קיץ ארוך מדי – פרק כ”ז

היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז'קטים מג'ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז'קט עור שחור.
דרג את הכתבה

בלחיצת מקלדת היא נשלחה לעולם שלם של מאגרי חיפוש. לוח דרושים בכל הארץ. דרושה פקידת יבוא, דרוש שליח על קטנוע שכר נאה. דרושים מאבטחים. מבקר תחבורה ציבורית. איך זה קשור למה שהיא ביקשה? חתיכת גולם. 

לחצה על ‘עבודות לתיכוניסטים בירושלים’. לצפיה בעבודות עליך להתחבר לאתר. כתובת מייל, טלפון, סיסמא. 

אין לה כתובת מייל. וכדי לפתוח כתובת מייל צריך מספר טלפון. 

מה יהיה? היא לא יכולה להשיג עבודה בלי טלפון, והיא לא יכולה להשיג טלפון בלי עבודה. היא כל הזמן מסתובבת במעגלים.

ניסתה שוב. נערה מחפשת בייביסיטר באזור קטמונים.

דרושה בייביסיטר למשפחה, שכר 18 לשעה. שעות עבודה – צהרים וערב. ימים – כל יום. 

נשימתה נעצרה.

לא יכלה לקוות לטוב מזה.

הקול של הספרנית הדהד באולם, הספריה נסגרת בעוד חמש עשרה דקות. רשמה את המספר בחיפזון על פתקית. קמה ואספה את הבנים. 

*

למחרת התקשרה. אחרי ראיון טלפוני קצר האשה סיכמה אתה על שעתיים ליום, כל יום עד פסח. ומאחרי פסח פעמיים או שלוש בשבוע. יש לה שלושה קטנים מגיל שנה ועד שלוש, שצריך להוציא לגינה, ארוחת ערב ומקלחות. היא תשלם במרוכז כל סוף חודש. 

היא תיאלץ לשלב את זה עם העזרה לסבא וההכנות בבית, ועם ההעסקה של הלל אחרי צהרים. היא תצטרך להחזיק את כל הכדורים באויר. אין דבר. אולי זה מה שנקרא צרות של עשירים. 

אבל מה היא תעשה אם ישאלו אותה לאן היא הולכת? 

ואז חשבה על האשה ההיא. מהבית הסגור. יש לה אליבי. היא יכולה להגיד להורים שלה שהיא הולכת לחסד. מקסימום היא תלך אליה עוד פעם פעמיים, תציע לה לצאת עם הילדים לגינה. 

אבל זה מכוער להשתמש בחסד בצורה כזו. 

השאלה אם יש לה ברירה. היא נמצאת במצב מסובך ואין לה דרך אחרת לפתור אותו, כמו טובע שמנסה למשוך את עצמו בשערות החוצה. עכשו היא צריכה לצאת מהבוץ, ואחר כך תסדר את כל הדברים האחרים במקומות שלהם. 

*

המשפחה גרה בבניינים החדשים שהזדקרו כמו אנטיתזה באמצע השכונה עם הבתים הנמוכים הישנים מימי אנו באנו. גם האנשים שאכלסו אותם היו אחרים. צעירים, יפים, מחייכים. אנשים של הייטק וכאלה. שונים כל כך מהתושבים האחרים של השכונה שנולדו לתוך העליבות. שתי מדינות לשני עמים.

אשה בכיסוי ראש מגולגל ומכנסי שרוול קיבלה אותה. אמרה ששמה יפעה וביקשה שבפעם הראשונה תעסיק אותם בחדר שלהם, כדי שיתרגלו אליה. הבית היה בקומה האחת עשרה של הבנין, וניתן היה לראות ממנו את גגות בתי השכונה ואת הנוף הפתוח של ירושלים עד לשולי העיר. הילדים היו רגועים והיא בילתה את הזמן במשחקי התפתחות ואחר כך בארוחת ערב ומקלחות. 

כשסיימה כבר ירד הלילה בחלונות הגדולים שבסלון, קווי המתאר של הבתים מסביב התמוססו והנוף היה חגיגת אורות. התקרבה ועמדה ליד החלון. יפעה אמרה, יפה, הא? אפשר לראות מפה ועד רבת עמון. 

כשסיימה כבר ירד הלילה בחלונות הגדולים שבסלון, קווי המתאר של הבתים מסביב התמוססו והנוף היה חגיגת אורות. התקרבה ועמדה ליד החלון. יפעה אמרה, יפה, הא? אפשר לראות מפה ועד רבת עמון. 

היא נדהמה, כי זה היה נראה ממש קרוב, ואמרה, מה? איך יכול להיות? ויפעה אמרה, אין עוד עיר בקו האווירי הזה עד ירדן. לא ידעה למה זה ריגש אותה. אולי סתם. 

.

למחרת יצאה עם הילדים לפארק. ושם פגשה את שיראל. 

כשעמדה ליד המגלשה הנמוכה עם בן השנתיים, היא אמרה לה, יפיופים האחים שלך, ילדים מהז’ורנל. היא הרימה את הראש ואמרה, הם לא אחים שלי, אני שומרת עליהם. אבל החמיא לה שהנערה הזו חשבה שיש דמיון בינה לבין הילדים החמודים האלה. ושיראל אמרה, אה, וואלה. גם אני. והצביעה על הילדים שהיא השגיחה עליהם, שני בני שנתיים וחצי או שלוש שנראו תאומים. הם היו די עצמאיים, טיפסו על המגלשות ואתגרו את עצמם. ואז הנערה שאלה, כמה משלמים לך? 

השאלה הפתיעה אותה. בכל זאת ענתה, שמונה עשרה. 

שיראל גיחכה ואמרה שככה היא קיבלה בכיתה ו’. שהיום כבר משלמים עשרים וחמש ושלושים. ושהיא מקבלת שלושים וחמש. נפלה על מלייאנים.

ברגע הראשון זה די הרס לה את השמחה. שיראל עבדה בחצי כח ממנה, וקיבלה פי שניים. איזה מין היגיון זה? אחר כך אמרה לעצמה שגם שמונה עשרה זה יפה מאד. ושזה יותר הרבה, המון, מכל מה שהרוויחה כל חייה.

אבל היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור. עולה איזה אלף חמש מאות. שיקפצו לה.

היא הסתכלה על חצאית הג’ינס הקצרה של שיראל ואמרה, לא ידעתי שיש לכם תקנון. ושיראל אמרה, כן, יושבים לנו על הווריד. והיא חשבה על התקנון של הסמינר שלה שאוסר את שיראל כולה מלמעלה עד למטה, על צמידי החוטים, הקוקו מזרקה והגרביים הלבנים הקצרים, וגיחכה לעצמה. 

.

השבועיים האלה היו הכי טובים בחיים שלה. אפילו שלא היה קל. להתרוצץ במשך שעה וחצי בחוץ אחרי שלושה פעוטות, להעסיק אותם ולדחוף להם חביתה וירקות לתוך הפה. ואז לחזור ולהכניס אותם לאמבטיות ולצאת מפורקת מעייפות וחצי רטובה לעוד ערב ארוך של מטלות בבית או אצל סבא. הקיץ כבר הפציע וחלק מהימים היו חמים ממש. אבל כל יום קרב אותה אל החלום שלה.

ואז, כשהגיעה אל המשפחה ביום של בדיקת חמץ, יפעה נתנה לה שתי שטרות של מאתיים שקל כל אחד. היא אמרה, תהיי חייבת לי עוד שעתיים אבל אין לי עודף כרגע. 

אלו היו שני השטרות היקרים בעולם. לא תיארה לעצמה שאפשר להיות מאושרים כל כך בגלל כסף. היא הכניסה אותם לשקית, ויצאה עם הילדים, מהדקת את ידה על ידית השקית הקטנה.

.

בפארק פגשה את שיראל. עוד היתה שיכורה ממה שהחזיקה בידיים שלה. את החישובים עשתה כבר ישר והפוך במשך השבועיים וחצי האלה, והתרגשה מהם מדי לילה כשעלתה לישון. אבל להרגיש את הכסף בידיים היה משהו שלא הכירה.

לא יכלה להתאפק. הגיע הזמן להחזיר לשיראל. שלפה את השטרות מהשקית, נופפה בהם מתחת לאף שלה ואמרה במין תחושת ניצחון, זה מה שקיבלתי היום.

שיראל הרימה את הראש מהנייד, ואז פערה את הפה ושאלה, מה, רק על היום? איך זה?

והיא, לא יודעת בעצמה מה עבר עליה, אמרה לה, כן, שי לחג. 

ושיראל אמרה בקנאה נוטפת, וואי, איזה כיף לך. אני קיבלתי מהתמעה הזאתי רק סט צלליות. 

ועונג טפשי מילא אותה עד גדות. 

.

כשבאה הביתה כבר היה חשוך.

אמא שלה עמדה בו. השיש כבר היה מצופה בניר אלומיניום, ועליו ערימה של חד פעמי שאף פעם לא נכנס אליהם הביתה. וכלים חדשים – הם לא היו חדשים ממש אבל היו שונים מהכלים הרגילים של ימי החול. בטח הכלים של סבתא שלקחו מהבית של סבא. שמעה את הלל קורא, אני רוצה לשים את הפירורים! כנראה אבא שלה עמד להתחיל בדיקת חמץ.

כשראה אותה הוא שאל, איפה היית?

והיא אמרה, כפי שסיכמה עם עצמה, הלכתי לעזור למישהי. אשה… חסד…

אמא שלה אמרה, ביום של בדיקת חמץ? בית זה לא חסד?

ואז אבא שלה שאל, והאשה הזו משלמת לך?

עכשו היא היתה עם הגב אל הקיר.

כן, היא אמרה.

אבא שלה אמר, אז זה לא חסד, זה עבודה. הפנים שלו לבשו הבעה כעוסה. את לא יכולה ללכת לעבוד בלי לבקש רשות. מה זה ההפקרות הזו? הוא פנה לאמא שלה ואמר, את ידעת שהיא הולכת לעבוד?

והיא אמרה מהר, אבל זה לא היה על חשבון שום דבר. אני הכנתי את כל הבית של סבא לפסח. עשיתי כל מה שאמא ביקשה ממני. אני צריכה תיק אז… 

ואז הוא אמר, אצלנו ילדים נותנים את המשכורת להורים. כשאני עבדתי נתתי את כל המשכורת לאבא שלי. 

ואז הוא אמר, אצלנו ילדים נותנים את המשכורת להורים. כשאני עבדתי נתתי את כל המשכורת לאבא שלי. 

היא לא זזה. והוא המשיך להסתכל עליה בעיניים השחורות שלו. והיא הכניסה את היד לאט לשקית והוציאה את הכסף ונתנה לו. 

והוא לקח את השטרות ושם בכיס.

אפילו לא התפלא איך יש לה כל הכסף עליה. ולא נתן לה אפילו חלק פצפון מזה. אפילו לא עשרים שקל בשביל משהו קטן לחג.

והיא עוד חייבת שעתיים ליפעת. נתנה לו כסף של שעות שהיא עוד לא עבדה.

אפילו לא אמר מילה של תודה.

.מחר הוא בטח יקנה בזה מצות. מצות שמעורב בהן הדם שלה

הלכה לחדר ושכבה על המיטה. ולא קמה לבדיקת חמץ. ככה שכבה עם הפנים בתוך המזרן עד שנרדמה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. וואי סוף הפרק קשה!
    אבל היא ממש גיבורה!!
    נראה כאילו החיים מכריחים אותה לבחור ברע אבל היא נלחמת להישאר טובה.
    איך היא ממשיכה לנסות שוב ושוב? איך היא לא מתייאשת??

  2. בא לי להרוג את אבא שלה.
    ואני מתכוונת לזה.
    מה זה ההתנהגות הזאת???
    אין בי אפילו לא גרגיר אחד של חמלה כלפיו.
    לא מתנהגים ככה, לא משנה כמה קשה לך, וכמה אתה תקוע וטרוד.
    מסכנה רננה. כמה בן אדם אחד יכול לסבול?

  3. רגע אחד, יש כאן טוויסט בעלילה. עד עכשיו התגובות של אבא שלה היו עוד אכשהו מתקבלות על הדעת, כי הוא לחוץ וטרוד ואין לו פנאי לחשוב קצת על מה שעובר על הילדה שמופיעה עם דרישות יקרות.
    אבל לקחת לה את הכסף שהיא הרוויחה ביושר- זה כבר די מרושע, לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן