קיץ ארוך מדי – פרק נ”ב

יודה שאל אם היא צריכה משהו כי הוא הולך לישון. והיא נענעה בראשה לאט, בלי לטרוח להרים את הראש. היא ישבה על הספה והקשיבה לפיפסים ולביפים הקטנים שחדרו דרך הדלת של יודה, ומדי פעם התחלפו במעין יריות תותח כשהוא חיסל איזה יצור וירטואלי מסכן. והיא ישבה שם והיה לה ריק בלב. היא הוציאה את הטלפון המנופץ מהשקית ולחצה על המספרים. כן, זה נלחץ. לפחות זה. 

יותר מחצי משכורת היא שמה עליו, על טלפון שבור שבקושי רואים משהו על המסך. 

כמה קטן העולם שלה וכמה קצת יש לה בחיים. פיג’מה, מחברת. ספר. שטר של עשרים דולר. כמה כלום. אפילו לא לקחה בגדי תלבושת. 

החלון אל הצד האחורי של הבית הביא את החושך שבחוץ פנימה. הבית של סבא בקומה ראשונה. ואין לו אפילו סורגים. אין טעם אפילו להוריד את התריס. אם מישהו ירצה לפרוץ, הוא רק צריך להדוף את הרפפות כלפי מעלה. אבל אצל סבא אין מה לגנוב. רק אם הגנב חובב ספרים עתיקים ומתפוררים. בבית לא עלו בה תרחישים כאלה. היא ידעה שאם משהו יקרה, אבא שלה גדול וחזק והוא יטפל בזה. ברגע אחד היא היתה קטנה וחשופה. 

חצי משכורת שלה, יותר מחצי משכורת הלכה על הטלפון הזה. הדק והמבהיק בטורקיז מטאלי. היא מתאבלת על משהו שאפילו לא היה לה. לא הספיקה ליהנות מהחדשוּת שבו.

אולי היתה צריכה לעמוד על שלה ולא להתפתות לפליאה.

אבל מי אמר. גם אם היתה מביאה טלפון רגיל הוא היה מתעצבן. 

כל דבר שהיא עושה לא מוצא חן בעיניו. מה הוא חושב, שהיא יכולה להשאר בת שמונה? זה לא שהיא מתקלקלת. היא פשוט גדלה. זה כמו שהרגליים מתארכות מן החצאית, והיא נהיית קצרה.

כל דבר שהיא עושה לא מוצא חן בעיניו. מה הוא חושב, שהיא יכולה להשאר בת שמונה? זה לא שהיא מתקלקלת. היא פשוט גדלה. זה כמו שהרגליים מתארכות מן החצאית, והיא נהיית קצרה. זה לא שהתחלת ללבוש קצר, זה הרגליים שלך שגדלו, ואת צריכה סוג אחר של בגדים. או תסרוקת. או דברים. כשאמא שלה אמרה לו מילה, הוא צעק, הייתי עסוק ולא השגחתי מה היא עושה, עכשו אני משגיח.

אז ככה הוא משגיח. 

מה תעשה עכשו? אולי תתקשר למסודי. ממילא היא לא יכולה ללכת לסמינר בלי תלבושת. וחוץ מזה, אבא שלה יארוב לה שם. הוא מסוגל לזה. או ישלח את הבת דודה של אמא לחפש אותה. בכלל, היא לא מעניינת שם אף אחד. גם משם היא נפלטה הרבה לפני שהיא ידעה שהיא פלוטה.

והיא לא חייבת כלום לאף אחד. 

רק למורה מטי, אולי.

היא תתאכזב ממנה. מה היא תגיד על זה שרננה, הבת שהיא הכי החשיבה בכיתה, נפלטה מהסמינר? היה לה יחס מיוחד אליה, זה היה ברור.

אבל איך היא תשמע? 

לא משנה. היא לא יכולה לעשות לה את זה. המורה מטי אהבה אותה והאמינה בה. והיא אהבה אותה בתמורה. לא כולן. הן היו שרות “הוי מטי הוי מטי הוי מטי, אהבנו אותך מרחוק, וכשהתקרבנו אליך, אהבנו אותך עוד פחות…” הן כן אהבו אותה. אבל אף אחת לא אהבה אותה כמוה.

לפני שהם עברו, היא איחלה לה הצלחה ואמרה שהיא מחכה שתשוב לכיתה בהקדם, ושאם יש בעיה או משהו היא מוזמנת להתקשר.

היא לא התקשרה, לא העזה. לא ניצלה את ההזמנה. 

אולי עכשו היא תיענה לה.

זוכרת את הבית הקטן של המורה מטי. זה היה די בתחילת שנה. המורה הזמינה אותן אליה הביתה בליל שבת אחרי הסעודה, והן הלכו כולן יחד לקריה והיא עשתה להן תכנית. היא היתה גרה בשיכונים. בית קטן מלא חום וטוב. פעם חלמה לגור בבית כזה. אז עוד לא תפסה כמה הוא קטן. בסלון היתה ספה שנפתחת למיטה ומטבח קטן נוצץ ושלחן אוכל חום כהה וספריה. כל כך רצתה גם היא להיות חלק מדבר יפה כזה. התכנית כבר כמעט הסתיימה והן עמדו לצאת, ומרוב חלומות היא נשענה על הקיר והדליקה את האור במסדרון. היא קפצה קדימה ושמה יד מבוהלת על פיה, והבנות האחרות אמרו יו, רננה הדליקה, והיא פלטה אוי חנוק, והפנים שלה להטו והיא רק רצתה להעלם משם. היא חיללה שבת בבית של המורה שהיא הכי אוהבת ומה היא תחשוב עליה עכשו. חוץ מזה שזה מבזבז חשמל ואולי הילדים של המורה לא יצליחו להרדם בגלל האור.

אבל הבעל של המורה שבדיוק נכנס אז הביתה עשה תנועת ראש מבטלת ואמר, זה אפילו לא שוגג, זה מתעסק. אף פעם לפני כן לא שמעה את המושג הזה. אבא שלה ידע רק להגיד אסור, מותר, והיה כועס שלא נזהרה. כשהיה קורה לה שחיללה שבת בטעות היתה מרגישה רע, ואומרת שיר למעלות, כי זה פרק התהלים שידעה בעל פה, ומקווה שהטקס הקטן ימחק את החטא שחטאה. אבל האברך הצעיר רק חייך ואמר מתעסק ולא אמר שום דבר על פרק תהלים.

הן ישבו די במעגל, חלק על ספת הבד הכחולה המנוקדת זהב וחלק על כסאות פלסטיק של כתר שהיא כנראה שאלה מכל השכנים, והמורה מטי עשתה אתן משחק חברה, היא כבר לא זוכרת מה זה היה, והגישה להן עוגת שמרים שאפתה ומיץ פטל בכוסות חד פעמיות. הכל היה יפה ומקסים בעיניה. והיה שם ניחוח של – של מה? של צדיקות, היא חושבת. של משהו חמים וטהור מאוד שכשיוצאים החוצה הוא איננו, משהו שריחף בבית המואר הזה. אולי כשתגדל יהיה לה בית כזה, עם שלושה ילדים קטנטנים ומלאכיים, ובעל צעיר עם חיוך עדין, ולול בסלון וצעצועים על הרצפה ומפה על שלחן מהגוני ותמונות של רבנים על הקיר, ווילון שקוף, שלא באמת צריך אותו, רק בשביל היופי, וסידור גדול של פרחי בד על עמוד. ומיץ פטל בקנקן פלסטיק שקוף, וקופסא של עוגיות על השיש. קופסת מתכת עגולה מצוירת פרחים. ועוגיות פריכות. אפילו שזה לא אוכל ושאם ילד רעב שישב לאכול כמו בנאדם שתי פרוסות לחם בגבינה. ושעוגיות זה מלא מרגרינה ובזבוז כסף. אפילו.

אם יש לך משהו, תתקשרי אלי.

היא תדבר אתה. בטח היא תמצא לה עצה.

פתאום היתה להוטה. איך היא תתקשר? מהנייד שלה או מהטלפון של סבא? המספר שלה לא כשר, תתקשר מהטלפון של הבית. המספר עוד רשום לה ביומן.

היד שלה רעדה כשלחצה על המספרים. אפס שמונה שמונה…

הלו? 

היא יכולה לדמיין את החיוך המתרחב בפנים המתוקות, הרכות.

המורה מטי?

כן, מי מדברת?

רננה.

רננה? 

כן. רננה דורי. 

תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.

אה. שלום רננה. מה שלומך? 

אא… ברוך ה’. המ… המורה…

לרגע שכחה את המילים.

א… רציתי… רציתי להתייעץ עם המורה על משהו…

היא פלטה אויר. אף פעם לא ביקשה ככה עזרה. בגלוי. תמיד התמודדה לבד עם הבעיות שלה. עכשו הרגישה כמו מקבצת נדבות, אבל לא היתה לה ברירה. הכל היה גדול עליה. 

זה ארוך? הקול של המורה נשמע לחוץ. כי אני כעת באמצע הכל, תתקשרי אלי עוד שעה שעתיים, בסדר? ועדיף מחר בערב אם לא דחוף. 

זה ארוך? הקול של המורה נשמע לחוץ. כי אני כעת באמצע הכל, תתקשרי אלי עוד שעה שעתיים, בסדר? ועדיף מחר בערב אם לא דחוף. 

טוב, היא מלמלה. 

תודה, היא הוסיפה. אבל זה היה כבר אחרי צליל הניתוק.

.

טמבלית. 

למה התקשרה בכלל? מה חשבה לעצמה?

בטח המורה היתה באמצע האמבטיות והיא החזיקה איזה ילד מטפטף ביד אחת ורצה להרים, אולי ציפתה לטלפון חשוב והתאכזבה. טפשה שכמותה, איך לא חשבה שזה מפריע. אצל המורה לא נעצר העולם. בטח היא צריכה ללכת לאיזו חתונה, או לבדוק מבחנים, או לדבר עם הורים של התלמידות האחרות. יש לה מספיק תלמידות על הראש, פתאום קלטה איך נפלטה החוצה מכל הבלגן של החיים. כאילו בא גל גדול והעיף אותה מחוץ לעניינים. והיא עומדת שם רטובה ומעוררת רחמים ומחכה שמישהו יושיט יד, אבל לאף אחד אין זמן לרחם עליה. והיא מצפה שכל העולם יעצור: הא, רננה? מה הבעיה שלך? שברו לך את הטלפון? כאילו היא הנפלטת היחידה. יש צרות גדולות יותר. ברוכה הבאה לגלקסיה. 

חוץ מזה, זו היתה החלטה שלה. היא יכולה לחזור הביתה בכל רגע. אז זו בעיה לגמרי שלה.

היא לא תתקשר עוד פעם. המורה מטי עסוקה. ועניי עירך קודמים. נכון? 

יש גבול כמה אנשים אתה יכול לשים בלב שלך.

צמצמה את עיניה בכאב.

לאף אחד.