קיץ ארוך מדי – פרק כ’

מגי גרה בה מאז. 

ובכל עצב שהיא עצובה נוהם בה גם האבל ההוא השכוח.

הבנות בכיתה דיברו כל הזמן, שיתפו זו את זו בכל הפחדים והתהיות. והיא היתה שותה את הדיבורים שלהן במין צמא משונה, אבל מעמידה פנים שהיא לא מקשיבה. לה עצמה אסור היה להצטרף. לה לא היתה זכות להתאבל. הן שחררו את כל מה שהעיק עליהן והגיבו ב’יאאא, ככה גם אצלי. בידיוק בידיוק ככה’, ו’תגידו איך איך איך אפשר להמשיך את החיים כמו כלום’. אף אחד לא חשב שגם היא נאבקה במפלצות בחושך. אף אחד לא הבין שמחשבות חסרות צורה מעיקות הרבה יותר משאלות ממוסגרות יפה. בטח חשבו, היא מסתדרת. או אפילו, שתאכל את מה שהיא בישלה. היא לא ידעה מי יודע עליה מה, ואם מישהי שיתפה את המורות בפרטים, וכמה אנשים בעולם יודעים איזו מושחתת שהיא. רק ההורים שלה באורח פלא לא ידעו דבר. והיא שימרה את הסטטוס קוו ולא שיתפה אותם במה שלא צריך. 

אחרי ההלוויה הרהרה שוב ושוב באמא של מגי. הבנות סיפרו שאחרי כל ההספדים, בבית הלוויות, כשהאנשים של החברה קדישא התחילו להשליך גושי עפר במעדרים אל תוך הקבר, אמא של מגי שהיתה כל הזמן אטומה ושקטה פתאום התחילה לרוץ לכיוון של הקבר ולצעוק, מי יטפל בך כשתהיי כאן לבד? מי יכסה אותך בלילה כשיהיה לך קר? והאחיות של מגי התחילו לבכות בהיסטריה והשכנות תפסו את אמא של מגי והרחיקו אותה בכח, שלא תראה מה הם עושים, שלא תצא מדעתה. 

את כל הדיווחים שמעה מהבנות. היא לא הלכה להלוויה, פחדה מהמבטים הצולבים. ידעה שלא תוכל לשאת את האשמה. הסתגרה בחדר שלה ובהתה בקירות. חשבה על מה שקרה בינה לבין מגי וניסתה להחזיר את הגלגל אחורנית. 

היא לא ביקשה סליחה ממגי. ומגי חשבה שהיא לא רוצה להשלים אתה. ועכשו גם אם היא תבקש אלף סליחות לא יסולח לה.

במשך כל השבוע שאחר כך היא בקושי יכלה לאכול. אמרה שהיא חולה ונשארה בבית. אחר כך הבנות אמרו שהיה כנס באולם של בית הספר ובנות בכו, ואסתי התעלפה, והמורה מלכה דיברה בדמעות לתוך המיקרופון, והקול של המנהלת נשבר. והגיע גם רב שהרצה על תיקונים ונסתרות דרכי השם. ושהכי חשוב לעשות דברים בשביל הנשמה, כי רק בעולם הזה אפשר לקנות ציצית בשתי פרוטות. 

ובלילות שאחר כך היתה חושבת על אמא של מגי. דוקא על אמא של מגי. שמסתובבת בין הקירות בבית החשוך, ושואלת את עצמה אם יש לילדה שלה סוודר בתוך הקבר. הבנות היו מדברות על מגי ועל כל מיני דברים בקשר אליה. הן הקימו גמ”ח מכשירי כתיבה, חילקו תהלים בין כל הכיתות, סיפרו מה קורה בעולם הבא. 

ובלילות שאחר כך היתה חושבת על אמא של מגי. דוקא על אמא של מגי. שמסתובבת בין הקירות בבית החשוך, ושואלת את עצמה אם יש לילדה שלה סוודר בתוך הקבר. הבנות היו מדברות על מגי ועל כל מיני דברים בקשר אליה. הן הקימו גמ”ח מכשירי כתיבה, חילקו תהלים בין כל הכיתות, סיפרו מה קורה בעולם הבא. 

אבל היא לא היתה שם כל הזמן הזה לשמוע את כל הדברים. לגעת בזרמים שרעדו באויר, להרגיש. אבל אולי לא היתה מרגישה בכלל, כי הלב שלה היה סגור ושום דבר לא היה מצליח לגעת בה. לפעמים כשבנות מתרגשות, קופצות, צוחקות, היא לא מבינה על מה. כשהמורה מספרת משהו מרגש או עצוב, בנות מזילות דמעה, אבל הלב שלה לא מצליח לזוז. משהו כבה בה מאז. ואולי היא פשוט כזאת. זה שהיא לא הלכה למגי מראה שאין לה לב. ואולי אז איבדה את היכולת להרגיש. אולי אז הפסיקה להיות ילדה. אולי לא סתם הבנות מתרחקות ממנה, ספינקס אטום, שחון ומאובן.

היא עינתה אז את עצמה במחשבות. למה לא כתבה לה מכתב? אפילו קטן, אפילו סתמי. כשהיא חושבת על מה שתכתוב יש לה מילים יפות, מרגשות אפילו. אבל כשהן מתחילות לגעת בדף נשארות רק גוויות קטנות שחורות מתות. ואז היא מוותרת לגמרי. היתה צריכה לכתוב משהו. כל דבר. העיקר לא להשאיר ביניהן חלל ריק, מעיק. 

היא חשבה לעצמה, למה לא הלכה לבית החולים ופשוט ישבה לידה ונתנה לה יד וחייכה אליה? אז עוד לא ידעה שאסור כי המערכת החיסונית של מגי חלשה. הבנות באו לבקר אותה עם מסכות על האף וכפפות סטריליות שקיבלו מהאחות. לא משנה. למה לא הלכה, למה נתנה למגי להבין דברים לא נכונים. 

ולמה לפחות לא היתה בהלוויה? בזמן של ההלוויה אפשר לבקש סליחה מהנפטר. הוא כבר במצב שהוא מבין שכל העולם הזה הבל הבלים, אבל עוד לא עלה מספיק למעלה בשביל להתרחק, אז זו הזדמנות לבקש מחילה. מענין איך הוא מצליח להבין שהעולם הזה שטויות והבלים בתוך זמן כזה קצר. ואיך נעלמים חיים שלמים, וכל ההרפתקאות וכל הסיפורים וכל החויות מאבדים משמעות. זה כאילו הוא נהיה בן אדם אחר לגמרי תוך רגע. 

אבל בטח זה קורה עוד קודם. במצב הזה של ייסורים בן אדם כבר נמצא במין מצב של צדקות נפשית, וכל השטויות הרגילות כבר לא מעניינות אותו. 

היא לא רוצה להיות בן אדם אחר. היא לא רוצה להשתנות. אפילו שהיא לא בן אדם שקל לאהוב, אפילו שחושבים שהיא מוזרה, היא לא רוצה להיות מישהו אחר. היא לא מוכנה שכל המחשבות שהיא חשבה, כל הדברים שהיא הבינה, כל המראות שהיא ספגה, כל האנשים שהיא למדה להכיר, הכל הכל יתפוגג וייעלם סתם כך. כל מה שהיא אהבה ושפינתה לו מקום בתוכה, היא לא רוצה שיתאדה בלי להשאיר זכר. היא לא רוצה למות ולהיות רק נשמה. מי כתב, הרבה אנשים גרים בחזי הכואב, וצריך להדליק נר ולהביט עליהם בטרם אלך? 

הן כבר שכחו את מגי. כלומר לא באמת. הן עוד מדברות עליה מפעם לפעם ומעלות זכרונות. אבל הן שחררו את הכאב והן חיות ושמחות. לה אין אפשרות לשכוח ולשמוח. בשבילה זה עונש מוות מצטבר, מאסר עולם בתוך עצמה. היא משכנה את כל החיים הבאים שלה תמורת שובר זמני של שקט, ועכשו היא משלמת את זה בריביות. הלב שלה לא יתן לה לעולם לשכוח. 

ואולי כשיזכרו את מגי יזכרו גם אותה, כמו ההוא שירה בזמר המפורסם מרוב שהעריץ אותו, כדי שההיסטוריה תקשור את שמותיהם ביחד לעולם ועד. 

*

תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. לפחות קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות. 

*

כשנכנסה הביתה אבא שלה כבר היה בבית. זה היה טפשות מצדה להתעכב כל כך. שכחה את עצמה לגמרי אצל המשפחה הזאת. 

הוא שאל אותה בזעף, מה זה, איפה היית? 

היא רצתה לומר, אצל סבא, אבל מהטון הרגוז הבינה שהיא רק תעמיק לעצמה את הבור. בטח הם כבר התקשרו לסבא וגילו שיצאה מזמן. 

היא רצתה לומר, אצל סבא, אבל מהטון הרגוז הבינה שהיא רק תעמיק לעצמה את הבור. בטח הם כבר התקשרו לסבא וגילו שיצאה מזמן. 

והכי מעצבן, שכל הבלגן הזה על לא מאומה. שום דבר לא יצא לה מזה, חוץ מלהסתבך עם ההורים שלה.

היא אמרה, אצל משפחה אחת. עזרתי להם בנקיונות לפסח. 

המבט המכווץ של אבא שלה נפרם קצת. הוא שאל, זה מטעם הסמינר? כנראה זכר שאחרי פורים הסמינר שולח אותן לחסד אצל כל מיני משפחות. 

כמעט התפתתה לומר כן, אבל זה כבר יהיה שקר. 

היא אמרה, לא, מבית הכנסת. 

הוא נהם לעצמו משהו לא ברור, ורק אמר, פעם אחרת תגידי שאת הולכת. חוץ מזה אני לא מסכים שתסתובבי פה בשכונה בשעות כאלה. הבנת?

היא הנהנה, אבל הוסיפה, אמא עבדה בחדר ולא רציתי להפריע לה, והייתי צריכה ללכת לסבא אז הלכתי למשפחה ישר משם.

הוא לא הגיב, לא אמר שהיתה צריכה להתקשר לעדכן, ונראה שהעניין הסתיים בזה. בפעמים אחרות היה חוקר אותה מי היא המשפחה ומי שלח אותה ולמה דוקא היא. אבל היום הניח לזה. משהו טוב בכל זאת יוצא לה מזה שהוא עייף מדי. 

להדפסה