בשבע הילדים כבר ישנים.
הכיורים מלאים בכלים שאין לי מושג מי הוציא ולמה. הרצפה זרועה במשחקים שהילדים, כנראה, פזרו בזמן שלא שמתי לב. אני נכנסת לחדר להתלבש. מורידה את החולצה עם הכתמים בשרוול, מזכרת מהמעדן שנתתי לזהבי כדי שהיא תסכים לאכול, ובוחרת אחת נקיה מהארון. אין לי סבלנות להתלבט ואני שולפת את החולצה הראשונה שהיד שלי נוגעת בה. היא בצהוב בהיר עם הדפס עוד יותר בהיר, כמעט בלתי מורגש. בוחנת מול המראה אם החצאית שלי נקיה מספיק, ואחר מסתכלת על החצאית ישירות. יש שם לכלוך קטנטן של משהו בלתי מזוהה, אולי חתיכת פסטה מהצהריים שנפלה על כיסא ואחר כך נצמדה אלי. אני מסירה את הלכלוך ומגרדת את השאריות שלו בציפורן האגודל שלי. זה לא מספיק, ואני ממהרת אל האמבטיה, לוקחת מגבון אחד ומשפשפת איתו את החצאית שלי.
אחר כך אני מתיישבת על הספה ועוצמת עיניים.
הריח של המגבון מציק לי מהידיים, אז אני פונה אל המטבח, ושוטפת אותן. מוציאה את חפיסת השוקולד מהמקרר. יש בה שתי שורות וחצי. אני אוכלת שורה אחת עוד לפני שאני סוגרת את המקרר בחזרה. את השורה השניה אני אוכלת ליד המקרר הסגור. המתיקות לא מצליחה להיות מורגשת בפה שלי, במקום למצוץ וליהנות מהטעם, אני לועסת את השוקולד ובולעת. אולי היה עדיף לאכול מלפפון, אם אני ממילא לא נהנית מהטעם. פותחת שוב את המקרר, ומוציאה את שתי הקוביות האחרונות. אחר כך אני מקמטת את העטיפה האדומה וזורקת אותה עם הפרה לתוך הפח. באמת. מה העניין לשים פרה על חבילת שוקולד, ומה הקשר לצבוע את כל הרקע באדום. אני מחפשת היכן שמתי את שתי הקוביות, ומאחר שאינני מוצאת אותן, לא נשאר לי אלא להניח שכנראה גמרתי גם אותן, בלי לשים לב. חבל, תכננתי כן ליהנות, לפחות מהן.
הספרות על התנור הבשרי מראות לי את השעה. שבע ושתים עשרה דקות. הזמן לא באמת זז. אני חוזרת לשבת על הספה, משעינה שוב את הראש ומנסה שוב לעצום עיניים. ואז שוב מתנערת, מרימה את הטלפון ומכוונת התראה חדשה, בשעון המעורר, לעשרה לשמונה. אז אני מגלה שהסוללה של הטלפון ריקה, וממהרת להטעין אותו. ושוב עוצמת עיניים.
אני לא נרדמת בכלל. רגעים אני חושבת על נתי שעושה את דרכו מהכולל ישירות אל אמא שלו. על השיחה שתהיה להם. מקווה שהוא יקבל קצת תמיכה, הכלה, משהו שיתן לו כוח. הרבה כוח, שיהיה מזה מספיק גם לי. אני חושבת על אבא שבוודאי עושה את דרכו לכאן אחרי העבודה, עייף. לא רוצה לחשוב על השיחה שתהיה לנו, אז אני מעדיפה להתחיל לחשוב משהו מעורפל על אהבת הורים לילדיהם, המאמצים שהם מוכנים להשקיע, ואיזו אם הייתי רוצה להיות בעצמי. אבל המוח שלי דייסתי מדי בשביל מחשבות כאלה, וכשהוא כמעט נכבה ואני מתחילה להרגיש את הנמנום שלי מתחזק, והופך לתנומה אמיתית, הטלפון מצלצל מהפינה הרחוקה של הסלון, בה הטענתי אותו.
אני חושבת על אבא שבוודאי עושה את דרכו לכאן אחרי העבודה, עייף. לא רוצה לחשוב על השיחה שתהיה לנו, אז אני מעדיפה להתחיל לחשוב משהו מעורפל על אהבת הורים לילדיהם, המאמצים שהם מוכנים להשקיע, ואיזו אם הייתי רוצה להיות בעצמי.
אני קופצת לנתק את ההתראה, ואז אני קולטת שזה צלצול של שיחה נכנסת. ממהרת אפילו יותר, כדי שהצלצול לא יעיר את הילדים הישנים, אבל לא מספיק. הוא מתנתק מהר מדי. כשאני מגיעה אל הטלפון הוא מתחיל לרטוט מחדש, הפעם זה השעון המעורר, סוף סוף. עכשיו אני מותחת את ידי והולכת לגמור להתארגן. בשמונה בדיוק אני כבר מוכנה, דופקת אצל נהרי, ומעדכנת אותה שיצאתי. אחר כך אני יורדת במדרגות, חולפת על פני הדלת שלנו. כשאני מסיימת לרדת את גרם המדרגות הבא, הדלת של נהרי נטרקת ופסיעות מהירות בנעלי בית משמיעות חבטה עמומה בכל מדרגה מחדש. אני נעמדת לרגע, רואה אותה חומקת אל תוך הבית שלנו בשקט.
בשמונה ושלוש דקות אני למטה. הרחוב עדיין שוקק חיים. ילדים רוכבים על אופניים, שתי נערות צועדות יחד בפטפוט קליל. בלומנטל השכן מתקרב לבניין וחולף על פני בלי להתעכב. אני כן רואה את הראש שלו מסתובב כשהוא נכנס לבניין, מעיף מבט מהיר לכיווני, אך לא מתעכב. בשמונה ורבע הקצב מתמתן. אני מניחה את הברך המקופלת שלי על גדר הבטיחות, מקפלת גם מרפק ומשעינה עליה. שמונה ועשרים. בודקת בטלפון אם אבא התקשר, הוא לא. אני משחקת קצת במקשים, ומחליטה להתקשר אליו.
“אבא?” גברת וינגרטן עוברת לידי, מסתכלת עלי במבט תמה.
“כן ליבי’לי, אני בדרך אליך. עוד עשרים דקות אני אצלך.”
“אה,” אני עונה בקול קטן.
“זה לא נוח לך?” אבא אולי נבהל.
“זה נוח, בטח,” אני מגיבה במהירות, “אני כבר מחכה לך למטה, פשוט.”
“באמת?” אבא נלחץ בגללי, “אני אזדרז.”
“לא, זה בסדר,” אני עונה אוטומטית, מנתקת את השיחה.
“ליבי?” קול מהסס שואל מאחורי.
אני מסתובבת. זאת גברת וינגרטן.
*
לבניין הזה הגענו בלילה של החתונה. אני בשמלה לבנה מנופחת מדי ונתי בחליפת חתנים ופרצוף נרגש. עליתי את המדרגות, תופסת את שולי שמלתי בשתי ידיים. זה לא הספיק, ונתי לא חשב להציע עזרה, או שהיה נבוך מכדי להציע זאת. עליתי לאט, מדרגה אחר מדרגה, מיששתי בעזרת הרגל את השטח לפני שהעזתי להניח אותה על המדרגה הבאה. כשהגענו לקומה הראשונה הדלת נפתחה כדי סדק צר.
“הם הגיעו,” צעק קול נערי לפנים הבית.
“וואו,” מישהו שאג שם, ואז הדליק מנגינת חתונה משמחת, בשקט יחסית, כי השעה היתה מאוחרת. “מזל טוב!” שני נערים יצאו מן הדירה, והחלו לפזז על המדרגות מולנו. הם רקדו ושרו וצחקקו. בדלת עמדה אחותן, ספק ילדה ספק נערה, ומחאה כפיים בשקט.
הסתכלתי על נתי, הוא היה נראה משועשע לחלוטין מהסיטואציה. כשנכנסנו הביתה, החיוכים של שנינו היו רחבים, גם בזכותם.
“איזו קבלת פנים,” אמרתי לאמא שלהם שעלתה אלינו עם ארוחת בוקר נחמדת שבוע אחר כך.
“כן, יש להם הרבה מרץ,” היא התכוונה כנראה לשני בניה. “והם אוהבים לעשות שמח. אם תצטרכו משהו, רק תקראו להם. הם כאן בדרך כלל בחצי הראשון של השבוע.”
נעזרנו בהם מדי פעם. כשרצינו לבנות את הארון בסלון שקנינו באיקאה קראנו להם לעזור בבנייה. כשמצאנו כיסאות יפים לסלון מיד שניה, קראנו להם שיסחבו אותם איתנו. בשנה שאחר כך רובי, הגדול, הלך לישיבה גדולה. שימי, הצעיר יותר הצטרף אליו שנה אחר כך.
ארוחת בוקר נוספת קיבלתי מגברת וינגרטן כשאבי נולד. עוד ארוחה היא שלחה כשילדתי את זהבי. ביומיום השגרתי לא היה לי הרבה קשר איתה. אם היינו נפגשות במדרגות היא היתה שואלת מה שלומי, וממשיכה הלאה בלי לחכות לתגובה. אני הייתי אומרת לה שלום ביישני. במהלך השנים שמתי לב לשקים שהיו מונחים ליד הדלת שלה מדי פעם, ואחר כך שוב, היא היתה מוציאה אותם כשהבגדים מקופלים ומגוהצים. שקיות עם קופסאות היו ממתינות לה ליד הדלת, ושעות ספורות לאחר שהיתה חוזרת הם היו מחכים שוב, אך אז היו מלאים באוכל שהדיף ניחוחות בכל הקומה שלה, ואפילו העז להגיע גם לקומה שלנו ולהריח קלושות שם. בהמשך היו ילדים שהגיעו אליהם הביתה, שוהים שם שעות ספורות, וחוזרים שוב למחרת.
“היא אישה צדיקה,” אמרתי לנתי יום אחד.
“משפחה מיוחדת,” הוא הסכים איתי.
*
“הכל בסדר איתכם, ליבי?” וינגרטן שואלת אותי. העיניים שלה חום רגיל, אבל יש בהן מבט שהופך אותן לאחרות.
“ברוך השם,” אני עונה לה.
“יופי,” היא לא נושמת לרווחה, “אם אתם צריכים משהו, אני כאן, את יודעת.”
“כן, אני יודעת,” אני מהנהנת לכיוונה.
היא יודעת משהו? ממי היא יכולה לדעת, אם כן? ואם לא, אז מה קרה שהיא יצאה בהצהרה כזו?
“אה,” אני מרימה קצת את הקול שלי, קוראת לכיוון הגב שלה. היא מסתובבת אלי. “למה את שואלת, בעצם?”
“סתם,” עכשיו המבט שלה חומק קצת מהעיניים שלי. “היה נראה לי שלא הכל כרגיל אצלכם. את קצת מוטרדת, וגם בעלך נראה קצת לא טוב. והתקופה הזו שאתם נמצאים בה יכולה באמת להיות רגישה יותר מתמיד. ואת יודעת,” היא פתאום מתנשמת, “את לא נראית כמו אישה לפני גירושין. את לא מאושרת, ולא נראית מתכננת את עצמך או מתחילה להריח את החופש. סליחה שאני כזו,” היא מתנצלת פתאום. “אני לא עוקבת אחריך בכלל, אנחנו פשוט שכנות, אז מה שאני רואה אני רואה. התלבטתי הרבה אם לומר לך משהו, אבל בסוף החלטתי שכדאי לתת לך פתח, אם תרצי לדבר או משהו. מקסימום,” הבעה שובבית עולה פתאום על פניה, “מקסימום טעיתי. זה לא נורא, נכון? אם כן אני מבקשת סליחה.”
זה כן נורא, בעיני לפחות. “רואים עלינו משהו?” אני שואלת מבוהלת.
“מה זה משהו. רק מי שמכיר אתכם היטב, רואה שאתם טרודים במשהו. הכל בסדר ליבי, לא התכוונתי להלחיץ אותך. רק להציע לך עזרה או אוזן, אם תרצי.”
רכב בהיר מתקרב, ואני מקווה מאוד שזה אבא. כן, זה הוא.
“תודה,” אני אומרת לגברת וינגרטן, ונכנסת לתוך המכונית.
“תכננתי להתקשר אליך כשאהיה קרוב. את מחכה הרבה זמן?” אבא שואל אותי.
אני עונה עם הראש, עושה תנועה שלא ברורה אפילו לי. “בערך משמונה,” אני אומרת לו.
“באמת?” אבא נבהל. הספרות הזרחניות ברכב מראות על שמונה וארבעים. “אמרתי בערך שמונה. לא תמיד אני מצליח לצאת מהעבודה בזמן. אני מצטער, ליבי’לי.”
אני מתרווחת אחורה בכיסא המרופד. שקט עוטף אותי ואת אבא. מצד ימין שלי הנוף מתחלף במהירות, מכוניות נוסעות משני הצדדים שלנו במהירות. רכב גבוה אחד עוקף אותנו, אחר מהבהב לו באורות גבוהים. רחש המכוניות נדמה לי פתאום כמו גלים.
“אבא,” אני אומרת לו, “אני אוהבת את נתי, ואני ממש משוכנעת שזה מה שטוב לי. ואבא,” עוצרת רגע כדי לנשום, “אתה תמיד אמרת שאני צריכה להיות עצמאית ונחושה. אז קיבלתי החלטה. למה אף אחד לא מכבד את העצמאות שלי לקבל אותה? למה כולם מצפים ממני שאהיה עצמאית רק בדרך אחת?”
יש שקט ברכב, והוא מתארך. לרגע אני חוששת שדיברתי קצת בחוצפה. אחרי רגע נוסף, אני רואה את התמרור המצביע על חניה, ואנחנו נכנסים לחניון. אבא מחנה את הרכב בתשומת לב, ומיד כשהוא מושך את בלם היד אני משחררת את החגורה ויוצאת אל הרחוב.
ריח של ים. זה הדבר הראשון שאני מרגישה. אחר כך הלחות נושבת בפני עם הרוח הקלילה.
“בואי ליבי’לי,” אבא קורא לי.
אני צועדת אחריו, ממהרת את צעדי, פוסעת לצידו. הים שחור ושום אורות של ספינה, או אוניה, אינם נראים באופק.
“אין קפריסין,” אני אומרת לאבא, מופתעת לשמוע את האכזבה בקולי.
“אין.” אבא מתיישב על החול. אני מתיישבת לידו, חופנת גרגרים לחים ביד אחת ומשחררת אותם לאט לאט.
“אני רוצה לספר לך סיפור,” אבא מתחיל. “רוצה לשמוע?”
“כן.”
“אולי את מכירה את הסיפור הזה,” הוא מחייך אלי, “אולי כבר סיפרתי לך אותו פעם. אבל לא נורא. פעם אחת היה ילד שלא הצליח ללכת לבד. כשהוא נעזר בקביים הוא הצליח ללכת, אבל בלעדיהם הוא לא היה יכול אפילו לעמוד יותר מכמה שניות.”
אני שותקת. המבט שלי נעוץ בלובן הגלים, והיד עוברת לשרטט עיגולים בחול הרטוב.
“הרופאים טענו בתוקף שהילד הזה יכול גם ללכת לבד, אבל הוא אפילו לא הסכים לנסות. יום אחד קרא לו הרופא, ושאל אותו: ‘אתה לא רוצה ללכת לבד? לטפס מדרגות? לרוץ? לראות עולם?’ הילד לא היסס. ‘אני רוצה,’ הוא אמר. ‘אני רוצה, ויש לי את זה. אני הולך לאן שאני רוצה, עם הקביים.’ ‘אתה לא יכול ללכת לכל מקום,’ הרופא היה נחרץ. ‘ואין שום סיבה שלא תוכל ליהנות ולרוץ כמו כל בני גילך!'”
אבא שותק לרגע. הוא נשען מעט אחורנית על שתי כפות ידיים, טבועות בחול.
“הילד טען בתוקף שאם הוא יעזוב את הקביים הוא יכול ליפול. ‘אתם רוצים שאני אדע ללכת, נכון? אז כך אני הולך. אם אפול וארסק את הירך, או את האגן, אני לא אוכל לצעוד אפילו בעזרת קביים.'”
“הוא צודק,” אני אומרת לאבא. “אם הוא עלול ליפול, זה יחמיר את המצב שלו. קביים נועדו בשביל מי שצריך אותם.”
“נכון,” אבא מסכים איתי. “אבל את חושבת שבגלל זה הוא לא צריך אפילו לנסות? לבדוק את עצמו?”
אני שותקת. הקול של הגלים, מנסים להתקדם בלי להתייאש מחוסר הצלחתם, מרפה לי את השרירים.
“הרופא גם הציע לו לעשות פיזיותרפיה,” אבא ממשיך כבדרך אגב, “אבל לא היה לו כוח להתאמץ. והוא הרגיש צודק, והתמרמר על כך שכולם מנסים לשכנע אותו לא להיכנע.”
“אז מה אתה אומר בעצם,” אני מנסה להבין, “שאני מסרבת להתגרש רק בגלל פחד או חוסר רצון להתאמץ?”
“אולי,” אבא נשמע מהסס. “אני לא באמת יודע. צריך לבדוק כדי לדעת.”
“ונראה לך שלא בדקתי?” אני נעלבת.
“בדקת?”
אני שותקת.
רוח ממשיכה לנשב בינינו כשאנחנו צועדים על החול, מאמצים את שרירי הרגליים שלנו. השתיקה מופרת רק פעמיים. פעם אחת כשאבא מכחכח, ופעם נוספת כשהוא קצת משתעל. יש לי הרגשה שהוא רוצה לומר לי משהו נוסף, אבל משהו מפריע לו לעשות את זה.
“רצית לומר לי עוד משהו?” אני שואלת אותו כשאנחנו נכנסים לרכב. הגב שלו שפוף, ואני תוהה אם זה בגללי, או שסתם פספסתי את זה שהוא מתבגר.
“כן,” אבא נוהג ומסתכל על הכביש בריכוז. “להאריך נישואין זה לא פיקניק, את יודעת?”
“אני מאמינה,” הראש שלי מהנהן לאט, אבל אבא ממילא לא מסתכל עלי.
“זה תהליך ארוך, מייגע, ולא בטוח שבסופו, אחרי כל המחירים שתשלמי, תרצי להישאר נשואה. את מבינה מה שאני אומר?” הוא עדיין לא מסתכל עלי.
אני שותקת.
“תחשבי שוב אם את נחושה מספיק. אם יש לך את הכוחות לצאת למלחמה על,” הוא בולע קצת רוק, “על מה שקראת לו קודם אהבה. יכול להיות שלא יישאר ממנה הרבה אחרי כל המאבקים. יכול להיות שייגמרו לך הכוחות. או הסבלנות, כי זה ארוך ומייגע וקשה. יכול להיות שרק תפסידי במלחמה הזו. אם את לא בטוחה שתלכי עד הסוף בלי לעצור, אז ליבי,” הקול שלו מצטרד מעט, “אני גם אוהב אותך. פשוט אל תעשי את זה.”
גם אחר כך אבא ממשיך להסתכל רק על הכביש ולהיות מרוכז רק בו. אני ממשיכה לשתוק. כשאני יורדת ליד הבית אבא מנופף לי לשלום ומזניק את הרכב, המנוע משמיע נהמה שנשמעת לי כמו התחלה של מלחמה. אני מכריחה את עצמי להשתכנע שזה לא, היא היתה רק ברכת שלום.
אחרי שאני משחררת את הבת של נהרי מהשמרטפות וקורסת אל הספה, קל לי לשקוע ברחמים עצמיים. אבא מנבא שחורות ולא באמת סומך עלי, אמא היסטרית, והיחידה שמציעה עזרה זו שכנה שאין לי קשר מיוחד איתה. אני פשוט אהיה עוד שורה ברשימות החסד שלה. ולא שיש לי סיבה להיעזר בה, כרגע. אולי חמותי תציע תמיכה? אני מעזה לקוות ועוצמת קצת את העיניים.
“מתי חזרת?” אני מתעוררת פתאום, כשנתי קורס על הספה לידי.
“הרגע.”
“ואיך היה?”
“בסדר. איך לך?”
“לא יודעת. אבא שלי בסך הכל ביקש שלא אתן לפחד לנהל אותי, ושנחשוב על זה שוב.” אבא רצה שאחשוב בעצמי, אבל אני בכוונה כוללת את נתי. זה יותר נעים לי. הוא גם היה פסימי, אבל אני לא מסוגלת לחזור על המילים שאמר. וגם לא על הרעיון במילים אחרות. “וגם פגשתי את וינגרטן השכנה, והיא הציעה עזרה. היא ראתה אותי למטה, כשחיכיתי לאבא שלי.”
“לא יודעת. אבא שלי בסך הכל ביקש שלא אתן לפחד לנהל אותי, ושנחשוב על זה שוב.” אבא רצה שאחשוב בעצמי, אבל אני בכוונה כוללת את נתי. זה יותר נעים לי. הוא גם היה פסימי, אבל אני לא מסוגלת לחזור על המילים שאמר. וגם לא על הרעיון במילים אחרות.
“סיפרת לה?” נתי המום.
“לא. היא רק אמרה שאנחנו נראים טרודים ואם נצטרך עזרה אז היא כאן.”
“כמה חמודים כולם,” טון הדיבור של נתי ציני, “מציעים עזרה, מתערבים. אין לי כוח לאף אחד. שיתנו לי לעשות מה שאני רוצה, בלי הקביים שלהם כבר.”
“מה היה אצל אמא שלך?” אני שואלת אותו.
“את לא באמת רוצה לשמוע.”
מה חמותי היקרה כבר יכלה לומר? היא מעולם לא התערבה בחיינו, אף פעם לא העבירה ביקורת. מה כן? היא עשתה את זה בפעם הראשונה בחיים?
“נו, תגיד,” אני דוחקת בו.
“עדיף שלא,” הוא ממלמל, ונראה כאילו שוקע עוד קצת לתוך הספה.
“נו, תגיד, תגיד,” אני צוהלת לידו. השינה הקצרה כנראה אוששה אותי. “מה היא אמרה? שהיא תמחק אותך מהצוואה? שהיא תשב עליך שבעה? שתנתק איתנו קשר?”
“לא,” נתי מתעצבן והלחיים שלו סומקות. “מאיפה הרעיונות המטופשים האלה? היא בסך הכל אמרה שמהרגע הראשון שהיא פגשה אותך, היא חששה שאת לא עצמאית מספיק. בגלל אמא שלך, שלא נותנת לך לעשות שום דבר בעצמך או להחליט לבד, וכל הזמן רק מנסה לכוון אותך ולעזור לך ולסדר לך את החיים.”
“אז מה אמרת לה?” אני מקווה שהוא מחה על כבודי.
“שום דבר,” נתי הולך לכיוון החדר. “התווכחתי איתה. היא גם מתנגדת למהלך הזה, ועצוב לה עלינו. אבל היא לא מתערבת.”
“אז למה היא התווכחה איתך?” אני הולכת אחריו, כועסת. “היא לא מתערבת ולא מבקרת ולא כלום, נכון? או שהיא רק אומרת את כל זה, ובאמת היא מתערבת לא פחות מאמא שלי?”
“אני התווכחתי איתה,” נתי נכנס למיטה שלו בבגדים. “היא לא שיתפה פעולה.”
“בשביל ויכוח צריך שני צדדים,” אני לא מסכימה.
“לא נכון,” נתי אומר. “הנה, תראי. אני יכול ללכת לישון, ואת יכולה להמשיך להתווכח.”
“למה שאני אתווכח אם אתה ישן? אין לי סיכוי לשנות את דעתך.”
“זה בדיוק מה שהיה לי עם אמא שלי,” הוא מתהפך ומפנה אלי גב. “ניסיתי לשכנע אותה שזו החלטה שלי, שלא קיבלתי אותה בקלות ראש, שהלכנו לייעוץ, שאת לא תלותית וגם אני לא. היא בכלל לא התווכחה איתי. רק חזרה על דעתה שיש לך בעיה, והיא חששה ממנה מהתחלה, והיא לא אמרה לי ומתחרטת על כך שלא התערבה עוד כשהיה אפשר לתקן. וזהו. ואני כן ניסיתי להתווכח, למרות שאי אפשר לשנות את דעתה. אי אפשר.”
זמן רב אחרי שנתי נרדם אני עוד שומעת גלים מתנפצים על החוף כמו תופי מלחמה. או תותחים. ואין שום אור באופק.
