קיץ ארוך מדי – פרק כ”ח

לא היה שמץ חג בלבה. חג זה לא בגד, או תיק, או נעליים, או כל דבר של העולם הזה. חג זה הויה רוחנית, זה זכר הנסים, זה לזכור את שושלת המסירה של האמונה. אבל כל הדברים האלה שאמרה לעצמה לא גרשו את הכובד מתוכה. 

נראה שה’ פשוט לא רוצה שיהיה לה תיק. למה זה צריך להפריע לו שיש לה תיק חדש, אין לה מושג. למה הוא עושה כזה עסק מהתיק שלה? למה לבנות האחרות יש תיקים חדשים ויפים בלי חשבון, וכל יום הן באות עם פריט אופנה אחר, ואצלה כאילו נלחמים בה משמים. כולה תיק, למה זה כל כך אכפת לו. כאילו יש לו ענין שיהיה לה רע. 

היא לא צריכה להבין. אסור לחשוב מחשבות כאלה. זה ממש עברה לתהות על דרכי השם. לאבא מותר להגיד לא. 

כיבתה את המרירות. שיהיה. 

מה שתגיד, חשבה לעצמה. אם זה מה שאתה רוצה, קבל ביטול. 

היא לא תרצה כלום, ולא תבקש. ולא תנסה להשתלב ולא תשאף למה שמעבר להשג ידה. תישאר איפה שהיא. אולי מגיע לה. ה’ לא שוכח לה את מה שעשתה. מה היא יודעת חשבונות שמים. אולי בכלל היא סוחבת תיק מגלגולים קודמים. מי יודע איזה בנאדם רע היא היתה, אם מגיע לה ככה לסבול. אין לה מושג מה היא צריכה לתקן. היא צריכה לעבור את הייסורים, אולי יום אחד החשבון ייגמר. אבל אז היא בטח תמות, כי יסתיים לה התיקון. שטויות, יש לה מספיק עברות מהגלגול הזה. שתטפל בהן קודם. 

אין לה מושג מה היא צריכה לתקן. היא צריכה לעבור את הייסורים, אולי יום אחד החשבון ייגמר. אבל אז היא בטח תמות, כי יגמר לה התיקון. שטויות, יש לה מספיק עברות מהגלגול הזה. שתטפל בהן קודם. 

אסור לחשוב ככה. כאילו שהיא מבינה יותר מהקדוש ברוך הוא. מה זה אומר עליה, אם דבר כזה שטותי כמו תיק מפיל אותה? אסור להתבטא ככה. כל מה שה’ עושה הוא נכון. על אבא לא שואלים שאלות. הכל הוא עושה לטובה.

לטובה של מי? 

היא לא מרגישה שהוא עושה שום דבר לטובתה. שבכלל אכפת לו ממנה. הוא עסוק בלדאוג לבנות האחרות, שנולדו במקומות הנכונים. צריך לתחזק להן את החיים היפים שלהן. אין לו זמן בשבילה.

תפסיקי. את מדברת שטויות. תפסיקי. מיד. את משחקת באש. 

זה רע לחשוב כך. זה עברה גדולה ואיומה. ועוד בערב פסח. החג של האמונה, של הנסים. אולי גם לה יהיו נסים. אם היא תמשיך לחשוב בצורה כזו היא רק תהרוס לעצמה. היא מביאה על עצמה דינים. 

הוא גדול ממנה. הוא ממילא יעשה מה שהוא רוצה. היא תקבל ותשתוק ולא תילחם בגורל שנכתב לה. אבל שלא יגידו לה אחר כך שה’ הוא אבא אוהב. איזה מין אבא זה, שכל הזמן אומר לה לא? 

כשקמה בבוקר היתה עייפה, כאילו סחבה לבנים כל הלילה בשנתה. אמא שלה אמרה לה לאכול מהר לפני סוף זמן אכילת חמץ. אבל לא היתה מסוגלת. הבטן שלה היתה דחוסה. היא היתה רעבה, אתמול לא אכלה כלום מהצהרים, והקבה שלה כבר התכווצה מרעב. ובכל זאת לא היתה מסוגלת להכניס לתוכה פרור. 

גררה את עצמה לכאן ולשם. עשתה בצייתנות מה שהתבקשה. התנהלה כמו רובוט מתוכנת היטב. 

ואז, כשיצאה אל החצר, שם אבא שלה שרף את החמץ, הבחינה בכלניות. 

העמק התמלא כאילו בן יום בירוק. החורף הירושלמי הקשה שכך ואביב נהדר בא לעולם. והאדמה הכהה התמלאה בצופף נהדר של ירוק, מנומר בפנסים אדומים קטנים. 

בעיר הקודמת היו הסביונים הצהובים שהשתלטו על כל פיסת אדמה חשופה, והמרגניות הכחולות של אמצע החורף. אבל כלנית היתה פרח מוגן, נדיר. והיא היתה מתנה. מין פריבילגיה ירושלמית. אצלה בחצר. לגמרי שלה.

צפתה בנתנאל מדפדף בסידור מחפש את נוסח ביעור חמץ, ואת הלל מחטט ברמץ שנותר מן המדורה, וחשבה לעצמה, כלנית. באמיתי. 

*

את ליל הסדר עשו אצל סבא. הוא ישב בראש השלחן, וניהל את הסדר ביד רמה, ובפעם הראשונה מאז הפטירה של סבתא היה נראה שמח. אבא שלה ישב עם נתנאל ועם הלל, וסבא קשר להלל את המצות על הגב ושלח אותו לדפוק בדלת ולומר שהוא בא ממצרים והוא הולך לירושלים. 

ואז כשהם שרו כולם והיא שעמדה, הרגישה איך הכאב הגדול מאתמול שוקע ונמס. זה לא שהוא עזב אותה, אבל כאילו ירד למחלקות אחרות בתוך הנפש שלה ונסגר באיזו תיקיה בארכיב, מקבל צבע קהה, סתמי. 

כבר לא היה אכפת לה. 

יודה אמר כל מיני חידושים שקרא מההגדה שהחזיק ביד, אבל אבא שלה והבנים היו עסוקים בפירושים שהבנים הביאו מהכיתה, ואמא שלה ישבה והקשיבה להם במין חיוך סתום. לכבוד ליל הסדר היא חבשה את הפאה ושמה איפור על הפנים החוורות שלה, ונראתה נינוחה, כמו בזמנים של אז, לפני יובלות, לפני שהעולם התהפך עליהם. 

ואז יודה ראה שלא מקשיבים לו, והסתכל הצדה, מחפש על מי להתביית, גילה שהיא מובטלת ואמר, רננה תשמעי, תראי איזה דבר יפה יש פה. וחזר בקול על מה שקרא. ואז נענע את הראש מצד לצד, עשה תנועת הדגשה עם האצבע והאגודל, וסינן בהתפעלות עצמית, אי-זה יופי, שפתיים יישק. והיא הנהנה ואמרה, מאד יפה. 

זה הספיק לו כדי להפוך אותה לקהל שבוי. הוא קרא לה עוד פירוש, ואז עוד אחד. המילים חלפו ליד אזניה כמו רעש לבן, והיא סיפקה את ה’מאד יפה’ בהתמדה, במקומות המתאימים. ואז אבא שלה אמר, נו רננה, אין לך איזה פירוש יפה לומר לנו על ההגדה של פסח? 

אל תדבר אתי, חשבה לעצמה.

והיא הרימה את הסנטר במרי וענתה, מה שיודה אמר. 

היא ראתה שהתשובה מרגיזה אותו, אבל הוא לא הגיב, כדי לא לעשות בלגנים ליד סבא.

.

ואז אחרי יחץ סבא שלה קם מהכסא, לקח את האפיקומן והלך להחביא אותו בחדר השני. כשחזר הוא אמר, נראה מי ימצא את האפיקומן. 

נתנאל קפץ מיד, והלל שאל: ומה נקבל? כי אבא שלה תמיד היה מבטיח איזה משחק או טיול. 

וסבא אמר, מה שתבקש. 

אבא שלה אמר מיד: אבא… 

וסבא אמר: שלום, זה לא ענין שלך. זה החג של הילדים.

זה היה הרגע שהיא קמה על הרגליים. זו ההזדמנות שלה. יודה אמר, גם את? את כבר גדולה. וסבא אמר, כולם. מי שימצא יקבל. 

זה היה הרגע שהיא קמה על הרגליים. זו ההזדמנות שלה. יודה אמר, גם את? את כבר גדולה. וסבא אמר, כולם. מי שימצא יקבל. 

הילדים לא חיכו עוד רגע, רצו לחדר של סבא ופשטו על הארונות והשידה. יודה צעק: לא בחדר שלי! והיא חשבה על ארון הבוידעם שחצה את תקרת המסדרון. היא סידרה כאן לפסח, והכירה את כל הפינות. סבא הוריד משם את הפלטה והמחם של פסח, ואת כיורי הפלסטיק הלבנים הגדולים ואת הכיריים החשמליות, ועכשו הארון היה ריק. משכה כסא אל המסדרון וטיפסה עליו. היא צדקה. האפיקומן נח שם בתוך הכיסוי הרקום שלו. היא ירדה מהכסא בניצחון וקראה: מצאתי! אני מצאתי!

הבנים נורו מן החדר במהירות, והיו מאוכזבים שהקדימה אותם. נתנאל שאל: איפה זה היה? והלל אמר: אז מה את תבקשי? 

סוף סוף זה קורה לה. אז ה’ כן דאג לה. היא סתם חשבה. הנה נפתח לה מכיוון אחר. הנה הצליח לה. אחרי פסח יהיה לה תיק.

סבא שאל, אז מה את רוצה רננה? 

כעת היתה במרכז תשומת הלב. אבא שלה נעץ בה עיניים מזהירות. אמא שלה נעה על הכסא באי נוחות. 

סבא אמר, נו אל תתביישי רננה, מגיע לך, סידרת לי את כל הבית. כל הליל הסדר הזה בזכותך. מה הייתי עושה בלעדייך. הוא פנה אל אמא שלה ואמר, אשת חיל יצאה, כאם כבִתה. ואז חזר ושאל אותה, מה את רוצה?

והיא השתהתה רגע, אוספת אומץ.

יודה אמר, או-או, רק שלא תבקש וילה בארסוף. 

ואז ראתה את העיניים של הלל נעוצות בה, כהות ונוצצות, מלאות ציפיה.

והיא הדקה את השפתיים ואמרה, אופניים כחולים חדשים להלל.

להדפסה