצמאות שלי?
