“הוארך מעצרו של גבר כבן ארבעים העובד כמורה בכיתה א’ בתלמוד תורה. על פי החשד, המורה נהג לתת לאחד מתלמידיו מקפא צפרדע ללא ידיעת הוריו ובכך שיתק אותו למרבית שעות הלימודים. לטענת ההורים, הילד שלא הכיר את המוצר, האמין כי מדובר בממתק ג’לי שקוף.”
הסטתי את העיניים ממסך המחשב באנחה ויצאתי מהאתר.
“יש אנשים רעים בעולם,” ציינה מיקי הבוסית שעמדה מאחורי כתפיי. “אבל עדיף שלא תקראי עליהם בזמן העבודה, יעלי.”
“מצטערת,” חייכתי אליה בהתנצלות. אני עובדת טובה, ואנחנו חברות. הרשיתי לה להעיר לי מדי פעם כדי להרגיש שהיא גם בוסית.
“זה מקובל אצלכם?” היא לקחה את הדו”ח שהדפסתי וחתמה עליו בלי להתעמק. “יש הרבה מורים אצלכם שעושים כאלה דברים?”
“חס וחלילה!” הזדעזעתי. “זה מקרה קצה! אסור בשום אופן למורים לעשות כאלה דברים! יש פתרונות אחרים, יש עוד אפשרויות יש…”
הקול שלי גווע, ומיקי איבדה עניין ועקפה אותי כדי להיכנס למשרד שלה.
ברור שיש עוד דרכים להתמודד בכיתה עם ילד קטן ומופרע. עוד שיטות נורמליות יותר, חוץ מלהקפיא אותו ולהעניק חיים קלים למורה ולכיתה.
“את בסדר?”
מצמצתי אל רחלי שהושיטה יד אל חבילת דפי מדפסת. “אה, כן, נראה לי.”
“כי אני עומדת פה כבר חצי דקה ואת לא שמה לב. את לא מרוכזת בעבודה, נכון?” היא הציצה אל שומר המסך שהתפתל בקווים גאומטריים זרחניים.
“לא, אני…” בלעתי את רוקי. “סתם, חשבתי על הכתבה הזאת על הרב’ה שנתן צפרדע לתלמיד. שמעת על הסיפור?”
“אל תדברי איתי על זה,” הבחורה בת העשרים ושתיים הניחה את כפות ידיה על אוזניה. “כל פעם שאני שומעת על מבוגרים שמנצלים את המקפאים האלה רק בשביל עצמם, אני מתחרפנת.”
“מצטערת,” מלמלתי בזהירות. רחלי הייתה חדשה במשרד שלנו, ונראתה זורמת וישירה. אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה יכול להכאיב למישהו.
“לא אשמתך,” היא הסירה את כפות ידיה ועטפה בהן את חבילת הדפים. “אני סתם טעונה מהנושא הזה, ואיכשהו למרות שאני מבטיחה לעצמי לשתוק, אני מוצאת את עצמי כל פעם משתפכת בפני מי שלא יהיה שמזכיר את המילה מקפא.”
“אז לתת לך להשתפך?” חייכתי. “או לעצור אותך בזמן כדי שלא תתחרטי אחר כך?”
היא פלטה נשיפה ארוכה. “היה לנו… יש לנו, ז’תומרת להורים שלי יש, רכב של חמשה מקומות, ואנחנו שבעה ילדים. יצא לנו המון לצאת מחוץ לעיר, כי אנחנו משפחה גדולה, והיו הרבה אירועים וחגיגות. אז מה אפשר לעשות כשאין מקום לכל הילדים?”
לטשתי בה מבט. “את רצינית? הקפיאו אתכם???”
“את הקטנים כמובן, אלה שעוד לא שקלו עשרים קילו והמקפא הצליח להשפיע עליהם. העניין הוא שאני הייתי תמיד רזה לגילי, ובגיל שמונה עדיין שקלתי פחות מעשרים קילו. אז ההורים שלי היו הוגנים, הם ערכו רשימה מסודרת וערכו תורנות והכול. וגם ידעתי מה אני לוקחת, זה לא שדחפו לי בכוח את הג’לי לגרון. ובכל זאת, דמייני איזו הרגשה גרועה זה למצמץ בעשר בלילה כשהדלת נפתחת, ובני המשפחה שלך חוזרים עליזים ועייפים מחתונה, כשאת העברת את הערב קפואה על הספה.”
הנשימה שלי נעתקה. “הם נתנו לך צפרדע של ארבע שעות?”
רחלי הנהנה במרירות. “כן, כי אי אפשר לסמוך על הדג, את יודעת. לפעמים כתוב בעלון לצרכן שלוש שעות, ובפועל אחרי שעתיים וחצי כבר מתעוררים. לך בטח אין מושג איך זה עובד, אה? את נראית לי מסוג האימהות שלא מכניסות את הזוועה הזאת הביתה.”
רחלי הנהנה במרירות. “כן, כי אי אפשר לסמוך על הדג, את יודעת. לפעמים כתוב בעלון לצרכן שלוש שעות, ובפועל אחרי שעתיים וחצי כבר מתעוררים. לך בטח אין מושג איך זה עובד, אה? את נראית לי מסוג האימהות שלא מכניסות את הזוועה הזאת הביתה.”
“חס וחלילה,” פלטתי אוטומטית.
“יופי, הלוואי כולם ככה. לא חסרות אימהות שמדברות נגד מקפאים ומצהירות שהן בחיים לא תכנענה לזה, ובפועל את יכולה לגלות שגם במקרר שלהן מתחבאות כמה חבילות.”
“זה לא בסדר,” אמרתי בצרידות.
*בארבע חיכיתי ליד המעלית שהייתה תפוסה כמובן, והעפתי מבטים בשעון. אולי עדיף שאעלה בריצה את חמש הקומות עד הבית. אבי כבר שעה בבית, ואני לא רוצה לדמיין איך נראה הסלון.
רות מהקומה מעלי הצטרפה להמתנה ותקתקה על השעון שלה בקוצר רוח. אביגיל מהקומה שלי נעמדה לצדי אחרי רגע.
“מעלית אחת לבניין שלם זה כלום,” מלמלתי. זה מה שנהגנו לומר תמיד בהמתנה הזאת. בפעם הבאה יהיה תורה של אביגיל.
“מכירות בייביסיטר טובה שמסכימה להגיע כשהילדים ערים?” רות העיפה מבט אל גרם המדרגות, וחזרה אל המעלית שנפתחה אי שם מעלינו.
“הן מאד יקרות,” התרעתי מניסיון. אף אחת מהבחורות שהזמנתי לא הסכימה לבוא פעם שנייה, לא משנה מה התשלום שהצעתי.
“בשביל מי זה?” ביררה רות. “לשני הקטנים שלך? אז למה את צריכה בייביסיטר?”
“כי אני לא לוקחת אותם איתי,” הבהירה אביגיל. סוף סוף התקרבה אלינו המעלית והתחלתי להרגיש את שרירי כפות הרגליים המכווצים שלי.
“ברור, אבל למה שלא תתני להם מקפא וזהו? לכמה זמן את יוצאת?”
“מקפא?” אביגיל פערה את פיה בזעזוע, ונאלצתי להדוף אותה קלות לתוך המעלית שנפערה לקראתנו.
נדחקנו פנימה ואביגיל הסתובבה להסתכל ישירות ברות. “היית רצינית או שזו הייתה בדיחה?”
“רצינית מאד,” הבהירה רות בשלווה. “זה לא גורם שום נזק כידוע, ואני לא מבינה למה את חושבת שיהיה טוב יותר לילדים שלך לצרוח אצל בחורה זרה וחסרת ניסיון, מלקפוא למשך שעתיים ולהתעורר עליזים וחסרי דאגות.”
“כי כי…” אביגיל טלטלה את ראשה. המעלית עצרה בקומה רביעית והיא נפלטה החוצה. “כי זו שיטה מחרידה,” היא קראה לעברנו והספקתי לראות אותה מנערת את ראשה כאילו קיוותה למרק את הרעיון ממוחה.
“זה מה שקורה עם כל ההמצאות הטובות,” רות נאנחה כמו אדם שחווה את המהפכה התעשייתית ועייף מהאנושות כפוית הטובה. “אנשים לא מצליחים להאמין שבדברים טובים אין שום רע.”
“אבל אי אפשר לומר שאין בזה שום נזק,” הסטתי את הפוני מעיניי ויצאתי בעקבותיה אל הקומה שלנו. “אם זה היה חלק כמו ויטמינים, הרוקחים לא היו עורכים מעקב משפחתי ומגבילים את הקנייה שלהם.”
“גם ויטמינים לא בריא לצרוך יותר מדי,” רות נשענה על דלת הבית שלה, ותהיתי אם גם היא כמוני, מעכבת שלא במודע את הכניסה הביתה. “כל דבר בעולם הזה צריך לקחת במידה. משרד הבריאות פשוט יודע שאם לא תהיה שום הגבלה על המקפאים, אנשים יצרכו אותם בכמויות וילדים לא יתפתחו בכלל. אבל אין שום רע בהפסקות קצרות מדי פעם.”
היא כעסה, ולא רציתי להתווכח איתה. ממילא הייתי עייפה מדי, וכל הטיעונים שידעתי היטב, שקעו בתאים הספוגיים במוחי.
*
סגרתי את דלת הבית מאחוריי, ונשמתי בהקלה את הדממה.
לקח לי רגע להרגיש שהסנדלים היפים שלי משכשכים בשלולית מים שקטה, והגרביים שלי מתלחלחים בשלווה. שערות ופירורים שחורים שחו במעגלים סביבי.
“מה זה???” צעקתי.
ילד בלונדיני החליק לעברי על שקית ניילון, ונופף אלי בהתלהבות. “יוהו, זה כיף!”
“אבינועם!”
הוא בלם בנימוס. “מה, אמא?”
“מה…” עצמתי את עיניי לחלקיק שנייה. כשפקחתי אותן, הוא טבל את ידיו באיכסה הרטוב. “מה זה? מה אתה עושה? איפה כולם?”
“בתוך החדר,” הבהיר אבי ונשכב מלוא מכנסיו החדשים על המים המאובקים. “מילאנו דלי מים בשביל לשטוף את הבית והוא נשפך לי והם ברחו לחדר ואני נשארתי.”
העפתי מבט אל הדלת, ואל היובש הקסום שחיכה לי בחדר המדרגות. למה באמת לא המשכתי להתווכח עם רות? זה לא שהיה חסר לי מה לומר לה.
“זה כיף, נכון?” וידא בני באושר.
“ת…” קטעתי את עצמי והנפתי את התיק באוויר, לפני שמפלס המים יעלה.
איזה פועל אבחר שיסיים את המילה הקטועה הזו? תייבש? תעצור? תכבה? תפסיק? תירגע?
תיעלם.
הדפתי את המילה, חלצתי סנדלים ודשדשתי אל האמבטיה כדי לקחת מגב. הרקה השמאלית שלי התחילה להבהב, הקדמה מאיימת לכאב ראש תוקפני מאוחר יותר.
אבינועם חטף את המגב והתחיל לכוון את המים לכיוון המשוער של בור הניקוז.
הילדים נחלצו אחד אחד מהחדר ועכשיו התחיל קרב רטוב על המגב.
(אני לקחתי ראשון! אמא, תגידי לו! אמאאא אבינועם משפריץ עלי!)
אבינועם מחה בתקיפות והתיז זרם מים מלוכלכים אל פניי כשחבט במגב על הרצפה.
הלסת שלי כאבה כשהשיניים העליונות שלי הידקו את התחתונות.
האצבעות שלי נקפצו במאמץ לא לתפוס בכתפיו הצנומות ולטלטל אותו. הרגשתי איך הצרחה צוברת תאוצה בריאותיי, ורק הלסתות המכווצות עיכבו אותה כרגע.
אני אצרח, והוא יבכה. הילדים יצטרפו לגערה, והוא יתעשת אחרי רגע, יצחק בקול רם ויפצה על החולשה הרגעית שלו ברצף של פעולות מוציאות מהדעת.
ואני אצעק שוב. ובסוף בסוף, אי שם בתשע וחצי בערב, כשהוא יקרוס מותש למיטה, אני אסתכל על הריסים העצומים והרטובים שלו, וארצה להרביץ לעצמי שלא התאפקתי. ששוב הנחתי לכאב הראש שלי להכתיב לי את עוצמת הצעקות. שראיתי בו אויב במקום ילד רגיש בן שש.
אין לי כוח.
אני לא אתן לו דובי שלם. ברור שלא! איזו מין אמא אהיה, אם אשתק את הבן שלי לשעה שלמה? זו סתם אנוכיות.
הרגליים שלי החליקו על הרצפה הלחה, והיד שלי נמתחה אל המדף העליון. הקופסה רשרשה בכף ידי. חילצתי דובי כחול זעיר, וחציתי אותו לשניים. חצי שעה, זה כל מה שאני מבקשת.
“ג’לי!” שמח אבינועם.
אם הוא ידע מה ההשפעה של חצי הדובי הזה, הוא לא הראה שום סימן לזה. הוא תמיד קיבל אותו בברכה, פרס לא צפוי על התנהגות גרועה.
אבי בירך בחיפזון ובלע בשתי נגיסות את המקפא הכחול. צפיתי בו בריכוז כשעפעפיו רפרפו ורגליו כשלו, והשכבתי אותו בדיוק בזמן על הספה.
ושם הוא שכב קפוא, קסם של ילד בלונדיני בעיניים עצומות. עוד חצי שעה הוא יפקח עיניים, ושעת השינה שלו לא תתעכב אפילו ברגע אחד. כי זו לא שינה אמיתית, רק דרך לאפס אותו. לאתחל אותנו. להניח לי להירגע ולאכול משהו, לאחים שלו לייבש את הבית בלי שהוא יסתובב בין הרגליים, ולילד שלי לקום מחדש לבית רגוע ויבש.
ומצטערת אם למישהו יש בעיה עם זה.
ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?
*לחמותי יש קול שקט ורפה. כשהיא מתקשרת, אני לוקחת נשימה עמוקה ומכינה את עצמי לשעה של ריכוז מוחלט. היא מדברת במשפטים ארוכים בטון נמוך, ונעצרת מדי פעם כדי לוודא שהבנתי ואני מזועזעת. אין לי שום אפשרות לשטוף כלים בינתיים, כי צליל המים הזורמים מספיק כדי לגבור על מילותיה.
“… והפקידה פשוט לא התייחסה,” לאטה חמותי. “את מבינה יעלי? לא היה אכפת לה שאני עומדת שם!”
משהו נחבט ברצפה משמאלי. נרתעתי והעפתי מבט אחורנית. אבינועם הקפיץ כדור וחייך אלי עם מה שנשאר מהשיניים העליונות שלו.
“שקט!” לחששתי כדי לא לקטוע את חמותי הפגועה. “סבתא מדברת!”
הוא הנהן וגרר כיסא ברעש כדי לשבת לידי.
“הרב’ה העניש את מוישי היום,” עדכן אותי בקול.
“…ואמרתי לה, אמרתי לה שזה לא בסדר שהיא…”
“כי הוא רב עם זאבי אז הרב’ה הוציא אותו החוצה והוא..”
“את שומעת, יעלי? מה הייתי צריכה לומר ל…”
“ומוישי אמר ש…”
“אני מנסה לשמוע את סבתא,” לחשתי נואשות. “נדבר אחר כך, טוב?”
אבינועם משך בכתפיו וחזר להקפיץ את הכדור קרוב לאוזני. “אז זאבי אמר לרב’ה…”
“את לא מקשיבה לי,” הסיקה חמותי בעצב. “אין לך זמן אלי עכשיו?”
היה קל מאד לפגוע באישה הזו, אבל לפייס אותה ולשכנע שיש לי את כל הזמן והרצון שבעולם, היה קשה עד מאד.
האישונים שלי שוטטו אל הארון, וכף היד שלי גרפה את הקופסה אל השיש. אוזן אחת של דובי. עשר דקות של שקט. אחר כך אשמע על זאבי ומוישי. אחר כך הוא יוכל לשחק בכדור.
עכשיו אהיה כלה ואישה טובה.
*האולם של החיידר היה קטן ומחניק, ובעזרת הנשים היה רק אשנב אוורור זעיר. שמעתי זמזום מבטיח של מיזוג אוויר, אבל לא הרגשתי שום עדות נוספת לקיומו.
האמהות משני צידי התנועעו בחוסר נוחות ומחו את מצחן, אבל מיד כשהתחילה מנגינת הפתיחה, הן הזדקפו בעיניים בורקות ושלפו מצלמות.
עשרים ילדי כיתה א’ בכתר זהוב נכנסו לבימת העץ משני צידי האולם. הם הסתדרו בשערים, וילד עם ספר תורה עבר ביניהם. הם שרו יפה, בהתלהבות וברגש, וגם הילד שלי היה שם.
הוא עמד ישר בינתיים, ואף אחד לא היה יכול לנחש כמה גירד לו הצווארון וכמה עצבנו אותו הנעליים בבית.
השיר התחלף, ומשמאלי שמעתי משיכות אף. מישהי התייפחה בקול, זאת שלצדי מחתה דמעות בדממה, וההיא שלידה מצמצה בעיניים אדומות.
בהיתי בהן, והרגשתי כמו פעם, כשהייתי ילדה בבית הכנסת בימים הנוראים, ולטשתי מבט תוהה בנשים הבוכות סביבי. השירים היו יפים. הילדים היו חמודים. אבל אני רק ישבתי שם, נוטפת, מתנועעת על כיסא העץ הצר, והעיניים שלי חרבות בתכלית.
בהיתי בהן, והרגשתי כמו פעם, כשהייתי ילדה בבית הכנסת בימים הנוראים, ולטשתי מבט תוהה בנשים הבוכות סביבי. השירים היו יפים. הילדים היו חמודים. אבל אני רק ישבתי שם, נוטפת, מתנועעת על כיסא העץ הצר, והעיניים שלי חרבות בתכלית.
“יש לך טישו?” לחשה מישהי מאחוריי. שלפתי בתנועות מאובנות את החבילה שלי, והגשתי לה בשלמותה.
“את יודעת איך זה,” היא חייכה חיוך דומע ומתנצל, נבוכה כנראה מול היובש שלי. “בין כל האתגרים, לראות אותו ככה עומד יפה ושר עם כולם, זה אושר אדיר!”
לא הכרתי את הילד שלה, אבל הנחתי שאבינועם שלי הוא לא היחיד שמוציא את אמא שלו מהדעת.
לא שאבינועם באמת מקבל הזדמנויות תכופות להוציא אותי מהדעת. מתי היה לי לאחרונה קשה עם איתו? קשה באמת? את רוב העימותים קטעתי עוד לפני שהסלימו. ברגע שהרגשתי שאבינועם מתחיל לצאת משליטה ואני כמעט מתפוצצת, איפסתי אותו מיד. לפעמים עוד קודם, כשהוא רק התחיל להרים את הקול, ואני ידעתי שמישהו מהילדים יעליב אותו, אבי יצעק ואני אתעצבן.
זאת הייתה גם דרך מצוינת להרדים אותו בלילה בקלות. אחרי ניתורים וריקודים בבית, האדרנלין לא הניח לו לשקוע בשינה. אבל מקפא הבטיח שעה של רוגע ומנוחה לגוף, ואחריה הוא היה מוכן לשינה בשמחה.
זאת הייתה הדרך היחידה לשרוד. המתכון לחיים שפויים, לאמהות נורמלית. ברור שאבינועם מעדיף להתעורר לבית רגוע ומחייך, מאשר לספוג את הצעקות והעונשים שלי.
רציתי לומר את כל זה לאישה שהושיטה יד לטישו נוסף. לעדכן אותה שיש פתרון, אפילו חצוי. שלא מוכרחים לסבול ככה, לבכות אז, לדמוע עכשיו. שגם הורות צריכה הפסקות.
המלמד שניצח על המקהלה הרים את ידו, המנגינה נבלמה, והילדים שעטו לכל הכיוונים. “רבע שעה הפסקה!” הכריז המזכיר, וכולם יצאו החוצה, לנשום אוויר שרבי אמיתי.
“חם לי!” ילד בפוני בהיר דבוק למצחו, רץ אלי בפנים זעופים. הוא משך את הכתר מראשו, והיה עסוק בשחרור הגלימה הזהובה מכתפיו. “תקני לי גם ארטיק!”
העפתי מבט לצדדים כדי להבין את ה’גם’. כמה הורים זריזים אכן הספיקו לפנק את בני השש בארטיק קרח מהקיוסק הסמוך.
“אי אפשר עכשיו,” אמרתי בזהירות, כי יכולתי לנחש מה יעולל ארטיק וורוד לחולצה הלבנה שלו. למדתי את הלקח פעמים רבות מדי. “כשנחזור בעזרת השם אני…”
“עכשיו!” מחה בני. “למה לכולם יש ולי לא?”
חיפשתי את בעלי בקהל. הוא לא יצא החוצה? נשאר בעזרת הגברים הממוזגת?
“אני רוצה ארטיק!” התייפח אבינועם. “תקני לי גם!”
תיק היד שלי צרב את כתפי. עמוק בתוכו יש חפיסה מרשרשת. תספיק רק חתיכה קטנה. יד זעירה של דובי. עשר דקות פסק זמן, לפני שאבינועם ייכנס לשוונג. כשהוא מחליט שהוא רוצה משהו, קשה מאד לשנות את דעתו. אניח אותו בכיתה צדדית עד סוף ההפסקה, וככה הוא ייכנס רגוע לשיר הבא. לא מתוסכל ודומע.
“אמא, תקני לי!” הוא בכה ורקע על הכתר והגלימה.
הייתי אמא שלו. גוש הקרח שישב קודם באולם, האישה שהקשיבה לשירים המרגשים ולא הרגישה כלום.
הייתי אמא, לא?
כל הצעקות שכמעט השמעתי, הנזיפות שעצרתי ברגע האחרון, הקרבות שנמנעתי להיכנס אליהם לטובתו. כל הרגעים הקשים שעליהם דילגתי. ואיכשהו, יחד עם אבינועם, קפאה האמהות שלי בהדרגה.
בכוח ניתקתי את היד מהתיק, עוצמת עיניים מול המגע המפתה והחלקלק של ג’לי דובי.
תפסתי בעדינות בשתי ידיו והבטתי לתוך עיניו החומות. “שרת מקסים,” אמרתי בקול. “ועכשיו ננוח קצת עד השיר הבא, טוב?”
אבינועם משך בפראות את ידיו משלי. “ארטיק!” הוא צעק ובעט בכתר הקרוע.
אמהות העיפו בנו מבטים סקרניים, אחד המלמדים כיווץ את שפתיו מול האביזרים ההרוסים על הרצפה. הלחיים שלי התחממו. היה לוהט בחוץ, ועוד מעט ניקבר שוב בחלל המחניק בפנים, לעוד שעה של שירים.
“אבינועם, די כבר!” צעקתי בקול רם, והוא העיף בי מבט המום. מזמן לא הרמתי עליו את הקול ככה. מזמן הוא לא ראה את הפנים שלי אדומים וזועמים.
הוא פרץ בבכי המום ונעלב, נשכב על הרצפה ובעט ברגליו כמו מקק הפוך.
בהיתי בו, והקופסה רשרשה בתיק שלי. הרחקתי אותה בתוקף.
היה חם. היינו עצבניים. הוא היה ילד, אני הייתי אמא.
ושנינו נמסנו.
6 תגובות
נוגע נורא
ואיזה תובנה יפה וחשובה.
אני בתור אמא מתמודדת עם הרצונות
לפעמים גם מרימה קול
אבל לתת משהו שירדים וישתק את הילד שלי?
אפילו לחצי דקה לא ממש לא.
חבל שהיא הרגישה שהיא חייבת להשתמש בזה, בכדי לנקות את הבית קני מג”ב לכל ילד וככה לא יריבו על המגב ולא תצטרכי לשתק את הילד.
ניתן להגיד לחמותך :”סליחה הילד זקוק לי אשוחח עמך כשאתפנה.” אני בטוחה שהיא תבין היא גם הייתה אמא לפני שהפכה לחמות ואם היא נעלבת זה שלה.
זה לא סיפור ריאלי – יש בו אלמנט ספקולטיבי. יש פה ניסיון ליצור עולם מקביל שבו יש אפשרות כזו ‘לשתק’ ילדים לזמן קצוב.
הסיפור לא מתאר מציאות שניתן לפתור בקניית מגבים נוספים אלא משהו שאנחנו נצטרך לשנות אליו גישה.
את יכולה לקחת את זה לכיוון של ריטלין שניתן לילדים כדי לשמור עליהם ממושמעים בשעות הלימודים –
האם את לא תתני לילדך ריטלין אם יצטרך?
את יכולה לקחת את זה למקום של להושיב ילד מול סרטוני מחשב כדי להשיג שקט לשעה שעתיים.
האם את אף פעם לא עושה את זה?
הסיפור מבקש לומר לנו שכשאנחנו הולכים לפתרונות קלים שגורמים לנו להמנע מחיכוך עם הטמפרמנט של הילד, אנחנו מפסידים מפגש חי ואמתי אתו, ומשהו משמעותי בחווית ההורות שלנו מתפספס.
חוסר היכולת שלנו להתמודד עם ילדים סוערים ומאתגרים (או סקרנים וחופרים או חצופים ובוחנים גבולות או…) פוגע בסופו של דבר לא רק בילדים אלא גם בנו ההורים.
ודוקא ההקצנה של הענין והזעזוע שה’פתרון’ הזה גורם לקורא (כפי שגרם לך) מאפשרים לנו להסתכל במבט חדש על הנטיה שלנו לפתרונות בזק ולחשוב על כך שוב לעומק.
צפיה במסכים
סיפור מקסים, נגע לליבי
יפהפה. מעולם לא קראתי כתבות פה ואני חושבת שאתחיל, כתיבה איכותית ותוכן נהדר ועמוק שנלמד למצוא בין שאר הזבל שמסתובב באינטרנט. אהבתי מאד