זוכרת שעמדנו ליד גרם המדרגות שמפריד בין הרחוב שלך לתחנת האוטובוס?
זה היה לילה יפה כזה של חורף, עם אוויר טוב, צלול. ריח של גשם באוויר, ולא קר מדי.
היינו אחרי לימוד משותף למבחן ביהדות. שליש מהזמן הקראנו מהמחברת לסירוגין, בשני שליש האחרונים דיברנו ונגסנו וופלים בשרשרת.
היה קשה להיפרד. אז עמדנו יחד, סתם קצת שותקות.
ואז אמרת לי.
“את יודעת, יש לי חברה שפוחדת לעבור בגרם מדרגות הזה…”
ככה אמרת.
*
כל פעם שדיברת על חברה בלי שם, זו היתה חברה מימי בית הספר היסודי, חברה שאני לא מכירה. אפילו שגרנו יחסית קרוב, מרחק שניים וחצי רחובות ו5ת וחמש דקות באוטובוס, הגענו לסמינר מבתי ספר אחרים. מאז תחילת טי”ת התלוננו שזה כשל. מה זו החלוקה השרירותית הזו של העירייה לבתי ספר? היינו צריכות להכיר עוד קודם.
*
“הוא באמת חשוך”. עניתי לך. “ולא כזה נעים, אפשר להבין אותה”.
“כן”, ענית ושתקת. ואז אמרת מהר: “היא… את יודעת… היא עברה פה ואז מישהו… זה… מה שלא מדברים עליו…”
“כן”, ענית ושתקת. ואז אמרת מהר: “היא… את יודעת… היא עברה פה ואז מישהו… זה… מה שלא מדברים עליו…”
הא. עניתי לך.
אף פעם לא דיברנו על דברים כאלה.
כן. אמרת.
ואז זזנו קצת לכיוון התחנה ודיברנו על משהו אחר. אולי על המבחן מחר. אולי לא. לא חשוב.
אחר כך נעצרת שוב.
“החברה שלי…” חזרת לנושא, לא הבנתי למה חזרנו לזה שוב. “סיפרתי את זה פעם למישהי, על החברה שלי”.
הסתכלתי עלייך. ניסית לומר משהו. ניסיתי להבין.
“סיפרתי לה והיא אמרה לי שהיא אף פעם לא ידעה שכל כך אכפת לי מהחברות שלי”.
אמממ… לא הבנתי.
“את מבינה?” שאלת. היה לך משהו להגיד, ואני עדיין לא הצלחתי לשמוע אותו.
“כל כך אכפת לי מחברה. שלי”.
והסתכלת עלי שוב.
ואז הבנתי.
ובבת אחת נהיה לי קר ממש.
*
שיחקתי אותה גיבורה עד סוף השיחה שלנו. הבנתי שזה התפקיד שלי עכשיו. רק כדי לאפשר לך לספר עוד קצת, משהו בתת הכרה אמר לי שזה חשוב. משהו כזה של ילדה בכורה במשפחה, שגרם לי תמיד לפשר במריבות, ולעזור גם כשלאף אחד אין כח, ולשים לב כשיש תקופה של מתח בין אבא ואמא, וקצת לקחת אחריות יתרה על כל זה.
אמרתי לך שאת לא אשמה, כי כנראה קראתי פעם, באיזו חוברת להורים שפילחתי בסקרנות מאיזשהו מקום, שזה מה שחשוב לומר.
אבל כשהאוטובוס הגיע קרסתי לתוך הכסא המושב הראשון ובקושי הרמתי יד לצלצל כשהגיעה התחנה שלי. הרגשתי רע. ראיתי שחור.
ובעיקר לא ידעתי מה לעשות.
בלילה לא ישנתי. התפללתי לשכוח והרגשתי רעה.
איך אני מעזה לרצות לשכוח סיפור שלך?
לא יודעת איך עברתי את המבחן למחרת. כן יודעת שבמשך כמה ימים לא אכלתי, לא שתיתי, ולא ישנתי. בקושי נשמתי… כאב לי בצלעות.
ולא ידעתי מה לעשות.
אשכרה. לא ידעתי.
אם עד היום היינו סתם חברות, פתאום יצאתי קצת מבוגר אחראי. לא אהבתי את זה. אבל לא הכרתי תפקיד אחר בסיטואציות עם מתח.
זה היה קרה בשבועיים מבחנים. ולמרות שבעצם רצינו ללמוד לכל המבחנים יחד, כשחילקו את הלוח מבחנים, בשם ערך הגיוון החברתי, קבענו את הלימוד המשותף הבא רק עוד שבוע. בינתיים נכנסו להן ללו”ז גילי, ורחל, ושני ומיכל. טחנתי איתן ביסלי, עוגיות שוקו צ’יפס, וצ’יפס בלי עוגיות ובלי שוקו. וזה היה קצת הנס שלי. שאני לא צריכה להסתכל לך בעיניים אחרי שהפקדת את הסוד שלך בידיים שלי, אחרי שאני יודעת, ובכל זאת לא יודעת מה לעשות.
ואחרי יומיים שלושה ישבתי עם עצמי במרפסת הקטנה שיוצאת מהחדר שלי. זו שפתוחה לכוכבים, ושישבנו בה מיליון פעם ביחד. ישבתי עם פנקס קטן, והחלטתי שהיום אני עושה משהו. מה שצריך.
הייתי בעצמי בכל זאת קצת ילדה עדיין. הבנתי מה ‘הדבר הזה שלא אומרים’ שסיפרת לי, אבל לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם זה. ידעתי שיש דבר כזה חובת דיווח, לא ידעתי שאולי זה לא כזה רלוונטי. לא ידעתי מה יעשו לך אחרי שידעו. ידעתי שכנראה לא ייכעסו. אבל יחקרו במשטרה? ואולי יש עוד פרוצדורות? ואם חלקן לא נעימות? ומה המשמעות ומה יקרה אם אף אחד לא יידע?
היום אני יודעת שזה שאלות שמטרידות גם מבוגרים. אבל אז הרגשתי קטנה, יודעת ולא יודעת. ודי אבודה.
לא רציתי להתייעץ עם אף אחד בעולם שיכול להבין שאני מדברת עלייך. הייתי קנאית לסוד שלך. את שיתפת אותי, סמכת עלי, ולא רציתי לגלות לאף אחד. חוץ ממי שחייבים. אז אחרי שהורדתי מהרשימה כל מי שיודע שאנחנו חברות, ומי לא ידע? נשארה לי מורה אחת בערך.
בקושי היו לי מילים בלקסיקון כדי שאני אוכל לתאר את מה שסיפרת לי. ישבתי וכתבתי לי בפנקס כל מיני ניסוחים. אף אחד אף פעם לא לימד אותי את המילים שמשתמשים כדי לתאר דבר כזה. בבית הספר עשו לנו שיעורי מוגנות, דיברו על ‘ללל’. לצעוק, לברוח, לספר לאמא. אבל מה מספרים? איך אומרים? מה המילה שמתארת את מה שקרה?
מישהו, מה עשה לך? תקף? ככה אומרים את זה? לא, אולי זו לא המילה המדויקת. ‘פגע’, נראה לי.
פגע. שיננתי את המילה הזו. לא השתמשתי בה אף פעם בהקשר הזה. לא יודעת איך איתרתי אותה מהמאגר המוחי שלי. אולי קראתי פעם איזו כתבה בחוברת ההיא, להורים בלבד.
ואז הרמתי טלפון בלב הולם על ארבעת אלפים.
במבט לאחור אני יודעת שגם המורה שהתקשרתי אליה לא היתה מוכנה לזה. כשאת הולכת להיות מורה למדעים בתיכון, זו לא חלק מההכשרה שלך.
בשיניים נוקשות דקלמתי לה מהר את הטקסט המוכן ומהפנקס הקטן, חברה. סיפרה לי. מישו פגע. ושאלתי מה לעשות.
והיא ענתה לי מהר מהר: ‘מתקשרת לאמא שלה’.
אחר כך היא המהמה בינה לבין עצמה. “אבל זה קצת בעיה, כי איך אמא שלה יודעת? היא תבין שגילית…. אבל את מתקשרת לאמא שלה”.
זהו.
הסתיימה שיחה.
השיניים שלי המשיכו לנקוש.
לא תמיכה בשבילי. לי, שכבר כמה ימים צל של עצמי.
לא מחשבה משותפת על מה ואיך.
לא כל הכבוד שפניתי.
לא קצת מידע, משהו מרגיע, הסבר מה הולך להיות עם הדיווח שלי הלאה.
כלום.
היא לא היתה מוכנה לזה, המורה. כבר אמרתי.
אבל אני לא הייתי מוכנה למורה שלא מוכנה.
*
חצי לילה עוד בהיתי בכוכבים. חושבת לעצמי מה לעשות. והחלטתי לדבר איתך פתוח, אנחנו הרי תמיד מדברות פתוח.
אני פשוט אגיד לך על זה שהתייעצתי ואמרו לי לדבר עם אמא שלך.
הייתי תמימה.
חמודה.
וטיפשה.
אפילו חשבתי שתשמחי קצת על העזרה.
לא הבנתי את המהות של סוד.
את החוויה של מי ששמרה אותו עמוק עמוק בבטן תקופה ארוכה.
לא הבנתי שיכול להיות שהסוד הזה מורכב הרבה יותר ממה שסיפרת לי,
אולי הוא מתמשך ומסובך יותר.
אולי סיפרת לי רק משהו מהכל.
ואולי אולי את מכירה את ההוא שפגע? אולי זה מישהו קרוב?
לא ידעתי, לא הבנתי, ואף אחד לא היה שם להסביר.
*
לעולם לא אשכח את העיניים שלך שנפערו באי אמון.
את ההדהוד של הבום של הלב שנטרק, בפניי. ובפני כל העולם.
ולראות אותך נסגרת, כי אמרתי כמה מילים. כי ניסיתי להיות גדולה ואחראית, כי ביקשתי רשות לספר לאמא שלך.
ולראות אותך נסגרת, כי אמרתי כמה מילים. כי ניסיתי להיות גדולה ואחראית, כי ביקשתי רשות לספר לאמא שלך.
לא הלכתי לספר, כי הבטחת לי שתספרי לה בעצמך.
וגם כי הרגשתי שסתם שיחקתי אותה. אני לא באמת ילדה גדולה. עובדה שפקששתי.
עד היום אני לא יודעת אם סיפרת. למרות שאמרת לי שכן.
אמון כבר לא היה שם בינינו.
רק קרע. פצע. אובדן.
היום אני מבינה גם אותי.
ובכל זאת רוצה לבקש סליחה.
זה לא שנתת אמון באדם הלא נכון. זה רק שלא היה לי את הידע איך לעזור ולהיות האדם הנכון. זה לא שלא רציתי לשמור על הסוד שלך. רציתי ממש לשמור עלייך.
אני אוהבת אותך, חברה שלי. הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורה. למצוא את מי שיעזור לי. ושיעזור לי לעזור לך.
סליחה, חברה.
6 תגובות
סיפור מדהים
למדתי ממנו המון
תודה עליו!!
וואי
בא לי לחבק את שתיהן
סיפור נוגע ורלוונטי
תודה!!
עצוב.
והייתי שמחה לקרוא סיפורים חיוביים יותר באתר על הנושא, על מורות שכן ידעו איך לפעול, על אימהות שידעו מה להגיד, על גבולות בריאים ונכונים, על הנגשה בגובה העיניים.
כי רק לילל על המצב בציבור לא מקדם אותנו כ”כ
אולי הסיפור הזה רצה לקדם?
אבל לי אישית הוא מגרד.
איזו מין מורה בעולם. איזה מין מבוגר בעולם.
לא יודע להגיד: ”זו שאלה קצת מורכבת. אולי אפילו שאלה הלכתית. תנו לי לחשוב על זה קצת. ונדבר בעוד חצי שעה”
ומורות הן יצורים שאמורות לדעת להתנסח, לא?
ואם לא – ”זה הטלפון של לב שומע, יש להם ייעוץ ממש מקצועי ותורני אנונימי לגמרי” (או מה שלא יהיה המוקד, לא זוכרת)
אוף, כמה שגיאות אנחנו עושים שאי אפשר למנוע
את הסוג הזה לפחות אפשר.
אולי הסיפור הזה יעזור, שלא יהיה מבוגר בעולם שלא ידע לענות?
וואו זה עצוב ונוגע.
וכלכך יפה.
אני אוהבת את הכתיבה בגובה העיניים.
לתשומת לב- יש קצת טעויות בעריכה:)
אאוצ’. הסיפור הזה שורף.