“עכשיו תקום ותשב! תקום! שב! יופי! לשבת! לקום! לשבת!” המדריכה צועקת, ואבי מנסה לקום ולשבת לפי הקצב של המילים שלה. אני חושבת שזה באמת לא אמור להיות מסובך כל כך, אבל לא ניסיתי לעשות את זה אף פעם כשסוס רץ מתחתי. אז אולי זה קצת אחרת.
“לקום! לשבת!” היא ממשיכה לקרוא בקול, עומדת במרכז המגרש הבינוני, בזמן שהסוס מקיף את כולו בדהרה מהירה.
כמה מתחשק לי פתאום לעלות גם כן על סוס, לדהור אל מול הרוח. אבי מחייך למרות הפרצוף המרוכז שלו.
הטלפון שלי מצלצל.
“כן,” אני עונה, “ברוריה?”
“את לא מגיעה היום?” היא בנימה קצת מאשימה.
“ביום שני יש לי טיפול רגשי לבן שלי בבוקר,” אני מפרטת לה.
“אה, בסדר,” היא משתעלת. “יש כאן מסמך שצריך לתרגם כבר מיום שלישי שעבר. מתי תוכלי לטפל בו?”
“אני אגיע בעוד שעתיים בערך, מקווה שאספיק לעשות את זה עד סוף היום.”
“נהדר.”
ימי שני נעשו קצרים להפליא. אם אבי מסיים את הרכיבה בסביבות עשר וחצי, עד שאני מגיעה למשרד השעה היא סביב אחת עשרה ורבע. אני נשארת קצת יותר זמן, ויוצאת לקראת שתיים וחצי, אבל זה ממש לא מספר השעות שאני צריכה למלא. אבל הילדים קודמים.
הנוף סביבי לא מאפשר לי להילחץ מערימת המטלות שממתינה לי במשרד. מסביבי הרים ירוקים ממסגרים את האופק. מצד ימין המרפסת המשקיפה על המגרשים, מאחורי האורוות, או איך שקוראים לזה.
“בוא נחזיר את ברונזה,” המדריכה מציעה לאבי. הוא, בגובה של חצי מהרגל של הסוס, מושך אותו עם הרצועה. הסוס מטופף ברגליו, הולך אחרי האביר הקטן שרכב עליו עד לא מזמן.
“בוא נחזיר את ברונזה,” המדריכה מציעה לאבי. הוא, בגובה של חצי מהרגל של הסוס, מושך אותו עם הרצועה. הסוס מטופף ברגליו, הולך אחרי האביר הקטן שרכב עליו עד לא מזמן.
“היה טוב?” אני רוכנת לחבק את הברנש הקטן.
“חבל שנגמר,” הוא עונה לי וטס אל השער.
יש משהו כל כך ספונטני וחופשי בילד הזה רגע לאחר שיעור רכיבה, שאני מתפללת שימשיך ללוות אותו גם הלאה. הוא נשען על השער הנמוך ומתנדנד עליו. בבית הוא הרבה יותר מאופק.
“בוא אבי, נלך הביתה,” אני מכוונת את צעדי לכיוון העמוד המציין את תחנת האוטובוס.
“אני רוצה לראות את הארנבים ואת התרנגולות,” הוא מבקש.
יש עוד חמש דקות עד שהאוטובוס אמור להגיע, ואני מתלבטת אם לתת לו אותן, או שיהיה קשה לנתק אותו מהחיות. אבל הוא רוצה כל כך, וגם אני רוצה לראות אותו שמח עוד כמה דקות.
“בסדר, אבל רק נסתכל מבחוץ, בלי להיכנס פנימה,” אני נותנת לו יד.
באוטובוס הוא מתחיל לחזור להיות הילד המאופק שאני מכירה בדרך כלל. מסתכל על החלון בחולמניות, מחייך לעצמו, אבל מסדר את השפתיים מחדש ברגע שהוא שם לב למבט שלי. כשהוא נכנס לכיתת הגן שלו אני כבר לא מוצאת את הילד מלא החיים שהשארתי, כנראה, בחווה.
“יופי, הגעת,” ברוריה לא נראית שמחה. היא עדיין לחוצה, אפילו יותר ממה שנשמעה בטלפון מוקדם יותר בבוקר. ואולי זה רק הנוף שהתחלף והרגיעה שלי שנעלמת.
“כן, איפה מה שרצית שאתרגם?” אני אפילו לא מספיקה להניח את התיק שלי, אבל מרגישה צורך להרגיע אותה מעט.
“זה אצלך במייל כבר מיום שלישי.”
בסדר. בסדר. אני ניגשת לשולחן העבודה שלי ומדליקה את המחשב. מה היא חושבת לעצמה, ברוריה הזו? שלחה את המסמך בשתיים. בשעה הזו אני בדרך כלל לא פה. ועדכנתי אותה שברביעי ובחמישי לא אהיה! מתי היא רוצה, שאני אתרגם לה דברים כשאני הולכת לקאוצ’ינג הזה? או כשאני במפגש עם נתי והעובדת הסוציאלית? ולמה אתמול היא לא אמרה לי כלום על זה?
אני מתחילה לתרגם. חלק מהמילים אני לא מכירה, וזה מקשה על העבודה. מושגים מוזרים שאין לי מושג אפילו למה הם קשורים.
אוף. החיים נהיים קשים, נראה לי. אני קמה לשתות כוס מים.
“סיימת?” ברוריה פוגשת אותי ליד המטבחון.
“עוד לא.” למען האמת בקושי התחלתי.
“זה דחוף, תנסי לזרז את זה.”
“למה לא אמרת לי על זה אתמול?” אני שואלת אותה.
“קורנפלד ביקש שלא אלחיץ אותך,” היא אומרת לי בטון עצבני מאוד. “וכשהחלטתי לבקש בכל זאת, גיליתי שיצאת מוקדם.”
“נכון, ביום ראשון אני יוצאת קצת מוקדם, יש לי טיפול לבת שלי. אבל זה בסך הכל חצי שעה לפני הזמן הרגיל. אז גם אם לא הייתי יוצאת כך, לא הייתי מספיקה לתרגם לך.”
היא מעקמת את הפרצוף שלה, ואני מנסה להרגיע את עצמי שזה לא מזיז לי. אבל אי נוחות פושטת בי. וכשאני מגיעה לשולחן שלי בחזרה, אני משתדלת לתרגם במהירות רבה, כמובן לא על חשבון האיכות.
בשתיים אני שמחה לגלות שהספקתי את תרגום המסמך המורכב הזה. עוברת למצוא טעויות, מתקנת שתיים לא נוראיות שמצאתי.
“את עדיין כאן,” ברוריה נאנחת בהקלה, בשתיים וחמישה.
“אני כבר יוצאת,” מעדכנת אותה. “נשארתי רק עוד קצת כדי להשלים, אבל יש לי חתונה הערב אז באמת שלא אוכל עוד הרבה. בכל אופן, הקובץ אצלך במייל.”
“ישששש!” היא שמחה.
יש הערב חתונה של בת השדכנים שלנו. והפעם אני מארגנת את הילדים לבד. הנה, רונית, אני עושה את שיעורי הבית שלי באופן מושלם. נתי לא יעזור לי. בזמן שאני אתארגן עם הילדים בעצמי, הוא ישתה קפה, או יקרא עיתון, או יעשה כל מה שמתחשק לו. הוא יתארגן בעצמו, וכשאני אסיים נצא לדרך.
ואני לא יכולה לומר שזה לא מלחיץ אותי קצת.
“בואי זהבי,” אני קוראת לה, “נלבש את הבגד שקנינו לשבועות. רוצה?”
השמלה של שבועות לבנה ונפוחה. מתאימה לחתונה, נראה לי. זהבי מאושרת כשאני מלבישה לה אותה, מסתובבת סביב עצמה, וזורחת כשהיא פורחת.
“נו, בואי נגרוב גרביים!” אני דוחקת בה. “אני עוד צריכה לעזור לאבי, ולהתארגן בעצמי.”
“אז אבא ילביש לי גרביים,” היא מרימה את הגרביים מהמיטה ומתחילה לרוץ מהחדר אל הסלון.
“אבא לא ילביש לך,” אני שולחת יד לתפוס אותה.
“בסדר, יגרוב,” היא לא מבינה נכון את כוונתי.
“בואי זהבי,” אני מושכת אותה לחיבוק חם, “היום אני מלבישה אותך, בסדר? תני לאבא לנוח.”
היא מסתכלת עלי בתמיהה. אני מושיבה אותה על המיטה מולי וגורבת לה את הגרביים. מעניין מה היא מבינה, התינוקת שלי. לפחות היא יודעת שאומרים לגרוב ולא להלביש. גם כן הישג.
אבי מתלבט בין שני בגדים. אני רוצה שהוא ילבש את החליפה, אבל הוא מעדיף חולצה קלילה עם הדפס עלים. אני חוככת בדעתי אם להתעקש איתו, אבל אין לי כוח לעשות את זה לבד. הוא לובש את החולצה בעצמו, אני עוזרת לו להכניס אותה לתוך המכנסיים ולסדר את השרוולים היטב.
כששניהם מסודרים אני מביאה להם ביסקוויטים. זה לא כל כך מלכלך. בזמן הזה אני נכנסת לחדר להתארגן בעצמי. מתלבשת במהירות, מתאפרת, בודקת שהכל בסדר.
“זהו,” אני מסדירה נשימה. “רוצה לצאת, נתי?”
“איך היה?” הוא שואל אותי.
“בסדר. יותר קל איתך ביחד, אבל לא נורא לבד.”
“אז יופי, את משחררת אותי מלהלביש את הילדים?” הוא שואל בחיוך.
“כן, אם אתה ממש רוצה,” אני עונה ברצינות. “אני מכינה לנו שקית עם כל מה שצריך. מקווה שלא אשכח כלום.”
“את רוצה עזרה?” הוא מסובב את ראשו, מסתכל לי בעיניים.
“כן, אבל אני גם רוצה להיות עצמאית, והרצון הזה בינתיים גובר.”
מה צריך באמת לשים בשקית? בגד להחלפה לזהבי, אם היא תצליח להתלכלך בצורה בלתי אפשרית. טיטול, אם היא תירדם בדרך חזור. בקבוק לזהבי. מה צריך לקחת בשביל אבי, אם כך? אני מכניסה את הארנק שלי, יש בו רב קו וקצת כסף. מה עוד צריך לקחת לחתונות?
כל כך קל לשאול את נתי. אבל אני צריכה להיות עצמאית. אם אעתיק במבחן הזה, זה לא יעשה שאצליח. מצד שני, אם אכשל ולא אקח מה שצריך – אבי יפסיד. לא אני. ומי אמר שאי אפשר להגיש את המבחן ברגע זה ולבדוק אותו עם נתי? אבל אם נתי לא היה פה, לא הייתי יכולה לשאול אותו. זה מצחיק להתקשר לגרוש שלי ולשאול אותו מה צריך לשים בשקית.
“נתי, רוצה לבדוק שלא שכחתי כלום?” אני צועקת לכיוון החדר.
“לא,” הוא צועק לי בחזרה.
“מה שמים בשביל אבי?”
“אין לי מושג,” הקול שלו מתעמעם כנראה בדרך, מהחדר ועד המטבח.
אני מוציאה מהמקרר בקבוק מים קטן. זה לא יזיק בדרך. מכניסה חופן בייגלך לתוך שקית אחת, וחופן וחצי לשקית אחרת. שיהיה מה שיעסיק אותם בנסיעה. מה עוד נתי היה לוקח?
“למה הלבשת להם את הבגדים האלה?” נתי שואל אותי בדרך לתחנה.
“למה לא?” אני נבהלת.
“סתם, של זהבי חגיגי מדי בשביל חתונה של מישהי שהיא קרובת משפחה רחוקה, לא? ושל אבי פשוט מדי. והפער ביניהם בכלל מצחיק.”
“אולי,” אני מתחרטת. “אז מה נעשה?”
“לא נורא,” נתי תופס את עצמו. “היה קשה להתארגן לבד?”
“לא נורא,” אני עונה בדיוק כמוהו. “אבל יותר קל ביחד.”
“ברור.” נראה לי שהוא מתלבט אם להוסיף משהו, אבל כנראה שהוא מחליט להימנע מכך.
“זה בסדר, אני יודעת שזאת לא סיבה להישאר נשואים.”
“שלום ליבי!” אמא מקבלת אותנו מיד כשאנחנו נכנסות לאולם, “איזו שמלה יפה יש לזהבי!” היא מתכופפת כמעט עד לגובה העיניים של הילדה שלי, שמתביישת פתאום מאוד. “למה היא ככה?” היא פונה אלי.
“מה זה ככה?” אני מתגוננת. “היא מתביישת. חכי, עוד מעט היא תתרגל ותהיה חמודה כמו תמיד.”
“זה לא רק מתביישת,” אמא מסתכלת עלי במבט שאני לא כל כך מכירה. “רואים שהיא ילדה שעובר עליה משהו, מסכנונת שלי.”
“שלום, מזל טוב,” קול מוכר מאחורי, גורם לי להסתובב. זאת חמותי.
“מזל טוב,” אני מסמיקה מאוד.
“איזו חגיגית זהבי,” אמא של נתי אומרת לי, ואני לא יודעת אם זו מחמאה או ביקורת.
“מזל טוב,” אמא שלי מזדקפת קצת יותר מהרגיל. “שכחתי שכנראה אפגוש אותך כאן.”
“שתינו מעדיפות לשכוח את החלק של המשפחה הזו בחיים שלנו, אה?”
*
“חמותך פשוט אישה מתוקה,” אמא חלצה את הנעליים שלה כשנכנסנו הביתה מסיבוב הקניות הראשון שלנו. “אני שמחה שיש לך חמות כזו, כי את יודעת. בהמשך, כשאין את הבעל בסביבה, את צריכה לשמור איתה על קשר בלי מתווכים. זה לא תמיד אתגר פשוט, ואיתה זה כל כך קל.”
“כן, היא באמת אישה זורמת,” הסכמתי עם אמא.
“לא רק זורמת,” אמא מתיישבת על הספה ונאנחת, “היא פשוט אישה טובה, רוצה באמת את טובתך. היא ממש אוהבת אותך, ליבי, אימהית כזו.”
“אני שמחה שאתן מסתדרות,” אמרתי את האמת. “לא יודעת למה, אבל זה גם חשוב לי.”
“הייתי מוכנה להיות החברה הכי טובה שלה,” אמא חייכה אלי. “את מוכנה לחמם את המים לקפה, ליבי? תראי מה זה, אני כל כך מעריכה אותה, שאני אפילו מרשה לה להיות החמות של הבת היחידה שלי.”
צחקתי בדרך לחמם את המים.
יום אחר כשחזרתי מהלימודים אמא בדיוק סיימה שיחת טלפון בעיניים נוצצות. “חמותך מסרה לך דרישת שלום,” היא עדכנה אותי.
“זו היתה היא בטלפון?” שאלתי בסקרנות.
“כן, דיברנו קצת על שבת שבע ברכות, ואחר כך פטפטנו להנאתנו.”
אמא לא הפכה להיות חברתה הטובה של אמא של נתי, אולי בגלל העומס של שתיהן. אבל הן בהחלט אהבו לפטפט זו עם זו, אפילו יותר ממה שאני ידעתי לדבר עם שתיהן.
*
הראש שלי נע מצד לצד, לקצב המשפטים שהשתיים מחליפות בנימה מאופקת, כמעט רשמית. אני רואה את שתיהן, לא קולטת את תוכן המילים, רק את הנימה. ולא יודעת את נפשי. אמא נראית כועסת, אמא של נתי נראית זועמת. שתיהן לא נראות כמו שנשים צריכות להיות בחתונה, ועוד של מישהי שפעם עשתה שידוך לילדים שלהן.
“זהבי, חכי לי,” אני קוראת לילדה שלי שלא הולכת לשום מקום, “אני אביא לך לשתות מהבר.”
אני נעלמת עם הילדה שלי לכיוון הבר, מקווה שיש שם שתיה, מקווה שהיא תעסיק אותי מספיק כדי שלא אצטרך לחזור אל שתי הנשים שמתווכחות. אחת מניעה את ידיה לקצב המילים בתנועות עצבניות, השניה מאדימה כשהיא מדברת. הלוואי שאף אחד לא ישמע את הדיבורים שלהן. שהתזמורת תתחיל להרעיש עד שאפילו הן לא תשמענה את המילים של עצמן.
אני נעלמת עם הילדה שלי לכיוון הבר, מקווה שיש שם שתיה, מקווה שהיא תעסיק אותי מספיק כדי שלא אצטרך לחזור אל שתי הנשים שמתווכחות. אחת מניעה את ידיה לקצב המילים בתנועות עצבניות, השניה מאדימה כשהיא מדברת. הלוואי שאף אחד לא ישמע את הדיבורים שלהן. שהתזמורת תתחיל להרעיש עד שאפילו הן לא תשמענה את המילים של עצמן.
“אני רוצה קולה כתום,” הילדה שלי מצביעה לכיוון אחד הבקבוקים.
“קולה זה שחור,” אני מתקנת אותה, “תגידי שאת רוצה משקה בטעם תפוזים.”
“אני לא רוצה בטעם תפוזים,” הילדה עקשנית, “אני רוצה קולה כתום.”
“בסדר, קחי,” אני מוזגת לה, שומרת שהבגד הלבן לא יתלכלך. נתי צודק, זה לא היה רעיון טוב להלביש לה את הבגד הזה. אני לא באמת יכולה להסתדר בלעדיו, המשחק הזה ייגמר מהר מאוד.
מזווית העין אני קולטת את שירה מסמנת לי לבוא.
“מה קורה, ליבי?” היא שואלת אותי כשאני מתיישבת לידה.
“בסדר,” אני מגניבה עוד מבט לכיוון שתי האימהות המתווכחות. חמותי נראית ממש כועסת.
“על מה הן רבות שם?” שירה שואלת בלי לחשוב מדי הרבה.
“אין לי מושג,” אני נאנחת. “היה מתאים לי להישאר שם ולנסות להרגיע, נכון?”
היא מסתכלת עליהן.
“וברחתי. איכשהו נראה לי,” אני נושמת עמוק, “שלא רק שאני לא מצליחה להפסיק להיות תלותית, אני הופכת להיות פחדנית של ממש.”
“את לא תלותית,” שירה צוחקת אלי בפה סגור, בגלל האוכל שהיא בדיוק הכניסה לתוכו. “את, שניה.” היא מנסה לבלוע.
“אמא, הבאת מגבונים בשקית?” אבי מפציע פתאום מעזרת גברים. “אני רוצה לאכול את הגלידה, ולא רוצה שהידיים שלי יתלכלכו.”
“לא הבאתי,” אני מצטערת. “מה נעשה?”
“אז אני אתלכלך,” אבי מקבל בפשטות את הדברים. “כי אני אוכל גלידה בידיים, וזה מלכלך גם אם שוטפים אותן.”
“תיקח מפית, אבי,” שירה מושיטה לו מפית בד מהשולחן.
“זה לא נעים לי,” אבי מרים כתף אחת. “אני אשטוף ידיים אחר כך, ואז החולצה לא תתלכלך לי הרבה.”
“את רואה,” אני אומרת לשירה, “אני לא מצליחה להכין שקית עם כל מה שצריך. זה תפקיד של נתי, ואני לא מסתדרת באמת בלעדיו.”
“נראה לך שכולן הביאו לחתונה מגבונים?” היא תולה בי מבט מתפלא קצת, “אם הייתי מביאה למשל בעצמי, אז הייתי נותנת לאבי שלך משלי. אבל לא הבאתי. לא נראה לי שזה שלא הבאת מגבונים אומר שאת לא בסדר.”
אני מסתכלת עליה. ולמרות שאני לא מאמינה לה, משהו נרגע לי בלב.
*
“את שומעת אמא?” אבי היה בן שנה וחודש בערך, ונתי התקשר לאמא שלו. “אבי אכל היום ארוחת צהריים, וכשהוא סיים הוא רץ למרפסת, לקח משם מטאטא, וניסה לנקות את כל הפירורים שנשרו לו על הרצפה. והיה הרבה.”
“כן, שמעתי על זה,” הצחוק של אמא שלו היה מלא נחת, ונשמע עד אלי.
“איך שמעת?” נתי הסתקרן.
“חמותך התקשרה לספר לי. היא אמרה שרואים שהוא הבן שלך. והיא צודקת, גם אתה היית כזה שהיית קטן.”
“האימהות שלנו מסתדרות יופי בלעדינו,” נתי אמר כשהוא הניח את הטלפון במקום.
“בזכותנו, אתה מתכוון.” תיקנתי אותו. “אחרת איך הן היו מכירות?”
*
אני רואה את אבי רץ עכשיו לכיוון שתי הסבתות שלו. הוא אינו שם לב, כנראה, לשיח שביניהן. ביד אחת הוא מחבק את אמא שלי, כמעט גורר אותה כשהוא מחבק ביד השניה את אמא של נתי.
הן מתכופפות אליו. אחת מהן מדביקה לו נשיקה, השניה שואלת אותו משהו באוזן. הוא מושך אותה, קורא לסבתא שנשארה מאחור לבוא איתו, מושיט לה יד. היא תופסת לו את היד והוא הולך, צועד בין שתיהן כמו נסיך מהאגדות. אביר שלי.
אחר כך הוא אוכל גלידה, ומלכלך את החולצה. סבתא אחת מנגבת לו את היד המלוכלכת במפית בד, השניה מציעה לו ללכת איתה לשטוף ידיים בכיור.
ואז הוא חוזר לעזרת הגברים, ואמא שלי מחליטה לחזור הביתה.
הלוואי שהייתי יכולה לצאת גם כן, ולא להישאר כאן לבד עם חמותי. אבל אני תלויה בנתי.
או שלא?
“אבא שואל אם את רוצה לחזור הביתה,” שוב אבי מגיע.
“כן, אני רוצה,” תלותית שכמותי.
ואני יוצאת מהאולם.
תגובה אחת
סורי
בהתחלה נהיניתי להיכנס לעולם חדש ומעניין והבנתי שמטרתו ללמד אותנו מה שורש הבעיה בעולמם ואיך אצלינו זה אמור להיות טוב יותר
ולשאול את עצמינו האםבאמת זה כך?
בהמשך זה נהיה כואב ועצוב מתסכל מרגש ומאכזב.
כמו שכל סיפור טוב עם סופרת טובה אמור להיות
אבל בפרקים האחרונים זה מתחיל להכניס הרגשים שליליים , קשה לי להסביר מה ואיך , אבל מקווה שבהמשך דבריי נבין יותר
אבל יש נושאים מסויימים שכשמפתחים אותם יותר מידי לכיוונים מסויימים , הנזק רב על התועלת
אני מכיר את התחום ויצא לי בעוונותי לקרוא גם סיפורים וסופרים לא מאנ”ש ושם ההבדלים מורגשים יותר בין סיפור שמביא בכנפיו רגשות חיוביים שאיפה לטוב, לתיקון, לאהבה (יחד עם כל סערת הרגשות שיש בתהליך הקריאה אבל התכונה הבסיסית של רגש חיובי נשארת) לבין סיפורים שפותחים בראש ובלב חלקים אפלים של פורגרסיביות, רגרסיות שליליים ולפעמים ללא כל מודעות יש כמו חור שחור שנשאר פתוח ולא יודעים מה הוא מכיל אם בכלל (יש כרגע סוגי ספרים בשוק הכללי שממש נושקים לתהליך הסיפור הזה אולי עם יותר זימה ואיסור אבל הבסיס הרגשי והתודעתי הוא אותו בסיס (מניסיון מר) והתוצאות של רגשות הקורא מזיקות מאוד)
איני בא ממקום ‘דוס’ ‘מצומצם’ וכו.. יש לי היכרות וידע רחב , אבל צריך איזו אמת מידה משותפת לכל סוגי הספרים גם ה’רומנים’ למיניהם וגם ספרי ‘פגיעות’ וכדו.. שהיא תוביל בכל שלב גם העצוב וגם הכועס וגם המתסכל לרגש עמוק בסיסי שהוא חיובי , וכאן זה איבד אתזה
משל קטן – ספר שהוא מיני מידיי הגם שהוא מדבר על ‘פגיעות’ וכו.. ומטרתו לתיקון אבל נזקיו גדולים יותר כי התודעה והרגש העמוק מושפעים יותר מהחוויה המינית מאשר מחווית הפגיעה והניצול
גם כאן יש משהו עמוק שקשה לי להסביר אותו אבל אולי הוא יכול להתאים לגרושים או בתהליך (איני יודע , אין לי את הניסיון הזה ב”ה) אבל ספר טוב צריך להיות מותאם לכולם (נשואים) וסופרת טובה מיומנותה להנגיש לכולם את החוויות והמסר שיגע בכאו”א הגם שגיבור הסיפור הוא לא מאותה קבוצה
וכאן אני חושש שיש נזק לכל מי שלא שייך לאותה התמודדות
מקווה שהובנתי