בהתחלה אני בוחרת את המטלה שדורשת ממני הכי מעט ריכוז. מסדרת את המכתבים והמסמכים שתרגמתי בחודשים האחרונים בתוך התיקיות המתאימות להם. אני מכניסה את לוינגר_24מאי לתוך תיקיית ספקים. את סיכום ועידת אקלים תרבותי אני דוחפת לתוך תיקיית הנהלה.
התנועות שלי חדות, מהירות. אם עכבר המחשב היה חי, עכשיו הוא היה מת. אם הוא היה אופנוע הוא היה משאיר סימני חריכה על הכביש, או נכון יותר – על השולחן. אם הוא היה מכונית הוא היה משמיע חריקות צמיגים כל הזמן. אני מתעקשת לחשוב על דימויים נוספים, כי העבודה הזו לא מעסיקה לי בכלל את הראש, והמילים של אמא משמיעות את עצמן שוב ושוב. הילדים המסכנים שלי, אומללים קטנים, ממש ירדו לה דמעות כשהיא נזכרה בהם, אמרה תהילים כל הלילה.
אני סוגרת את התיקיות הפתוחות בחמת זעם. לא יכולה לתת למוח שלי לנוח אפילו שניה. פותחת במקומן את המאמר הארוך ביותר והמסובך ביותר, ומתחילה לחפש את המקום בו עצרתי בפעם האחרונה. אבל העיניים שלי עוברות שוב ושוב על שורות שחורות וצפופות, מבלי שאני מצליחה לקלוט אפילו מילה אחת מהן.
לא יודעת כמה זמן חולף עד שאני מתייאשת, אבל זה קורה, ומוציא ממני אנחה גדולה ומרה. מאחר שאף אחד עדיין לא הגיע למשרד, אני חוזרת אל התוכנית המקורית שלי, ומתקשרת אל יפה.
“שלום,” הקול של יפה נמרץ כתמיד.
“שלום יפה, מדברת ליבי סלע. את יודעת מי אני? שני בניינים לידך, נפגשנו כמה פעמים עם הילדים בגינה.”
“אה כן, נראה לי שאני יודעת מי את. יש לך ילד בן שלוש ומשהו וילדה בת שנתיים? אולי קוראים לה זהבי, או משהו כזה?”
“כן, כן,” קצת אוויר מצליח להיכנס לריאות המתוחות שלי. “אני מצטערת שאני מתקשרת אליך ככה, אבל, פשוט, אני, אני… אני צריכה עזרה.”
“נשמע,” היא אומרת בטון בלתי מחייב, אולי אפילו חשדני.
“אה,” מאיפה להתחיל? “אני מבינה שאת עדיין נשואה, נכון?” אוי לא, זו התחלה גרועה. “פשוט, אנחנו גם חושבים להישאר נשואים,” החום הפתאומי שמלהיט לי את הלחיים מגלה לי שאני מסמיקה מאוד. אבל אני חייבת לגרום לה לתת בי אמון, לכן אני מגלה את מצבי כבר על ההתחלה. בתחושת חרטה שמכווצת לי את הסרעפת אני מנסה בכל זאת למזער נזקים, “זו שיחה שתישאר בין שתינו, כן? את לא תספרי עליה לאף אחד נכון?”
“כן,” היא אומרת לי. הטון שלה נשמע חושד במידה זהה לקודם.
“אני צריכה עזרה לדעת איך התהליך הזה מתבצע, את מבינה?” חוסר האונים שלי מערער אותי לגמרי. “נכנסתי לאתר של בתי הדין וראיתי שיש כל מיני סוגים של תיקים, אני לא יודעת מה צריך לפתוח, שום דבר לא ברור לי, ואין לי תמיכה מאף אחד.”
“אני צריכה עזרה לדעת איך התהליך הזה מתבצע, את מבינה?” חוסר האונים שלי מערער אותי לגמרי. “נכנסתי לאתר של בתי הדין וראיתי שיש כל מיני סוגים של תיקים, אני לא יודעת מה צריך לפתוח, שום דבר לא ברור לי, ואין לי תמיכה מאף אחד.”
ופתאום, בלי להבין למה דווקא עכשיו, ולמה בדיוק מול השתיקה הכל כך לא אמפתית שלה, אני מתחילה לבכות.
“סליחה,” אני מנסה להתנצל, אבל הבכי מעוות את ההברות שלי לעיסה לא ברורה. אני קמה מהמקום שלי וממהרת החוצה, לוקחת בדרך כמה טישויים. בחוץ אני מעבירה אחד מהם על העיניים ואחר כך מקנחת את האף בזהירות. “סליחה,” הקול שלי עדיין רועד קצת, “אני לא מבינה למה זה קרה לי, ועוד דווקא עכשיו.”
“זה בסדר,” עכשיו היא כבר פחות חשדנית, רק קצת מסויגת. “אז מה רצית לשאול?”
“איך אני עושה את התהליך הזה. איזה תיק לפתוח, מה ההבדלים ביניהם, הכל.”
“זה מאוד תלוי ומשתנה מזוג אחד לאחר,” היא נשמעת מהורהרת. “יש לכם הסכם ממון מעודכן?”
“יש לנו מלפני החתונה,” אני עונה.
“אז זה לא מספיק. צריך הסכם חדש. תראי, בעיקרון, אומרים שיש זוגות שמגיעים עם הסכם חתום מבית משפט והכל מסודר, ואז פשוט רושמים אותם לנישואין. אבל בדרך כלל זה לא ככה.”
“אז מה כן?” לא תכננתי ללכת לבית משפט. זה קצת גדול עלי.
“בדרך כלל, מתחילים עם תהליך של הפחתת תלות. את צריכה לפתוח בשביל זה תיק של תהליך הפחתת תלות, תראי שיש שם כזה דבר. אם לא מצליחים, אז העובדת הסוציאלית תכתוב לבית הדין שהיא לא הצליחה, ואז צריך תיק של הארכת נישואין ועוד אחד של חידוש הסכם ממון. את מבינה?”
“לא כל כך,” אני מנסה לבלום גיהוק, “אני צריכה לפתוח שלושה תיקים?”
“לא,” יפה נושמת עמוק, “את מתחילה בתיק אחד, של תהליך הפחתת תלות. הרבה פעמים מצליחים עם זה, ואז לא צריך להתקדם הלאה. אחר כך, אם לא הולך, אז תפתחי בקשה להארכת נישואין. יכול להיות שישלחו אתכם לתהליך שלום בית, קחי גם את זה בחשבון. והסכם ממון זה תיק בפני עצמו.”
“טוב,” אני מסתובבת בחזרה אל המשרד. “אז אני פותחת תיק הפחתת תלות. תודה, יפה. ויפה, אל תדברי על זה עם אף אחד, בסדר?”
“בהצלחה ליבי,” היא מאחלת לי. “ואם תצטרכי עוד משהו, את תמיד מוזמנת להתקשר,” עכשיו יש חמימות בקול שלה, ורק לכן אני מעזה לשאול עוד משהו. משהו שמעיק עלי מאוד עכשיו.
“יפה, איך אני יודעת באמת אם אני צריכה להישאר נשואה או שזה רק קושי זמני ואני אוכל להתגרש בסוף? אמא שלי אמרה לי,” אני משתתקת באמצע המשפט. אין לי שום חשק שיפה תציע לי עכשיו לקחת את תוספי התזונה שלה דווקא. מחשבה מוזרה מבליחה לי לראש פתאום. איך תוספי התזונה האלה לא הצליחו לעזור ליפה בעצמה?
“אני לא יודעת,” יפה אומרת, “אף אחד לא יכול לדעת במקומך, ואל תאמיני לאף אחד שיגיד לך שהוא יודע מה שצריך לעשות או מה שאת מרגישה. מה שיש בינך ובין בעלך זה משהו שאף אחד לא באמת יכול לדעת, חוץ מכם.”
“אבל מה גורם לאנשים אחרים להישאר נשואים? איך כל מי שעשה את זה יודע?” אני מנסה בכל זאת.
“אין לי מושג,” היא נשמעת פתאום קצרת רוח, “אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. כל אחד עושה מה שנכון לו.”
כשאני חוזרת למחשב שלי אני קצת יותר מאוששת. גם לבכי יש כנראה חלק בתחושת ההקלה שמזדחלת לתוכי, וגם לעובדה שברגע זה אני נכנסת לאתר ומקישה על פתיחת תיק הליך הפחתת תלות. אבל התחושה הזו מלווה בטעם מר מעט, ואני מתביישת לגלות שיש בי שמץ של אכזבה מכך שיפה לא סיפרה שום דבר אישי על עצמה.
באמת מענין אותי, ועוד במצבי הנוכחי, פרטים של בני זוג אחרים?
אני משלמת את האגרה לפתיחת תיק להפחתת תלות, מאה ושבעה שקלים. זהו, עשיתי את זה.
בצהריים אני מספרת לנתי על השיחה עם יפה, על התיק שפתחתי.
“נהדר,” הוא שמח בשביל שנינו, “התקדמנו היום צעד, נכון?”
“כן,” אני נושכת את השפה שלי. “היתה לי שיחה קשה מאוד עם אמא שלי. היא לא תומכת בכלל בצעד הזה שלנו. וגם אבא שלי רוצה לדבר איתי ביחידות.”
“אני צריך לעדכן גם כן את ההורים שלי,” נתי מצטרף לטון האבל שלי. “אולי נקפוץ ערב אחד בקרוב – את לאבא שלך ואני לאמא שלי? נראה לי שזה יהיה חכם לגמור עם כל זה לפני שיגיע הרגע שזה יהיה בלתי נמנע כבר.”
*
בשבת הראשונה אחרי החתונה התארחנו אצל אבא שלי. בשבת השניה היינו אצל אמא של נתי, אחר כך אצל אמא שלי ולבסוף אצל אבא של נתי. בחודש שאחר כך הסדר חזר על עצמו. שבוע אחד בכל חוד התארחנו אצל מישהו אחד. אבא שלי נהנה לדבר איתנו ולהכיר את החתן החדש טוב יותר. אני נהניתי להכיר את אמא של נתי. בשבתות האלה למדתי להעריך אותה אפילו יותר.
“אף פעם לא אהבתי במיוחד את השבתות שהילדים לא היו פה,” היא ספרה לי בגילוי לב. “אני לא מצליחה לישון יותר מדי הרבה, לא אוהבת לקרוא, והשבתות הארוכות לבד, בלי עבודה ובלי שום דבר מספק, הן קצת קשות לי. אבל אל תגידי לנתי,” היא הזהירה אותי, “שלא יהיה לו לחץ לבוא לכאן.” היה נראה לי שהיא התחרטה מיד על כך שפלטה בפני את המידע, אולי זה ילחיץ גם אותי.
וזה באמת הלחיץ אותי קצת. יכולנו לתת לה רק רבע מהשבתות שלנו, כי היה את אמא, ואת אבא, ואת אבא של נתי. זה הרבה פחות מחצי מהשבתות שהיו לה, אם לא היה לנתי גם צדדים נוספים, ההורים שלי.
“את מחשבנת כמה שבתות יש לי אתכם עכשיו?” אמא של נתי צחקה מול הפרצוף הרציני שלי. “תקחי בחשבון שהוא היה בישיבה, אז הוא התארח בערך פעם בחודשיים בבית שלי. אבל זה הכריח אותי לחפש לעצמי מסגרות נוספות לשבת, ודווקא מצאתי כמה מסגרות התנדבותיות. שקלתי לבדוק גם מסגרת עיונית, של לימודי קודש, אבל אולי זה יחכה להמשך. בכל אופן, כרגע זו הטבת תנאים מכל הבחינות. אני רואה את נתי יותר, ויש לי גם אותך.”
חייכתי אליה. האמנתי בכל ליבי שהיא אהבה אותי, והיו לי כל הסיבות להרגיש את זה. היא באמת התייחסה אלי כמו אם, ובטבעיות גמורה. לא היה שום הבדל בין היחס שהיא נתנה לנתי, ליחס שקיבלתי ממנה אני.
“אבל למה באמת את לא רוצה שנתי ידע?” העזתי לשאול אותה.
“כי הוא אדם עצמאי,” היא ענתה לי בפשטות, “ואני לא רוצה שירגיש כבול אלי. את יודעת, לפעמים קשה להורים לשחרר את הילדים שלהם. לתת להם ללכת לשבת זה עוד הדבר הקל, את יודעת כמה קשה לאמא לשחרר כשהיא רואה שהילד שלה טועה?”
“אני יכולה לתאר לעצמי,” חשבתי שאני חכמה.
“תתארי לעצמך,” אמא של נתי הזמינה אותי לעשות את זה. “מצליחה?”
הנהנתי בהתלהבות.
“יופי. עכשיו תכפילי את זה פי מאה. בערך כך.”
“אז למה לשחרר?” לא הבנתי, “את יכולה להעיר לו, לתקן אותו, להנחות אותו.”
“הנחיה זה דבר אחד,” אמא של נתי הסכימה איתי, “אבל לא יותר מזה. אם אני רוצה שהוא יהיה באמת עצמאי, מסוגל, אני חייבת לתת לו את המרווח הזה לפעול בו.”
חשבתי לעצמי מה אמא היתה אומרת אילו היתה מדברת עם אמא של נתי על חינוך ילדים. האם הן היו מסכימות? המחשבה הזו העלתה חיוך על פני.
“אני בכל אופן מעדיפה שתחסכי לנו טעויות קשות,” אמרתי לה בהיסוס. “אני חושבת שגם נתי יסכים איתי. עדיף לנו לשלם קצת עצמאות בתמורה לחיסכון בטעויות.”
“יכול להיות,” היא לא התווכחה איתי. “אבל כשמדובר בדברים שאני אמורה לעשות, או להימנע מהם, אז אני מחליטה מה נכון יותר. הגיוני, לא?” היא שלחה אלי קריצה מחוייכת, ואני החזרתי לה חיוך קטן, מתלבט. “אבל אל תדאגי,” היא מיהרה למתן את ההסתייגות, “אני אקח בחשבון את מה שאמרת. יהיה בסדר, ליבי. יהיו לי מספיק טעויות אתכם, כדי שתראי שאין לי באמת יתרון עליכם.”
*
“ומתי תדבר עם אבא שלך?” אני שואלת את נתי.
“מיד אחר כך. אני פשוט חושש שאמא שלך תדבר איתה לפני שאני אעשה את זה.”
אני סוגרת את השפתיים שלי חזק, ולא מכיוון שיש לי הרבה מה לומר. אין לי מה לומר בכלל, אני רק יכולה לקוות שאמא שלי לא דיברה עדיין עם חמותי. המחשבה הזו מעצבנת אותי, ומרגיז אותי שנתי מעלה את האפשרות הזו. אם כי, אני חייבת להודות שזאת אפשרות די סבירה.
“לפחות אמא שלך לא תתערב לך,” אני אומרת, ויודעת שיש בי מעט קנאה גם כן.
דברים מוזרים אני מגלה על עצמי היום. שאני מקנאה, שיש בי סקרנות צהובה ורכלנית. מה עוד חסר כדי שאתעב את עצמי לגמרי?
“אני רוצה לדבר איתך על משהו חשוב,” אני שומעת את נתי מחדר הילדים הריק בשעה הזו. “אני אוכל לקפוץ הערב? לא, רק אני. לליבי יש סידורים אחרים בזמן הזה.”
אני לא מתקשרת מיד לאבא שלי, לתאם איתו זמן, אלא מתקשרת קודם לנהרי ומבררת איתה אם היא, או הבת שלה, יוכלו לשמור לנו על הילדים. רק כשהשכנה הנהדרת שלי מרגיעה אותי שיהיה בסדר, ואחת מהן תהיה זמינה בשבילי הערב, אני מתקשרת לאבא.
“מה נשמע אבא?” אני שואלת אותו. “יתאים לך שאקפוץ הערב?”
“בוודאי,” הוא עונה לי. “אני אפנה כל מה שצריך. את רוצה להגיע אלי הביתה, או לשבת במקום כלשהו?”
*
הייתי אולי בת חמש, והיה החופש הגדול. אבא לקח אותנו לטיול שהתחיל בשעה לא מוקדמת מדי, זה היה חלק מהכיף המיוחד אז. השעה היתה כבר עשר בלילה כשהגענו אל חוף הים. זה היה מאוד מאוחר בשבילי. עד לאותו היום, לא ראיתי אף פעם איך נראה העולם אחרי שמונה. היו לי חיים יציבים, שגרה בריאה.
“למה הגלים לבנים?” לא הצלחתי להירגע מהמראה המוזר. גלים לבנים התגלגלו בתוך מים שחורים, והתפזרו לקצף סמיך כשהגיעו אל החוף.
“הגלים לבנים גם ביום,” אבא הסביר לי בסבלנות, “רק שאז את לא שמה לב אליהם, כי המים כחולים. בחושך, הים נהיה שחור, והקצף נשאר לבן.”
“למה הוא לא נהיה שחור גם כן? גם על הקצף יש חושך!” לא הסכמתי לקבל את ההסבר הפשטני.
“אני לא יודע,” אבא הודה על האמת.
באופק ראיתי אורות נוצצים. “אני רואה אי!” צהלתי כשנזכרתי איך קוראים לדבר הזה. “נכון זה אי, אבא? אני יודעת איך קוראים לו, אמא סיפרה לי. זה קפריסין, נכון אבא? הנה הוא, כאן.”
באופק ראיתי אורות נוצצים. “אני רואה אי!” צהלתי כשנזכרתי איך קוראים לדבר הזה. “נכון זה אי, אבא? אני יודעת איך קוראים לו, אמא סיפרה לי. זה קפריסין, נכון אבא? הנה הוא, כאן.”
אחר כך גדלתי, והבנתי שלא ראיתי את קפריסין. אבל זה לא היה משנה. חוף הים בלילה המשיך להיקרא במשפחות שלנו ‘קפריסין’.
*
“אני רוצה ללכת לראות את קפריסין,” אפילו הטון שלי הפך ילדותי מעט.
“טוב. אז אני אבוא לקחת אותך מהבית שלך. בערך בשמונה?”
“כן.”
אני מנתקת את השיחה עם אבא. אין שום סיבה שארגיש רגועה כל כך לפני השיחה הבאה שלי איתו, בערב. אבל במקום לחשוב על הנושא, ולהעלות השערות על מה שהוא ירצה לומר, אני חושבת רק על הים, הקצף והרוח הקרירה.
“אמא שלך כנראה הספיקה לדבר איתה,” נתי מעדכן אותי. סימני שיניים על השפה התחתונה שלו, והנה הוא נוגס אותה שוב.
“אני מצטערת.”
“את לא קשורה לזה,” נתי נחרץ. “אני מקווה שיהיה בסדר איתה הערב.”
עכשיו המתח נוגס בי. ולא עוזרת לי שום מחשבה על חוף או ים, אוויר או קצף.
תגובה אחת
על מה לדעתכם מדבר הסיפור?
כתבו רעיונות..