“האלף שקל האלה יתנו לנו לשרוד עוד קצת. צריך לומר לאבא שלך תודה,” הכתפיים של נתי עדיין שמוטות. “ומה יהיה בעוד חודש? לא תהיה לנו אפילו ההכנסה החלקית שיש היום מהעבודה שלך!”
“אני צריכה לחפש עבודה אחרת,” אני מנסה לתפוס את המבט שלו ללא הצלחה. “אבל נתי, איזה סוג עבודה אני אמורה לחפש עכשיו?”
“מה שאת רוצה,” הוא עונה לי.
“לא, נתי, תעזור לי,” אני כמעט מתחננת. “לחפש משהו שמתאים לנשים נשואות? להישאר במזכירות או בתרגום? אני לא יכולה להתחיל לפתח קריירה אם בסוף נישאר נשואים.”
“את בכל מקרה לא יכולה להתחיל לפתח קריירה במצב הנוכחי,” הוא מניח את האמת בין שנינו, והיא מתגבהת כמעט כמו הר. “איך תפתחי קריירה? בימי שני ושלישי מלאים, וחמישי מדי שבועיים?”
הוא צודק, ואני נאנחת.
“יופי, את מתחילה להבין שזה לא כזה פשוט, נכון?” הוא מתיישב על הספה בתנופה שמוציאה ממנה קצת פירורי אבק, נוצצים בשמש. “את לא תוכלי לפתח קריירה בצורה כזו.”
“אני מוכנה לוותר על קריירה,” אני אומרת בלחש.
“אז תוותרי,” הוא מתקצף פתאום. “לכי להיות שוב מזכירה בכמה שקלים לחודש, ונבקש מההורים שלנו הלוואות. בכלל, אפשר לגלגל בין ארבעתם. בחודש הבא אני אבקש מאמא שלי הלוואה של אלפיים חמש מאות כדי להחזיר לאבא שלך, ועוד קצת לחיות, ואחר כך מאבא שלי שלושת אלפים וחצי כדי להחזיר לאמא שלי ולחיות, ואת תבקשי מאמא שלך ארבעת אלפים וחצי כדי להחזיר וחוזר חלילה.”
“חס וחלילה,” אני מצטמררת. לא מצליחה לדמיין את עצמי מבקשת מאמא הלוואה של ארבעת אלפים שקלים, למרות שהיא בוודאי תתן לי בשמחה. “למה שנגיע לסכומים האלה?”
“חס וחלילה,” אני מצטמררת. לא מצליחה לדמיין את עצמי מבקשת מאמא הלוואה של ארבעת אלפים שקלים, למרות שהיא בוודאי תתן לי בשמחה. “למה שנגיע לסכומים האלה?”
“כי הילדים יגדלו. כי יהיו לנו ילדים נוספים. את לא חושבת? כי הלוואות זה מדרון חלקלק, אנחנו איפה זה מתחיל ולא יודעים איך זה ייגמר!”
“ואם נעצור את זה כאן?”
“איך, תגידי לי. איך?” נתי כמעט זועק.
*
“זה לא הגיוני שכל החד-משפחתיים הם עניים,” התנגדתי.
“ברור שלא,” דודה אהובי ישבה לידי ואכלה מהשניצל. זה היה בחתונה של חגי ושירה. “אבל יש קורלציה בין זה לזה,” היא הדגישה את המילה קורלציה בסלסול איטי, אולי חשבה שמושג בעברית-לועזית יגרום לי להיכנע למקצועיות שלה.
“אין הורים חד משפחתיים שעובדים ביחד במשרה וחצי, ומי שעובד במשרה מלאה מרוויח מעל הממוצע?” התעקשתי להביע את עמדתי. “אני שונאת את ההכללות האלה.”
“את צודקת, הכללות זה באמת רע,” דודה אהובי הניחה את המזלג ונגבה את פיה במפית. “אבל אני אומרת לך שיש מתאם בין משפחות שההורים האריכו נישואין ובין מצב כלכלי קשה. אלה הנתונים, מה את רוצה?” היא שוב נטלה את המזלג וחתכה עוד קצת מהשניצל בתשומת לב.
“היתה לי ביסודי חברה שההורים שלה נשארו נשואים,” ניסיתי לשחזר את ההיכרות שלי עם נחמה. היא לא היתה חברה טובה שלי אף פעם. לא הייתי בבית שלה, למשל. “והיא לא נראתה ילדה ממשפחה של מצוקה, או כזו שסובלת רעב.”
“אולי יש מישהו שתומך בהם,” דודה אהובי לא התרגשה. “וגם, זה רק מקרה אחד. אני מדברת איתך על מספרים גדולים הרבה יותר.”
“טוב, למה דברנו על זה בכלל?” ניסיתי להרגיע את עצמי ולא להמשיך להתווכח. זה לא היה מכובד.
“אה, נכון,” דודה אהובי בלעה מהר והסתובבה אלי. “יש לי זוג לקוחות שמחתנים עכשיו בן, והם לא עומדים בכל ההוצאות האלה. בקיצור, האישה בדיוק במידה שלך, קטנה ורזה כזו. תסכימי להשאיל לה את הבגד שלך?”
הסתכלתי על הבגד שלי. תכננתי ללבוש אותו גם לאירוסין שלי, כשזה יקרה. הוא באמת עלה יקר. “בסדר,” אמרתי קצת לאט, היה לי קשה לחשוב על זה. “אני אתן לה אותו.”
“בהשאלה!” דודה אהובי לא הבינה למה אני מתקשה כל כך.
“כן,” התאמצתי להסביר. “אבל לא יהיה לי נעים ללבוש את זה אחר כך באירוסין שלי.”
היא הסתכלה עלי בעיניים נוזפות. “חשבתי שרמזת קודם שאני עם דעות קדומות, כשאני מכלילה, לא? אז מה את?”
“סתם פחדנית,” הודיתי.
“נישואים ארוכים זה לא מדבק!” היא נופפה במזלג שלה. “תרגיעי את, עם הפחדים המיסטיים שלך. לא יקרה כלום אם תלבשי באירוסין שמלה שלבשה אותה אישה חד משפחתית. מה יש לך?”
הסמקתי נוראות, אבל החלטתי ללבוש בגד אחר לאירוסין, גם אם הוא יעלה זול יותר. וזה באמת מה שעשיתי.
*
“אני אחפש עבודה כלשהי לעכשיו,” אני מקבלת החלטה ומרגישה שהיא אמיצה מאוד. “לא משנה איזו עבודה, העיקר משהו זמני שיכניס לנו כסף. ואחר כך, כשתחליט מה אתה רוצה לעשות ונסתדר קצת יותר בחיים שלנו, אני אתחיל שוב מחדש.”
הוא שותק.
“מה אתה אומר?”
“את בטוחה?” הוא שואל אותי.
“כן,” אני אומרת. ואז מתפרץ ממני משהו שאני לא מצליחה לעצור. “אבל אני מצפה שתעריך את ההקרבה הזו שלי, לא רק שתדאג לי. תגיד לי תודה על הנכונות, משהו!”
“נכון. תודה, ליבי.”
והמילים האלה ממלאות אותי בתחושה שאין לי איך להגדיר אותה. משהו נינוח מתמקם לי באזור הסרעפת.
ביום ראשון אני יורדת עם הילדים לגינה. יפה נמצאת שם, מאכילה פעוט חמוד שיושב בעגלה מחית תפוחים. התאומות שלה מתרוצצות בין המגלשות. אני מסתכלת עליה במבט בוחן, כנראה יותר מדי, כי היא מסיטה את הפנים שלה כשאני מתקרבת.
ברגע האחרון אני נכנעת לפחד שלי ומתיישבת בקצה הספסל הרחוק ממנה. “אני כאן,” אני אומרת לאבי ולזהבי, “לכו לשחק, תהנו.”
“בן כמה הגדול שלך?” שואלת אותי אישה צעירה בלתי מוכרת מהספסל שלידינו.
“בן חמש,” אני מסתכלת על הילד הגדול שלי. “וזהבי כבר בת שנתיים וחצי.”
“הזמן טס,” יפה שולחת כמה מילים מרחוק, ואז היא מתקרבת אלי. “את ליבי, נכון? דיברנו לפני חצי שנה בערך?”
“כן,” אני מתעסקת עם התיק של העגלה. אין בו הרבה דברים, אבל יפה לא יודעת.
“אתם עדיין נשואים?” היא לוחשת, שהאישה השניה לא תשמע.
“עדיין,” אני נאנחת.
“טוב, מקווה שילך בקלות,” היא מסתכלת לבניין שעומד ממולנו, כאילו משהו ממש מעניין קורה שם.
אני שותקת עוד קצת.
“חמודים הילדים שלך,” הצעירה הלא מוכרת אומרת ליפה. “בני כמה הם?”
“התאומות בנות שלוש וחצי,” יפה עונה לה. “ויש לי גם בן גדול יותר, בן שש בערך. והקטן הזה, חמודי, אוי צריך לנקות לך את האף,” היא גוחנת להוציא מגבון מהסל שתחת העגלה ולקנח את אפו שהתלכלכך מהתפוחים.
הצעירה הנחמדת מצחקקת. יש לה תינוק מתוק ומתולתל שמדדה ברחבי הגינה, והיא מספרת על קשיי הירדמות שיש לו. יפה מציעה לה ויטמינים. אני שותקת.
אחר כך אני מפסיקה להקשיב למילים שלהן שעפות מעל הראש שלי, ולבסוף, הצעירה הנחמדת עוברת לשבת ליד יפה, ואני חולמת לעצמי.
יפה הזו לא נראית כמו ענייה. יש לה עגלה לא רעה בכלל, אבל זה כמובן לא אומר כלום. קודם כל, זאת יכולה להיות מתנה שהיא קיבלה ממישהו, אפילו ללידה של הגדול שלה, יאיר קראו לו? וחוץ מזה, אולי היא קנתה אותה יד שניה, במחיר מוזל. או שמישהו תרם לה. אני עוקבת אחרי ארוחת הערב שהיא שולפת לילדות משקית שמונחת בסל העגלה. הם לא רעבים ללחם, וגם לא לחביתה ולירקות. נראה שהילדות אוכלות את כל אלה בתאבון, אבל הן לא נראות מורעבות.
“למה אין לך תיק לעגלה?” אני שואלת את יפה, ואחרי רגע מתחרטת. לא יפה לשאול שאלות חטטניות כאלה, בטח לא כשהן עסוקות בשיחה בנושא אחר.
“אה, אני לא אוהבת שזה נתקע לי ברגליים כשאני הולכת עם העגלה,” יפה מתרצת לי בתירוץ שלא מסביר לי מה מצבה הכלכלי. “יש לי גם פורמולה מיוחדת, מצמחים, שממש נותנת כוח, את תרגישי כמו חדשה,” היא מתארת לבת שיחתה.
“אני אחשוב על זה,” ההיא מבטיחה לה. “וזה מה שאת עובדת?”
“כן,” יפה מאשרת.
“אני גננת,” האישה מספרת. “זו עבודה לא קלה, אבל היא הכי מתאימה לאימהות, בגלל החופשים.”
“ומה את מתכננת להמשך?” יפה מתעניינת.
“נראה לי גם משהו עם ילדים. אולי אשלים לתואר ראשון ואלמד ייעוץ חינוכי או משהו כזה. מה את עובדת?” היא מפנה אלי את השאלה.
“אני,” לוקח לי שניה לקלוט שעכשיו אני חלק מהשיחה. “אני עובדת כרגע בתרגום במשרד. אבל בסוף החודש העבודה שלי תסתיים ואני צריכה לחפש משהו חדש.”
“הו, איזה כיף לך,” היא מסתכלת על אבי וזהבי שמתנדנדים ביחד, מחברת אחד ועוד אחד, וכנראה שיוצא לה שוב אחד כי היא אומרת לי בחצי קנאה: “איזה כיף זה להגיע לשלב הזה שאת יכולה לבחור את הדרך שלך ולהתחיל לעשות מה שאת אוהבת.”
אני לא מתקנת אותה. היא כנראה מחכה לתגובה שלי, אבל אין לי שום תוכנית להגיב על זה.
“מה את מחפשת? לאיזה תחום את רוצה להיכנס?” היא מנסה שוב.
אני רק מושכת בכתפיים. “הלוואי שידעתי.”
כנראה שאני מייאשת אותה, כי היא שבה לשוחח עם יפה, ומשאירה אותי כלואה במחשבות בלתי מוגדרות ועגומות.
“להתראות,” יפה פתאום נעמדת. אני שמה לב שהשקיעה מתקרבת ומתחיל להיות קר.
“תגידי,” הצעירונת נעמדת גם היא ומתקרבת אלי. “לא הבנתי, היא נשואה עדיין?”
“היא חד משפחתית, כן,” אני אומרת. הסנטר שלי מתרומם קצת, וכשאני שומעת את עצמי, אני מזהה נימה קצת מתריסה.
“וואו, לא רואים עליה כלום,” היא אומרת לי. “טוב, אז שלום.”
מה כבר אמורים לראות עליה? אני שואלת את עצמי, כי הגברת הזו, שקצת חשה את עצמה יותר מדי, נראה לי, כבר מסתלקת. מה אמורים לראות עליה? נשים חד משפחתיות לא מסתובבות עם קרניים או שלט. ואפילו לא מצופה מהן להיות עצובות במיוחד. אני בטוחה שאם נתי יסכים ונאריך את הנישואין, אני אהיה אפילו שמחה יותר, שלווה כזו.
מה כבר אמורים לראות עליה? אני שואלת את עצמי, כי הגברת הזו, שקצת חשה את עצמה יותר מדי, נראה לי, כבר מסתלקת. מה אמורים לראות עליה? נשים חד משפחתיות לא מסתובבות עם קרניים או שלט. ואפילו לא מצופה מהן להיות עצובות במיוחד. אני בטוחה שאם נתי יסכים ונאריך את הנישואין, אני אהיה אפילו שמחה יותר, שלווה כזו.
אבל כשאני מכנה ביני לביני את האישה הזו בכינויי גנאי, אני נזכרת איך בחנתי את יפה לראות אם היא ענייה. ולמרות שיש לי איך להצדיק את עצמי, אני מרגישה רע.
“מצאת חברות?” נתי מתעניין בכנות, ואחרי רגע נושך את שפתיו.
“לא,” אני חותמת. “היו בגינה שתי נשים. אחת זו יפה, ההיא שהתייעצתי איתה לפני פתיחת התיק בבית הדין. זוכר?”
נתי מהנהן קצת, נוגס את השפה העליונה שלו.
“והשניה צעירה ומתלהבת. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה.”
“חבל, אולי היית יכולה להדק איתה את הקשר,” הוא אומר בטון מהורהר.
“אני לא בטוחה,” התחושה הרעה שלי מעמיקה. לא יכול להיות שאני מצטערת על זה שלא יצרתי איתה קשר! “אני כועסת על עצמי שבחנתי את יפה הזו כל הזמן, ובדקתי אם היא מתמודדת גם כלכלית,” אני משתפת את נתי, ומתחרטת מיד. כבר המון זמן שלא שיתפתי אותו בכלום.
“זה הגיוני לבדוק את זה, אם אנחנו עסוקים בדיוק בסוגיה כלכלית,” נתי מדבר בהיגיון. “כל אחד רואה את מה שהוא עסוק בו. מי שרוצה לקנות דירה, פתאום מתעניין בדירות של כולם. ככה זה.”
“נכון,” אני מתעודדת קצת.
“ולמכור ויטמינים, אם מצליחים בזה, יכול להיות משכורת לא רעה בכלל,” הוא מוסיף.
אין סיכוי שאני עושה את זה, או משהו דומה לזה. “אני לא אוכל לעשות את זה, אני לא חברותית מספיק,” אני אומרת בקול שמשקף את העצבנות שלי.
“לא אמרתי,” נתי נשמע מתגונן.
*
ביום שני בבוקר נתי ואבי יוצאים לרכיבה הטיפולית, ואני לוקחת את זהבי לגנונצ’יק.
“אמא של זהבי,” המטפלת שלה קוראת לי מהגן, “אני רוצה לספר לך על זהבי הנהדרת שלנו!”
אני נכנסת לגן.
“זהבי נרגעה מאוד,” היא מספרת לי, “מה עשיתם בסוף?”
מתחשק לי לומר שלא עשינו כלום, אבל מגיע לתרפיסטית שלה קצת קרדיט. “היא הולכת לתרפיה בבעלי חיים, כל יום ראשון בבוקר.”
“אה, לשם היא הולכת,” המטפלת מרוצה. “בכל אופן, היא ממש נהייתה ילדה חדשה. רגועה כזו, חמודה. אתמול היא אספה את כל המשחקים, וכשנתתי לה מדבקה על זה היא כל כך שמחה. אבל אחר כך היא ראתה ילדה אחרת שלא קבלה מדבקה כי היא לא אספה, אז זהבי ויתרה לה על שלה. נכון זהבי צדיקה?” היא מגביהה את קולה לקריאה רמה. זהבי זורחת מולי, ואני כמעט נמסה. “אני חושבת שיש לה אינטליגנציה רגשית הרבה יותר מכל ילדה אחרת בגילה,” המטפלת מוסיפה.
יש קצת אור בקצה המנהרה, הלוואי שהכל יסתדר כך בצורה מושלמת.
“את שומעת?” נתי מתקשר אלי כמה שעות מאוחר יותר. הקול שלו ממהר, כמו בכל התקופה האחרונה. “הם אומרים שם, בחווה, שאבי מתקדם נהדר. אני גם רואה את זה, אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. כלומר,” הוא משתהה לרגע, “לא כזה חשוב לי אם אבי מצליח להוביל את הסוס או לא. אין לי חלומות שהוא יהיה עגלון, כן?”
“עדיף לחלום על אביר עם סוס לבן, מאשר עגלון עם עגלה וגלגלים משוחים בזפת,” אני מסכימה איתו.
“אני חולם על תלמיד חכם, או משהו אחר, משהו שאבי יוכל למצות בו את עצמו.”
“כן כן,” אני מסכימה. “ברור. אז מה הם אומרים?”
“הם הראו לי שזה קשור ליכולות קשב, שליטה עצמית ועוד כל מיני דברים. פתאום הבנתי למה שלחנו אותו לשם.”
שלחנו אותו כי זו תרפיה, וכי חשבתי שאבי הכי ייהנה ממנה, יותר ממוזיקה או מאומנות. לשני אלה יהיה לו מספיק זמן בחיים, אם ירצה לעסוק בהם. או לפחות, זו היתה הסיבה שלי כשבחרתי את התרפיה הספציפית הזו.
“אז כשהכנסתי אותו לחיידר, אחר כך, שאלתי את המורה שלו אם הוא מרגיש הבדל,” נתי ממשיך.
“והוא אמר שאבי הוא ממש ילד חדש?” אני קוטעת אותו.
“איך את יודעת?” נתי נשמע תמה באותן שגורם לי לצחוק.
“כי המטפלת של זהבי השתמשה במילים האלה בדיוק,” אני מספרת לו.
“באמת?” נתי נשמע מאושר מהבשורה.
“נתי,” אני לוחשת לו, כי אני בעבודה ולא רוצה שברוריה תשמע את מה שאני אומרת. “נכון שאתה מרגיש עכשיו תחושה כזו של נחת?”
“כן,” הוא מתפלא מהשאלה שלי, כנראה.
“זהו. זו התחושה שאני רוצה להרגיש בחיים. הרבה יותר מתחושה של גאווה והישג של קריירה. אתה לא מסכים איתי שהיא תחושה נהדרת?”
הוא שותק. “אני מסכים שזו תחושה נפלאה, ליבי,” הוא אומר לי. “אבל מה זה קשור לשנינו ולנישואין שלנו? הילדים יישארו שלי ושלך גם אחרי שנתגרש, לא?”
דמעות של ייאוש ממלאות את עיני.
“אני אסביר לך ביום חמישי,” אני מבטיחה לו.
אבל ביום חמישי, כשאני עומדת לצאת מהבית, נתי מעדכן אותי: “היום אני לא מגיע.”
“אתה לא מגיע?” אני מופתעת.
“אני לא בא. הודעתי למזכירה על זה.”
“אז גם אני לא אלך,” אני מסירה את התיק שלי מהכתף. “מה הקשר שאני הולכת לבד?”
“המזכירה לא אמרה שהפגישה תתבטל,” הוא חושק את השפתיים. “היא אמרה שבסדר, אז הגברת תהיה הפעם לבד. וזהו.”
“אני לא גברת,” אני מוחה. “ואין לי מה לחפש שם לבד!”
נתי רק מושך בכתפיו.
ומכיוון שאני מבינה שמאוחר מכדי לבטל את הפגישה הזו, אני שוב תולה את התיק על הכתף שלי, ויוצאת מהבית בטריקת דלת.
