הימים חולפים מהר מדי. בקופסת האנטיביוטיקה נותרו שישה כדורים לבנים בלבד. בעוד חודש ושלושה שבועות, בערך, זהבי תחגוג שנתיים.
“רוצה לצאת מחר בבוקר, נדבר קצת בנחת?” נתי מציע לי בערב, אחרי שהקטנים נרדמים ושקט שורר בבית.
“ניקח חופש?” אני שואלת בקול של סימני שאלה.
“כן,” נתי עונה במהירות, “שיחה רצינית, צריך זמן לזה. או ששינית את דעתך?” הוא מסתכל עלי פתאום ואני חושבת שיש קצת בהלה במבט הזה שלו.
כנראה שלא חלמתי את השיחה ההיא.
“שנישאר נשואים?” אני אומרת בשקט, ליתר ביטחון, “לא שיניתי את דעתי בכלל. אני לא רוצה להתגרש.”
“כן,” יש הקלה בעיניים שלו, אני רואה אותה בבירור. “ואם באמת נעשה את זה, נפסיד הרבה יותר מיום עבודה אחד.”
“גם בשביל להתגרש צריך להפסיד ימי עבודה,” אני אומרת.
“אל תשווי, בכלל,” הוא עונה.
“בסדר גמור.”
הים מקבל את פנינו גועש. גלים מתגבהים ומתנפצים אל החוף. רסיסים נוגעים בי, מרטיבים מעט את פני. אני מסירה את הנעליים ומחזיקה אותם בידי, פוסעת ברגליים יחפות על חול לח. אני נושמת עמוק, מרימה את הסרעפת שלי וממלאת את הריאות בריח מלוח של ים.
“אז מה את אומרת?” נתי שואל.
“שאני אוהבת את הים. ואותך,” אני עונה לו.
“גם אני אוהב אותך.”
אנחנו שותקים. הגלים ממלאים את השקט סביבנו. קבוצת נשים רצות מתנשפות לידינו. זוג צעיר מעיף עלינו מבטים תמהים. גבר אחד, עם אוזניות, יושב על מזח ומנדנד רגליים. עוד זוג, הפעם בפגישה, כנראה, עסוקים בעצמם.
אנחנו שותקים. הגלים ממלאים את השקט סביבנו. קבוצת נשים רצות מתנשפות לידינו. זוג צעיר מעיף עלינו מבטים תמהים. גבר אחד, עם אוזניות, יושב על מזח ומנדנד רגליים. עוד זוג, הפעם בפגישה, כנראה, עסוקים בעצמם.
גם אני עסוקה בעצמי.
“אני רוצה שנטייל כאן ביחד גם בגיל חמישים. גם בגיל שבעים,” אני אומרת לנתי.
הרוח מנפנפת את החולצה שלו, את החצאית שלי. אני תופסת אותה בשתי ידיים, מצמידה אותה לרגלי, שלא תעוף.
“מה יקרה אם נישאר נשואים?” נתי שואל.
“יהיה טוב. נישאר ביחד,” אני אומרת את המובן מאליו.
אנחנו ממשיכים לשתוק.
“אני יודעת שזה יהפוך אותנו לסוג ב’,” אני מתפרצת פתאום. “אבל נתי, אני באמת אוהבת אותך. וגם אם אצליח לחיות בלעדיך, זה לא אותו הדבר. ומותר, מותר לנו להישאר נשואים. אין שום מקום בהלכה שאומר שזה אסור.”
“אני גם רוצה להישאר איתך,” הנשימות שלו כבדות, “ואני מוכן לשלם את המחיר הזה. אבל הילדים.”
אני משתתקת.
מותר לי בגלל המניעים האנוכיים שלי להפוך את הילדים שלי למסכנים?
הים נראה פתאום סוער יותר. אני מתקרבת אל הגלים עוד. הפנים שלי נרטבות מרסיסים, ואני מנגבת אותן בתנועה מהירה. אחר כך אני מתיישבת על החול הרטוב, למרות שאני יודעת שיהיה קשה מאוד לנער את החצאית מהגרגרים שיידבקו אליה.
נתי נעמד לידי.
“אני לא רוצה שאבי וזהבי יהיו מסכנים,” אני אומרת לגלים, יודעת שנתי מקשיב לי. “אבל אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מקבלת גט, ואחר כך מתגעגעת אליך, לילה אחרי לילה. אני מדמיינת את עצמי נכנסת אחרי יום של עבודה לבית ריק, ישנה בחדר עם מיטה אחת, לבד. אני לא רוצה, נתי. לא רוצה ולא רוצה. אולי אני מפונקת, לא בשלה, אולי אני באמת תלותית מדי. לא רוצה לטפל בזה, אני רוצה אותך. אני רוצה להישאר נשואה. טוב לי, למה לשנות את זה?”
“כי יכול להיות לך טוב יותר אם תתקדמי בחיים,” נתי אומר לי.
*
עמדתי במרפסת ביתו של אבא. זה היה מקום קטן וקצת מוזנח, ערימת עיתונים ישנים היתה שם, ועליה לכלוכים מגעילים שהשאירו יונים. סמוך לערימה היה כיסא כתום מבריק ונוח. לקחתי חתיכת טישו וניגבתי אותו ליתר ביטחון לפני שהתיישבתי. בדיוק ברגע הזה אבא נכנס, שני גביעי גלידה בידו.
“מה קורה, בת שלי?” הוא שאל.
הרוח העיפה את השערות שלי לתוך העיניים, ואני הנפתי אותן אל מאחורי העורף שלי, בחזרה. טעמתי מהגלידה מעט. אבא נשען מולי, הגב שלו אל המעקה. הוא הסתיר לי חצי מהנוף.
“אני לא מבינה למה לי להתחתן,” אמרתי לו. “טוב לי היום, טוב לי להיות רווקה. מה חסר לי בחיים?”
אבא שתק. הוא אכל עוד חצי כפית מהגלידה.
“אני רוצה ילדים,” הנחתי את הכפית על החצאית שלי, וליקקתי מהגביע ישירות. זה היה טעים יותר בצורה הזו. “אני באמת רוצה ילדים, אבל למה לי למהר? אני אוכל ללדת אותם גם בגיל שלושים, למשל. מה חסר לי עכשיו?”
“את יכולה לחכות, אם את רוצה,” אבא לא ניסה לשכנע אותי בכלל.
“אני לא רוצה,” הדגשתי את המילה האחרונה. “באמת אבא, אני לא יודעת מה לרצות ומה לא. טוב לי ככה, כמו שאני עכשיו. תשכנע אותי למה לשנות את המציאות.”
“אין לי איך לשכנע אותך,” אבא הניח גם הוא את הכפית, אבל הוא הרחיק גם את הגלידה שלו. “אני רק יכול להבטיח לך, בת שלי, שנורא כיף להיות נשואים. וגם מאוד טוב להיות הורה לילדים. שני המצבים האלה הרבה יותר טובים מהחיים כרווקה.”
“אבל אני לא אוכל לעשות כל מה שאני רוצה,” אמרתי בקול מתפנק.
“גם היום את לא עושה כל מה שאת רוצה,” אבא משך בכתפיו והרים את הכפית בחזרה. “ואחרי החתונה תהיי, באמת, מוגבלת יותר. אבל בתור עצמאית לפחות חצי שבוע יהיה שלך מחדש, במקביל לחיים מלאים הרבה יותר. בכלל, ליבי’לי, החיים ממשיכים גם אם את מעדיפה להקפיא אותם. הם לא יישארו לנצח כמו עכשיו. וגם אם טוב לך כרגע להיות רווקה, זה כנראה יהיה פחות נחמד בגיל עשרים וחמש, והרבה פחות כיף בגיל שלושים וחמש.”
הצטמררתי. לא רציתי להיות רווקה בגיל שלושים וחמש. רציתי ילדים, גם אם פחדתי לגדל אותם בעצמי.
*
“גם להתחתן פחדתי,” אני מספרת לנתי, “אבל זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי. אתה ההחלטה הכי אמיצה והכי טובה שהיתה לי. ואני לא רוצה לאבד אותך עכשיו.”
“אז אולי תגלי שלהתגרש זו גם החלטה אמיצה וטובה?” הוא שואל.
“אתה חושב שכן?”
“אני רוצה לחשוב שלא. גם אני רוצה להישאר נשוי. גם אני לא רוצה לעזוב.”
“אז איך כולם עושים את זה?” אני שואלת בייאוש. “ומה דפוק דווקא אצלי?”
“אצלנו,” נתי מתקן אותי.
*
“למה רצית להתחתן?” שאלתי את אמא ערב אחד.
“למה לא?” היא הרימה מבט מופתע לכיווני.
“כי אני רוצה שתשכנעי אותי למה לעשות את זה דווקא עכשיו,” עניתי לה מיד את המטרה הסופית שלי. לא רציתי להקשות עליה, או להגיע למצב שהיא לא תשכנע אותי. ידעתי שצריך להתחתן. אולי באיזשהו מקום רציתי את זה, ורק רציתי להבין את עצמי.
“את רוצה שאשכנע אותך לעשות את זה עכשיו?” היא בחנה אותי.
“כן.”
“כלומר, את רוצה להתחתן באופן כללי, רק שלא ברור לך שזה הזמן, נכון?” היא ניסתה שוב להבין אותי יותר.
“אני רוצה ילדים,” הסברתי לה בצורה מפורטת יותר, “אבל מה דחוף עכשיו?”
“למה את רוצה ילדים?” אמא נשענה אחורנית על הספה, ושילבה שתי ידיים מעל הראש. אהבתי את התנוחה הזו שלה, היא היתה אז קשובה אלי לגמרי.
“כי אני רוצה משפחה,” הסתבכתי קצת והמילים יצאו לי לאט, “ואני רוצה להשאיר אחרי משהו. וגם, ילדים זה שמחה, אני רואה את זה.”
האנשים שראיתי סביבי, אפילו השכנות בבניין או דודה אהובי שלי, גיסתה לשעבר של אמא, היו שמחים יותר בחצי השבוע שהילדים היו איתם. בזמן שהם היו לבד הם היו עסוקים, יגעים.
“להיות נשואים זו השמחה הכי גדולה שיש,” אמא אמרה לי. “זו התקופה הכי יפה בחיים, לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים העליזים האלה, שהיינו סתם זוג צעיר וטיפשון.”
“להיות נשואים זו השמחה הכי גדולה שיש,” אמא אמרה לי. “זו התקופה הכי יפה בחיים, לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים העליזים האלה, שהיינו סתם זוג צעיר וטיפשון.”
החיוך שהיה על פניה של אמא גרם לי להאמין לה יותר מכל דבר אחר.
“בכל אופן, ליבי,” אמא חזרה למציאות מאוד מהר, “לא בשביל לשכנע אותך, אני כן חושבת שכדאי להתחתן בגיל צעיר יחסית. זו תקופה של עצירה בחיים, את לא יכולה להשקיע בעצמך כמו שאת עושה עכשיו. את בונה את המשפחה שלך. תלדי, תגדלי ילדים קטנים, תצטרכי להשקיע בקשר שלך עם בעלך. זו תקופה עמוסה, וכשאת צעירה ומלאה בכוחות זה הרבה יותר קל לך. אחר כך, כשתרצי להשקיע בעצמך תוכלי לעשות את זה בלי לעצור באמצע. יהיה לך מספיק זמן להתחיל, להתקדם וליהנות מהפירות של ההשקעה שלך.”
אמא צדקה כמובן. חשדתי שגם היא חושבת על דודה אילה, אחותו של סבא. דודה אילה התחתנה רק בגיל שלושים ושש, היא כבר הספיקה ללמוד שני תארים לפני החתונה, ואפילו השתלבה בתפקיד מאתגר מאוד בבנק. גם שם היא התקדמה במהירות, אבל החתונה בלמה את הכל.
בגיל ארבעים, כשדודה אילה התגרשה, היא היתה אם לשני ילדים, בת שלוש ובן שנתיים. הבנק קיבל אותה בחזרה, אבל היא התקשתה לחזור לאינטנסיביות של החיים. בגיל ארבעים ואחת היא פרשה מהמירוץ, הלכה ללמוד רפלקסולוגיה, ועד היום היא מחפשת לקוחות חדשות.
“העולם שייך לצעירים,” אמא נאנחה. “אל תחכי שתתבגרי מדי, ליבוש. תעשי כל דבר בזמן שלו, ותהני מהחיים.”
*
“נראה לך שזה קושי טבעי שיעבור לנו אחרי שנתגרש?” אני שואלת את נתי ומשפשפת את העיניים שלי, שצורבות פתאום.
“אולי,” הוא מתיישב לצידי.
שנינו נחזור היום הביתה מלוכלכים, אבל לפחות נחזור יחד. לא מצליחה לדמיין את עצמי אחרת.
“איך אפשר לדעת?” אני תוהה. אני מפחדת.
“אין לי תשובות לשאלות שלך, ליבי,” נתי פורש ידיים בתנועה של חוסר אונים. ואפילו שהוא חסר אונים בדיוק כמוני, אני מרגישה לידו ביטחון. “אני רוצה אותך לידי כל החיים, זה כל מה שאני יודע. ואני יודע שזה לא הוגן לעשות לך את זה, ולילדים, אפילו שאני לא מסוגל לחשוב אחרת.”
*
גם אני וגם חגי, אחי הגדול ממני בשנתיים, היינו בשידוכים. הוא התארס לפני, למרות שזה היה יכול להיות הפוך. הוא גם התחתן קודם. זה היה נפלא בשבילי.
“אתה נראה טוב,” ציינתי בפניו שבוע אחרי שהתארס. “למרות ששום דבר לא השתנה בעצם. אתה עדיין לומד בישיבה, עדיין שומר על אותו סדר יום. מה עושה לך את האושר הזה?”
“שירה,” הוא לא היסס. “נכון שהיא מדהימה?”
“היא מדהימה,” הצהרתי בנאמנות, “היא הגיסה הכי חמודה בעולם, ואני אהיה חברה שלה גם אחרי שתתגרשו. אבל חגי, אין לכם עדיין ילדים, אתם אפילו לא נשואים, מה משמח אותך כל כך?”
הוא זרח אחרי כל שיחה איתה באופן שהתמיה אותי. פתאום היה מסתובב בבית ומזמזם מנגינות שמחות. גם אני שמחתי שהוא עומד להתחתן, אבל לא זמזמתי מנגינות חתונה כל הזמן.
אחרי שהתחתן האושר שלו הרקיע עוד יותר. זה הפתיע אותי רק מפני שלא האמנתי קודם שחגי יודע להיות כל כך מאושר. הם היו הזוג הראשון שראיתי מקרוב, וזה באמת היה משכנע. פתאום, כשכל אחד משני הבתים שלנו התרוקן משליש מיושביו, התחלתי לדמיין את עצמי כלה, גבר נחמד לצידי. ובאופן בלתי ברור לי, אפילו הדמיונות האלה בעצמם גרמו לי לתחושה של אושר.
חצי שנה אחר כך, כשכבר ידעתי ששירה בהריון, התארסתי עם נתי.
*
“לפני החתונה לא הכרתי כמעט זוגות נשואים,” אמרתי לנתי. “אולי פחדתי מהלא נודע. אולי סתם כך לא ידעתי כמה זה טוב. אבל גרושים אני מכירה בלי סוף.”
נתי תולה בי מבט שואל.
“אני מסכימה שיותר טוב להם כשהם מתקדמים. אני באמת רוצה להתקדם בחיים בעצמי, אבל אני מרגישה שזה יתקע אותי. אני אתגעגע אליך כל הזמן. ואולי, אולי אם נתאמץ כמו שצריך, נוכל להתקדם בחיים גם ביחד?”
“אנחנו לא,” נתי מציאותי ממני, ואני יודעת שהוא צודק. “אי אפשר הכל בחיים. אבל אני מוכן לוותר על הרבה דברים בשביל להישאר יחד.”
“אני מוותרת על הכל, חוץ מעליך,” אני מסתכלת לו בעיניים, “וגם את הילדים אני רוצה, כמובן.”
לפי המבט שלו שמתכהה מעט, אני יודעת שגם הוא חושב על המחירים שהילדים שלנו ישלמו.
“מותר לנו לעשות את זה לילדים?” אני שואלת.
“אני לא יודע,” הוא משפיל מבט. “אני חושב שגם אם יתברר שזה הדבר הנכון בשבילנו, צריך לקחת בחשבון את הקושי שיהיה להם. וגם לנו, יהיה קשה. יהיה קשה בשידוכים שלהם,” הוא מדבר ישר על העתיד המלחיץ מכל, “ויהיה קשה גם עכשיו. נצטרך לגדל משפחה גדולה בלי יכולת לשפר את המצב הכלכלי שלנו.”
אני בוהה אל האופק. אני אשאר מזכירה בחצי משרה, ואהיה בהריון נוסף, ואחר כך בעוד הריון ועוד אחד. יהיו לנו המוני ילדים בבית, ולא אוכל ללמוד שום דבר או לעשות שעות נוספות. גם נתי לא יוכל להתקדם בחיים. לא יהיה חצי שבוע שהילדים יהיו בו רק אצל אחד מאיתנו, ויהיו לנו יותר מדי ילדים מכדי להתקדם בעצמנו, לצד הגידול שלהם. ותמיד נצטרך להשקיע זה בזו וזו בזה, כדי לתחזק את הזוגיות שלנו. זמן יקר שיבוא על חשבון ההשקעה האישית שלנו בעצמנו.
“נהיה משפחה של רווחה,” אני אומרת לספינה שנכנסת לשדה הראייה שלי. “זוג מסכן, נשוי, עם מיליון ילדים ובלי כסף. ואני לנצח לא אוכל לעשות קריירה.”
“אולי תוכלי, אחרי שהילדים יגדלו,” נתי מנסה לנחם אותי.
“אני לא,” דודה אילה היא דוגמה מספיק טובה בשבילי. “בגיל ארבעים וחמש אני אהיה מבוגרת מכדי להתחיל בחיים, וגם אז לא יהיה מספיק זמן או כוח.”
“וגם יהיו לנו כל כך הרבה ילדים לחתן, שתצטרכי לעבוד בכל מה שמזדמן,” נתי פסימי. “וגם אני אצטרך לעבוד במה שיהיה, כי לא נוכל להרשות לעצמנו לקחת חצי שבוע להתפתחות אישית.”
“אז מה עושים?” אני כמעט נואשת.
“אולי נתייעץ,” נתי קם ומנער את החול מהמכנסיים שלו. הוא מצליח לנקות את עצמו כמעט לגמרי.
“בסדר,” אני קמה ומנערת את החצאית שלי גם כן. “ידיעת הבעיה שלנו, היא כבר חצי פתרון,” אני מנסה להיות אופטימית.
ולמרות ששנינו מחייכים באופטימיות, החשק לטייל כבר אבד. וכשאנחנו מדדים לכיוון תחנות האוטובוס, גם החיוך מתפוגג אט אט.
הדרך הביתה עוברת בשתיקה.
תגובה אחת
מדהים מדהים
עלילה מקורית (ממש!) ונוגעת (במקומות הכי רגישים…)
לפעמים דווקא אנטיתזה נותנת את המבט הנכון על המציאות
קשה לחכות לפרק הבא…
תודה!