קיץ ארוך מדי – פרק י”ז

היתה צריכה לנחש שבסוף לא יסעו. אבא שלה חשש שלא יספיקו לחזור עם כל הפקקים ויפסידו קריאת מגילה. זה כאילו מרוב שהיא רוצה דברים היא מבריחה אותם ממנה שוב ושוב. אכזבה צפויה מראש. סוג של אוקסימורון. כמו בריקוד תימני, היא מתקדמת צעד קדימה ושניים אחורה. מתאמצת כל הזמן לזוז אבל הנוף לא מתחלף. 

ניסתה לבקש, להתחנן, אמרה שמזמן לא היו אצל סבא וסבתא. כמובן לא אמרה את הסיבה האמתית, אז אבא שלה אמר, יהיו עוד הזדמנויות. ניסע אליהם בפסח.

מה יעזור לה פסח. כל כך בנתה על הנסיעה הזו. 

ביריד שיבצו אותה עם רותי על מכונת הפופקורן. חוץ מכמה הוראות טכניות שהחליפו ביניהן, לא דיברו מילה. רותי דיברה בנייד שלה בלי הפסקה, וכשאחת האחראיות נכנסה לחדר לראות איך הולך היא מיהרה לנתק ולהסתיר את הטלפון. כך שלמעשה הכל נפל עליה, על רננה. המילוי החוזר של המכונה, המכירה, הטיפול בילדים שהפופקורן התפזר להם על הרצפה. בשלב מסוים רותי שאלה אם היא תסתדר לבד. והלכה. חשבה שהיא לקחה לעצמה הפסקה קטנה, ולא הבינה ממה בדיוק היא התעייפה, אבל הסתבר שהיא פשוט התקפלה והלכה הביתה.

הצטערה שלא הציעה את עצמה לחדר המוזיקה. חשבה שאין טעם להציע כשאין לה אורגנית. אבל אולי היו מארגנות לה? כך היתה עם בנות אחרות באותו חדר, היו עושות במשותף משהו משמעותי, משהו שהיא אוהבת. אבל גם אם היו משיגים לה אורגנית, לא היתה מספיקה להתאמן. כבר תהתה אם האצבעות שלה לא שכחו את המיקום על הקלידים. התגעגעה לאורגנית שלה, שהם השאירו שם, בבית, במחשבה שיסתדרו בלעדיה במשך החודשים האלה. חבל שלא התעקשה לקחת אותה. גם אם לא יכלה להמשיך ללמוד אצל המורה שלה, יכלה להמשיך להתאמן. אמרה לטריצ’יקה שהיא תחזור בסוף הקיץ. אפילו לא נפרדה ממנה כמו שצריך. קילפה מעצמה בדרך לכאן כל שריד של זהות קודמת. ריקם באה. 

פורים גם הוא לא הצליח לשמח אותה. בשנה שעברה הלכה לבתי חברות, נתנה משלוחים עם מילים פומפוזיות וקיבלה בחזרה פתקים שקראה שוב ושוב, נשלחה אל השכנים ואל בני משפחה בטקס החלפת הסלסלות המסורתי וחזרה הביתה עם הררי ממתקים ששימחו אותה ואת הבנים. כאן בירושלים שלחו רק לסבא ויודה ולשכנה מלמעלה, ואת מה שקיבלו ממנה השליכו אל הפח מטעמי כשרות. 

פורים גם הוא לא הצליח לשמח אותה. בשנה שעברה הלכה לבתי חברות, נתנה משלוחים עם מילים פומפוזיות וקיבלה בחזרה פתקים שקראה שוב ושוב, נשלחה אל השכנים ואל בני משפחה בטקס החלפת הסלסלות המסורתי וחזרה הביתה עם הררי ממתקים ששימחו אותה ואת הבנים. כאן בירושלים שלחו רק לסבא ויודה ולשכנה מלמעלה, ואת מה שקיבלו ממנה השליכו אל הפח מטעמי כשרות. 

למסיבת פורים באה עם תלבושת, כי אמרו שלא מתחפשים. לא ידעה שלא מתחפשים אצלן זה באים עם אביזרים ואיפור ששמים בכיתה. חשבה שזה כמו ביום שדה, שצריך לבוא כרגיל עם תלבושת. והיא ישבה כל הזמן על הקצה, מרגישה כמו עצם בגרון. שוב פספסה, שוב לא קראה את המפה נכון. בענק וגמד יצאה לה נחמי, בת שהיא כמעט לא הכירה. כתבה כמה מילים סתמיות, לנחמי תחי’, ששמחת פורים תשרה עלייך כל השנה. ועטפה חטיף ופחית. קיבלה גם כן משלוח עם כמה מילים סתמיות, לרננה החמודה, תזכרי לקחת פסק זמן, ותבלי אותו בכיף כף, מאביטל. 

אפשר להעביר חיים שלמים בלי לומר משהו משמעותי אחד. 

בסופו של דבר חמקה איכשהו ויצאה באמצע. החידון לא אמר לה שום דבר, הן רמזו לכל מיני אירועים שקרו לפני שהיא הגיעה וצחקו ושחזרו רגעים מההיסטוריה המשותפת שלהן, והיא הרגישה תקועה שם בלי קשר ורק מפריעה בזרות שלה. בין התכניות היא קמה וחמקה איכשהו והלכה הביתה. מה הטעם לשבת ולצפות בסקצ’ים אם אין לך עם מי לחלוק את החויה? דברים נערמים בה, מחשבות שהיא חושבת לעצמה, חוויות שהיא משחזרת, דעות שהיא מגבשת בינה לבינה. לפעמים היא רק רוצה לשמוע אם היא חושבת נכון, אם ההסתכלות שלה על דברים הגיונית. מישהו שיגיד לה שלבוא עם תלבושת זה לא כזה טעות היסטרית ואז מה. או להפך, שיגיד לה שכן, שזה נורא ואיום להיות יוצאת דופן, שזו טרגדיה. שלמה זה קורה לה. למה רק לה. 

*

בבוקר הלכה עם אמא שלה לבית הכנסת לשמוע מגילה. במקום להתרכז בפסוקים הסתכלה סביבה, אולי יש מישהי שהיא מכירה, אולי תמצא איזו נערה בגילה שתגלה בה ענין. הילדים המחופשים והרעשים ב’המן’ החזירו לה קצת את שמחת החג. לרגעים שכחה להרגיש אומללה.  

ואז כשיצאו מבית הכנסת, והן עמדו וחיכו לאבא ולבנים, ראתה את המודעה, על לוח המודעות בכניסה, לצד ההודעות על זמני התפילות ועל האזכרה לאשה המנוחה ע”ה, כאילו הוצמדה שם בשבילה, מנסה לתפוס את תשומת לבה: דרושה נערה לעזרה בעבודות הפסח.  

אף פתקית עוד לא נתלשה.

כשאמא שלה לא ראתה, מיהרה ומשכה לעצמה פתקית בחשאי. סגרה עליה בכף ידה. ריגוש עלה בה. איך זה בא לה בזמן. אולי ההר הגיע למוחמד. היא מעצמה לא היתה מחפשת סוג כזה של עבודה. אבל אולי זה יהיה הפתרון שלה, מוגש לה עד סף הדלת. 

כשאמא שלה לא ראתה, מיהרה ומשכה לעצמה פתקית בחשאי. סגרה עליה בכף ידה. ריגוש עלה בה. איך זה בא לה בזמן. אולי ההר הגיע למוחמד. היא מעצמה לא היתה מחפשת סוג כזה של עבודה. אבל אולי זה יהיה הפתרון שלה, מוגש לה עד סף הדלת. 

זה כל כך מה שהיא צריכה, עבודה שתכניס לה כסף לכל הדברים הגדולים והקטנים. במקום להתחנן כל פעם על נפשה, להסביר מה היא צריכה ולמה, היא תדאג לעצמה. היא מספיק גדולה. 

אבל איך היא תלך לנקות בבתים של אנשים זרים? זה מביש.

מי ידע מזה? שום דבר לא מביש יותר מהמצב העכשווי שלה. אמא של ברכה מהכיתה שלה היתה מט”בית וברכה לא התביישה בזה, אפילו שהמשמעות היתה שהיא מטפלת בקשישים ומנקה להם את הבתים. אז מה? העיקר שיהיה לה מקור כלשהו של הכנסה. ואם הם רוצים נערה, סימן שמדובר בעבודות פשוטות, אולי לסדר ארונות, אולי למיין כביסה. בתקופה הזו כבר אין לה מבחנים וכמעט אין שיעורי בית. גם הרבה עבודה לפסח לא תהיה להם בחורבה הזו שהם גרים בה. נכון שיישאר לה הבית של סבא, והיא גם תצטרך להשגיח על האחים שלה כשלא יהיו לימודים בחיידר. אבל היא תמצא דרך לחלוש על כל תחומי האחריות שלה. היא תצטרך להתאמץ. אז מה?

אבל איך היא תתקשר בלי שאמא שלה תדע? תצטרך להרים טלפון מאצל סבא. 

בעצם למה שהיא תחביא את זה? היא לא עושה שום דבר רע. היא תוודא שזה בית דתי. איזו בעיה כבר יכולה להיות? תתקשר. לפחות תברר במה מדובר. היא לא חייבת להחליט. 

לפני קריאת המגילה, כשהרב של בית הכנסת דיבר על מעלת היום, הוא הזכיר שסעודת פורים היא זמן מסוגל, שהמלך הוא מלכו של עולם, והוא אומר לכל אחד מה שאלתך עד חצי המלכות. וכדאי לנצל את ההזדמנות. אז כשהם התיישבו לסעודת פורים, היא ביקשה בחשאי את מה שלבה השתוקק לו כל כך.

אחר כך חשבה, שזו לא תפילה שמתפללים בהזדמנות של פעם בשנה. שזו בושה של תפילה. שלא מבקשים על כאלה דברים. היא היתה צריכה לבקש על דברים יותר חשובים. שהעניינים יסתדרו עם בית הדפוס, שסבא יראה היטב בשתי העיניים, שיודה יתחתן ויתפטרו ממנו כבר. שלא יהיו פיגועים. שכל עם ישראל יחזור בתשובה. שיהיה להם תינוק. אבל כל התפילות החשובות האלה נדחקו באותו רגע, וכל מה שעמד לה בראש היה, תעשה שאהיה מקובלת בחברה. 

והיא חשבה על הפתק, על התרנגולת מטילת ביצי הזהב שנמצאת בכף ידה. על עולם שלם של אפשרויות שנגלל ונפתח בפניה. והרגישה שהוא תחילת התגשמות המשאלה שלה. 

להדפסה