לפני חמש שנים וחצי הלכנו להירשם לנישואין. היום אני זוכרת את זה כעובדה יבשה. לא זוכרת איך נרשמנו, מה עשינו. היה שם חדר. לא יודעת איך הגענו אליו. היו אנשים, לא יודעת כמה. הגשתי לאחד מהם את תעודות הזהות שלנו, או אולי נתי הגיש? מישהו רשם משהו. אמרו לנו לעדכן אחרי החתונה את שמות העדים. אחר כך הלכנו, כנראה. טיילנו? הלכנו לבית שלו? שלי? נפרדנו מיד ונתי מיהר לישיבה? אולי אני מיהרתי למקום כלשהו? מחוק לי.
זה סימן טוב. מה שלא משאיר סימן אחריו הוא כנראה פשוט וקל.
*
כמה מסובך יותר יהיה עכשיו לגשת לבית הדין ולעדכן שאנחנו נשארים נשואים?
אני קמה מהמיטה עם תחושת ציפייה עזה. לא ברור לי למה אני מצפה. הרי הרגע הגעתי למסקנה שהקפיצה לבית הדין איננה טיול גדול. אני מנערת את הידיים שמתקשות להתעורר אחרי שנת הלילה המוזרה, ופונה אל חדר הילדים. בוקר רגיל לגמרי.
“מה אתה אומר,” אני שואלת את נתי כשאני חוזרת מהפקדת הילדים בגנים. הוא מרים את עיניו מהעיתון. “מתי נלך לבית הדין?”
נתי מסתכל עלי שניה, ואז המבט שלו מתמקד בי כאילו קלט רק באיחור את השאלה שלי. “לקבוע תור? אני בכלל לא יודע איך ואיפה.”
“צריך לברר איך זה עובד בכלל.” מה אנחנו יודעים, זוג נורמלי שכמונו.
במשרד אני עושה גוגל על המילים “פתיחת תיק הארכת נישואין.” יש שתי תוצאות ממומנות קודם. נראה שהרבה עורכי דין, מגשרים ויועצים מכל הסוגים עושים מזה כסף. אני מדלגת ישר לאתר הרשמי של בתי הדין.
הארכת נישואין, זו הכותרת של הדף.
אני סוגרת את הדפדפן פתאום, ונכנסת מחדש בכרטיסיה אנונימית. מקישה שוב את המילים המפלילות ההן, ומגיעה מחדש לאתר בתי הדין.
פתיחת תיק והגשת בקשה מרחוק. אני נכנסת, אבל חצי מהקשב שלי בוחן אם מישהו מתקרב לעמדה שלי. לא רוצה שיוכלו לראות מה אני קוראת. בסדר, הגשת בקשה זה לתיק קיים, אז כמובן שצריך קודם לפתוח את התיק. אני מקישה על תהליך פתיחת התיק. כמובן, הצעד הראשון הוא לשלם אגרה.
אני מקישה על העברה לתשלום אגרה. מחפשת בין האגרות מה מתאים לנו. הארכת נישואין בהסכמה. זה זה, נכון? שנינו מסכימים להאריך את הנישואין. פותחת את ההסבר על נושא האגרה. רגע, היא מיועדת להארכת נישואין בהסכמה כאשר קיים הסכם מאושר על ידי בית משפט לענייני משפחה. אין לנו הסכם מאושר, מה פתאום. למה שנלך לבית משפט לענייני משפחה עכשיו?
בשורה שאחר כך זה נראה לי יותר מסובך. הארכת נישואין בהסכמה כאשר לא קיים עדכון הסכם ממון, ומתנהלות תביעות באחת הערכאות השיפוטיות, והזוג מעוניין בסידור הארכת הנישואין. מוזר לי שאנשים רוצים לסדר את הארכת הנישואין במקביל להתנהלות של תביעה בערכאות. אבל אולי אני לא מבינה משהו? השורה השלישית כבר מוצאת חן בעיני יותר. הארכת נישואין בהסכמה כאשר לא קיים עדכון הסכם ממון, ולא מתנהלות תביעות באחת הערכאות השיפוטיות, והזוג מעוניין בסידור הארכת הנישואין. זה הכי מתאים לנו.
*
זה היה בערך שבועיים לפני החתונה. אבא הגיש לי שני עמודים כתובים ברשמיות.
“מה זה?”
“זה הסטנדרטי. אין סיבה ליותר מזה, נכון?” הוא חייך מעלי.
“מה?” הסתכלתי על הדפים. הסכם ממון טרום נישואין. אהה. “אם אתה אומר. מה אני מבינה בזה?” הקול שלי היה קצת מתפנק.
“את צריכה להבין בזה, ליבי,” אבא היה רציני. “את מתחתנת עכשיו. אם את מספיק גדולה כדי להתחתן, את גם מספיק גדולה כדי לחשוב, לפחות, על גירושין.”
“בסדר.”
לא היה לי שום חשק לחשוב, שבועיים לפני החתונה, על האירוע הבא. החתונה מילאה את כל המחשבות שלי, הסעירה אותי. כל החלומות שלי היו בלבן. שמלה לבנה, זר כלה לבן, וחיוך אוהב של נתי שצובע הכל בצבעים מסנוורים.
גם איך סידרנו את הסכם הממון אני לא בדיוק זוכרת. אבא עשה את זה? נתי? זה פשוט לא עניין אותי יותר מדי.
*
שניה לפני שאני מקישה על רכישת האגרה ומשלמת 297 שקלים, אני חוזרת להציץ על האפשרויות האחרות. חוזרת בטעות לעמוד שכבר ראיתי קודם, עם ההבדל בין פתיחת תיק להגשת בקשה, ומגלה פתאום שורה שלא ראיתי קודם.
“לדוגמא אדם שרוצה להאריך נישואין ולעדכן את הסכם הממון של טרום הנישואין צריך לפתוח שני תיקים. אחד לצורך התחלת הליך הארכת נישואין ובנוסף פתיחת תיק לאישור הסכם ממון.”
אוף. אני נושמת עמוקות, ומתחילה לקרוא מחדש את העמוד, והפעם בריכוז, למרות שאין בי טיפת סבלנות. כן, כבר בהתחלה כתוב: “פתיחת תיק הינה הפעולה הראשונה אותה נדרש לבצע מבקש השירות בבתי הדין, יתכן ובעל הדין יבקש שירות במספר תחומים שונים, ולכן יידרש בפתיחת תיק נוסף עבור כל תחום.”
אני מתבלבלת שוב. אז צריך לפתוח תיק גם להארכת נישואין בהסכמה וגם לאישור הסכם ממון? או אולי אם הסכם הממון שלנו כבר אושר לפני החתונה אז לא צריך? ורגע, איכשהו אני מגיעה לרשימת האגרות כולן שוב, ומגלה שם אפשרות נוספת. הפחתת תלות. לא יודעת איך אני מבינה שגם זה קשור אלינו, אולי. היד שלי כאילו מעצמה מזיזה את עכבר המחשב ואני מקישה על הסבר האגרה.
אני מתבלבלת שוב. אז צריך לפתוח תיק גם להארכת נישואין בהסכמה וגם לאישור הסכם ממון? או אולי אם הסכם הממון שלנו כבר אושר לפני החתונה אז לא צריך? ורגע, איכשהו אני מגיעה לרשימת האגרות כולן שוב, ומגלה שם אפשרות נוספת. הפחתת תלות. לא יודעת איך אני מבינה שגם זה קשור אלינו, אולי. היד שלי כאילו מעצמה מזיזה את עכבר המחשב ואני מקישה על הסבר האגרה.
“הליך הפחתת תלות נדרש בתביעה בענייני משפחה – לפני או אחרי הליך הארכת נישואין. הליך זה הוא תנאי מקדים להגשת בקשה להארכת נישואין והכרוך בה, ההליך תקף למשך שנה. על פי החוק יש לפתוח תיק ‘הפחתת תלות’ בבית הדין, במסגרתו מופנה הזוג לפגישות טיפול ביחידת הסיוע של משרד הרווחה שעל יד בית הדין. החוק קובע כי הפגישה ביחידת הסיוע הינה חובה. הפגישה מתנהלת על ידי עובדת סוציאלית. במסגרת הליך הפחתת תלות, שני הצדדים רשאים להגיש בקשות לסעד זמני או סעד דחוף.”
אז זה חובה? אנחנו חייבים לעבור את התהליך הזה? ומה זה שנה? מה פתאום? הבטן מתחילה לכאוב לי. אני מושיטה יד לבקבוק שלצידי, אבל הוא ריק. בסדר, אני בולעת רוק בינתיים. רק אסדר את העניין הזה פה באתר, ואלך למלא לי מים. אז כמה אגרות אני צריכה לשלם? כמה תיקים לפתוח?
הטלפון שלי מצלצל, מציע לי יציאת חירום מהמבוך הבלתי ברור הזה. אני עונה בשמחה.
“מה נשמע אמא?”
“שלום ליבי,” אמא נשמעת קצת מוסחת. “מה שלומך? מה שלום הילדים?”
“בסדר,” אני מתקדמת אל קצה הכיסא, צמוד לשולחן. לא מרשה לעצמי להתרווח יותר מדי. חייבת לחזור לעבוד. גם כך בזבזתי יותר מדי הרבה זמן על חיפושים בלתי ברורים. אני סוגרת את הכרטיסייה האנונימית. בפעם הבאה שארצה לחפש את המידע אצטרך לעבור את כל השלבים מהתחלה. שום דבר לא שמור עכשיו בהיסטוריה.
“תגידי ליבי, מה התוכניות שלך?” אמא ניגשת ישר ולעניין. “את רוצה לארגן בעצמך את סיבת העצמאות? את רוצה שיארגנו לך? ומה התוכניות לאחר כך, רוצה שאגיע לעזור לך עם הילדים בשבועות הראשונים עד שתיכנסי לשגרה?”
אני שותקת.
“ליבי?” אמא נשמעת קצת דואגת לי. “הכל בסדר? פשוט הזמן מתקרב ואני לא שומעת ממך שום דבר. חשבתי, אולי לא נעים לך לבקש עזרה. אבל ברור שנהיה לצידך בהתחלה היפה של החיים, את לא צריכה לדאוג. מה היית רוצה שנעשה? גם שירה כאן, איתי, היא מוכנה ורוצה לעזור.”
“אה, אמא,” הקול שלי חלש, “פשוט, אני, אה, אנחנו, אה,” אני לא יודעת איך להמשיך את המשפט. שירה שם, וגם אם היא תדע בסוף זה לא לעניין שהיא תדע, ובכזו דרך. “אנחנו עדיין לא יודעים. לא חשבנו בדיוק. כלומר, כן התחלנו לחשוב ולדבר על זה, אבל,” אני שוב מסתבכת.
“יש בעיות?” הדאגה שאני שומעת בין המילים של אמא רק מעמיקה. אני שומעת רוחות נושבות ואת הקול של מתנשף מעט, מנסה להיכנס רק לתוך הטלפון ולא לזלוג החוצה לאף אחד. “יש ביניכם חוסר הסכמה על דברים מהותיים?” היא שואלת אותי בשקט.
“כבר לא, אמא,” אני תוהה איך היא תגיב כשתשמע על התוכניות שלנו. אני מפחדת מהתגובה שלה. צריכה לתכנן עם נתי איך להודיע להורים. אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה.
“אז מה הבעיות?” אמא לא מוותרת לי.
“אני,” מתחשק לי לבכות. “אמא, זה לא לטלפון. ואני גם באמצע עבודה עכשיו, לא יכולה שיחה ארוכה. נדבר יותר מאוחר, טוב?”
“רק תגידי לי שהכל בסדר,” אמא מתעקשת.
“הכל בסדר,” אני חוזרת אחריה כמו ילדה צייתנית. “לא, באמת אמא, הכל בסדר. הכי בסדר שבעולם,” אני חוזרת על תוכן הדברים, הפעם בצליל משוכנע בעצמו, משכנע.
“טוב, נדבר יותר מאוחר. תתקשרי אלי כשתסיימי את העבודה?”
אני יכולה לומר כן, ולנתק את השיחה. אבל רוח שטות מדברת מגרוני. “כן. פשוט, את מבינה אמא? אנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים בכלל להתגרש. אנחנו, בעצם, מתכננים להאריך את הנישואין.”
ואז אני מנתקת, כי אין לי שום יכולת להתמודד עם התגובה שלה, ולא משנה מה היא תהיה.
*
“אני מרגישה שמשהו עובר עליך,” אמא אמרה לי. “הכל בסדר?”
“כן, הכל בסדר,” שיקרתי. פחדתי שאם אספר לאמא הכל יהיה גרוע יותר. לא היתה לי סיבה לחשוב את זה, אבל כך חשבתי.
“איך החברות? איך הלימודים בכיתה ח’? את מסתדרת?”
“הלימודים בסדר גמור,” אמרתי את האמת המלאה. “וגם החברות,” לא שיקרתי. “הכל טוב,” זה היה שקר קטן, אבל אפשר היה גם לקרוא לו סתם הגזמה.
“אז מה בכל זאת?”
משכתי בכתפי.
המורה חני לא חינכה אותנו, למרות שבמשך שנים היא היתה מחנכת בכיתה ח’. בשנה שלי היא רק לימדה ספרות, דקדוק והבעה, מקצועות שהסתדרתי איתם לא רע. רק עם המורה לא. בכל שיעור היה לה מה להעיר לי. לפעמים על מילה שאמרתי לחברה, לפעמים על כך שנגעתי בעט במהלך השיעור. פעם היא צחקה עד דמעות על תלמידות תינוקיות הלומדות בכיתה ח’, והביאה אותי כדוגמה.
“יש תלמידות שרואות את המורה מתקרבת ומיד ממהרות לכיתה. תינוקות. נכון, ליבי? מתי בפעם האחרונה חיכית לי בתוך הכיתה?”
שתקתי. ידעתי שהתשובה לא משנה לאף אחת.
“התלמידות הילדותיות האלה לא מסוגלות לשבת בשיעור כמו שצריך, ולא ללמוד. לפעמים זה נראה שאין להן כישרון או יכולת, אבל זה לא זה. זה פשוט האופי הנוראי שלהן. לכן זה מעצבן כל כך.” היא שוב הסתכלה עלי במבט שגרם לי לרצות להיעלם.
לא סבלתי אותה. סבלתי ממנה בכל שיעור מחדש. לא התמודדתי עם הבוז שהיא הפנתה אלי.
“ליבי, הכנת שיעורי בית בספרות?” שאלה אותי יהודית, חברה שלא היה לי קשר איתה.
היינו צריכות לחפש שיר שהצורה החיצונית שהוא נכתב בה קשורה לתוכן. אהבתי את הרעיון, ועבדתי קשה כדי לחפש. קיוויתי שעבודה טובה תגרום למורה הזו להעריך אותי קצת. לא רק לזעום עלי. הלכתי לשכנה שלנו גברת גרינשטיין, שהיתה מורה לספרות במשך שנים, וביקשתי ממנה ספרי שירה. בערב, אחרי קריאת מאות שירים, מצאתי את השיר שרציתי כל העת. שיר על עץ. בהתחלה שורות ארוכות ובסוף – כל מילה אחת בשורה נפרדת, כמו גזע. על הדף הוא נראה ככתם-צללית של עץ עם צמרת רחבה. העתקתי אותו למחברת בשמחה, ידעתי שהבאתי משהו משובח.
“עבדתי קשה מאוד על שיעורי הבית,” אמרתי ליהודית. לא רציתי שהיא תעתיק ממני.
“אני חייבת מישהי להעתיק ממנה, ואף אחת לא מוכנה. מה יהיה?” היא כמעט בכתה.
בבת אחת הבליח לי רעיון. “אם לא חשוב לך הרמה של שיעורי הבית,” אמרתי לה, “תכתבי פשוט את השיר הבא, בצורה מדורגת. תקשיבי,” דחקתי בה, “תכתבי נד נד בשורה הראשונה, שורה הבאה עוד פעם נד נד, קצת יותר שמאלה, עם שוליים יותר רחבים מימין. בשורה שאחר כך רד עלה, עוד קצת פנימה, ואז עלה ורד. ועד סוף השיר תגיעי לקצה השמאלי של הדף. תצא לך צורה של נדנדה. צד ימין למעלה וצד שמאל למטה. גם אם זה חסר טעם, לפחות היא לא תכעס שאין לך שיעורי בית.”
המורה לא כעסה על יהודית. להיפך.
“זו יצירתיות אמיתית,” היא פסעה מעט ימינה, ואז הסתובבה אלינו. “להביא את הדברים הפשוטים בחידוש גדול. מה שליבי, למשל, עשתה, זה לקחת שיר ידוע ומוכר לנושא הזה. אין לי דרך לדעת אם את נעזרת במישהי אחרת, מורה לספרות למשל,” היא פנתה אלי ישירות, הרגשתי את הבוז הנושב ממנה, “אבל זה לא משנה. יהודית בטוח הביאה משהו משלה, וזה יתבטא בציון. נהדר, יהודית.”
בסוף השיעור יהודית הגיעה להתנצל. לא הסכמתי לקבל את ההתנצלות שלה.
“יש לה משהו נגדי,” אמרתי ליהודית. “זאת לא את. אם הייתי מביאה לך את העץ ולוקחת את הנדנדה לעצמי, היא היתה אומרת שזה מלאכותי, כי השיר לא חייב להיראות כמו נדנדה, ויהודית הביאה שיר שבאמת נכתב בצורה כזו ואי אפשר לכתוב אותו אחרת. מה לעשות. היא שונאת אותי, אני לא יודעת למה.”
“יש לה משהו נגדי,” אמרתי ליהודית. “זאת לא את. אם הייתי מביאה לך את העץ ולוקחת את הנדנדה לעצמי, היא היתה אומרת שזה מלאכותי, כי השיר לא חייב להיראות כמו נדנדה, ויהודית הביאה שיר שבאמת נכתב בצורה כזו ואי אפשר לכתוב אותו אחרת. מה לעשות. היא שונאת אותי, אני לא יודעת למה.”
“נו?” אמא חיכתה לי באותו יום בבית. “מה המורה אמרה על שיעורי הבית שהשקעת בהם כל כך הרבה?”
“שזה בסדר,” עניתי לה. לא ידעתי בעצמי למה אני לא מגלה לה מה שהיה שם.
“היא לא התלהבה?” אמא כמעט התאכזבה.
“לא.” הלכתי לאכול.
אבל שעתיים אחר כך, פתאום פרץ לי הסיפור.
“היא שונאת אותי, אמא,” סיכמתי את העניין.
“למה נראה לך?” אמא ליטפה את היד שלי.
סיפרתי לה את המקרים האחרים שהיו. אמא השתכנעה. אחר כך היא הסתגרה בחדרה ורק הדים של דיבורים נשמעו ממנו.
“עם מי דיברת?” שאלתי אותה לפני שהלכתי לישון. אמא בדיוק יצאה מהחדר, אולי כדי לומר לי לילה טוב.
“התייעצתי עם אבא שלך,” היא ענתה לי, “ועשיתי כמה טלפונים. יהיה בסדר.”
זה לא היה הוגן שאני בסוף סיפרתי לה הכל, והיא לא סיפרה לי שום דבר. אבל מאז המורה חני לא צעקה עלי יותר. היא שמרה ממני מרחק קריר. לא יכולתי לומר שזה לא היה טוב יותר. רק אי הידיעה מה סידרה לי אמא מאחורי גבי, בלי שידעתי, המשיך להטריד אותי.
*
אני משתיקה את הטלפון. לא מפחדת מאמא, אבל לא מסוגלת לקבל את הרצון שלה להגן עלי, לסוכך עלי בצמרת שלה. בנדנדה של החיים שלי אני כרגע מרגישה במצב מאוזן, אבל כל דחיפה הכי קלה יכולה להוריד אותי למטה. אולי היתה זו טעות לשתף אותה עכשיו. אבל לפי מה שקראתי היום, אולי כן נצטרך עזרה במהלך התהליך, ואני חוששת שהוא יהיה ארוך יותר ממה שהעזתי לחשוב עד עכשיו. היא אולי תתקשר שוב כדי לוודא שהייתי רצינית במה שאמרתי, ואני אחזור אליה אחרי העבודה, כמו שסיכמנו. בינתיים אני לוקחת קצת זמן לנשום מחדש, לחזור לעצמי. להגיע לשיחה חזקה יותר.
מנסה להתרכז בעבודה. יש לי לתרגם כמה מסמכים ולבדוק תרגום של חוזה גדול. אני מחליטה להתחיל בבדיקת התרגום של החוזה. זה יותר קל, במידה מסוימת, למרות שהריכוז הנדרש הוא רב יותר. עשרים הדקות הראשונות הן סיוט, אבל לאחריהן אני מצליחה לשכוח מכל העולם. כולי רק מילים בעברית ובאנגלית, צפופות, מסודרות כמו חומה בלי שער או חלון. אני קוראת את הצורה שלהן, ואפילו המשמעות המלאה של הדברים איננה מעניינת אותי.
שלוש שעות מאוחר יותר אני מסיימת את יום העבודה. נוטלת את הטלפון מהשולחן, בודקת אם אמא חיפשה אותי.
שבע שיחות שלא נענו. רק אחת מהן מאמא. עוד שתיים מאבא, וארבע – מנתי.
