אני אורזת את הבגדים של הילדים. נתי מתקרב לעזור לי, אבל חומק מהחדר ברגע שהוא רואה שאני מסתדרת. ואני די מסתדרת. הבגדים לא עומדים ישרים כמו סרגל, כמו שהוא היה מסדר אותם. אבל הם עומדים מקופלים ולא נראה לי שיתקמטו יותר מדי בתיק. אני בודקת שוב ושוב שהכנסתי את כל מה שרשמתי לי קודם.
“נתי,” אני הולכת לסלון לחפש אותו.
הוא שם, והוא קופץ לישיבה ברגע שהוא רואה אותי מתקרבת אל הספה.
“נתי, אתה יכול לעזור לי לוודא שלא שכחתי כלום?”
מותר לי להיעזר בו. גם אם אשכח משהו, לא יקרה שום דבר חמור. אנחנו לא הולכים למדבר, אלא לאמא שלי. אבל ודאי שיהיה נחמד אם לא נשכח שום מגבון או משהו חשוב אחר.
נתי מרפרף על הפתק שאני מחזיקה ביד, נראה בלתי מרוכז בעליל. “בסדר,” הוא אומר לבסוף, “נראה לי שזה באמת הכל.”
אני הולכת לכיוון המטבח והוא נשכב בחזרה על הספה.
מה זה? אמרו לו להתנהג כמו מדוכא כדי שאני אצטרך לעשות הכל לבד? אני מסתכלת עליו מפתח המטבח, הוא כאילו לא רואה אותי. אולי הוא אחוז שרעפים. תמיד כששמעתי את הביטוי הזה דמיינתי מישהו שנלכד בסבך של קורי עכביש, שמשתרכים על ראשו כמו שיער שיבה ויוצרים לו זקן לבן פרוע. אבל למרות שנתי נראה מאוד שונה מהדימוי הזה, הוא עדיין נראה לי הכי מתאים בשבילו.
אני מסדרת את המטבח, מצחצחת את השיש ואת הכיורים. הריח של הניקיון עושה לי הרגשה נהדרת.
“אני הולכת לקחת את הילדים,” אני קוראת בקול עליז, מחכה לתגובה. שום תגובה לא מגיעה, ואני יוצאת מהבית לכיוון הגנונצ’יק של זהבי.
ככל שאני מתרחקת מהבית אני מרגישה מועקה שהולכת וכובשת אותי. נראה לי שאני יודעת למה. זאת אמא. אין לי כוח לשבת שלימה שהיא תסתובב סביבי, תרגיע את הילדים. אין לי מושג איזה דברים היא תכניס להם לראש מרוב רצון טוב לעזור לי.
ככל שאני מתרחקת מהבית אני מרגישה מועקה שהולכת וכובשת אותי. נראה לי שאני יודעת למה. זאת אמא. אין לי כוח לשבת שלימה שהיא תסתובב סביבי, תרגיע את הילדים. אין לי מושג איזה דברים היא תכניס להם לראש מרוב רצון טוב לעזור לי. אף פעם לא אהבתי שהיא מסדרת לי את החיים, ועכשיו עוד יותר מתמיד. כל כך נחמד לנהל לעצמי את החיים. כל כך הרבה ביטחון אני מקבלת כשהאחריות למה שאני מרגישה ורוצה נמצאת רק בידיים שלי. למה לתת לאחרים לעשות את זה? ולמה אמא מתעקשת לעזור לי כשאני לא רוצה ולא צריכה, ובטח כשאני לא מבקשת?
זהבי קופצת אלי מאושרת. אני מחבקת אותה חיבוק עז.
“זהבי מותק,” המטפלת קוראת אלי מתוך החדר, “היא נרגעה קצת, גם את שמה לב?”
גם אבי ממהר אלי, הרגליים שלו מקפצות זו אחרי זו, כמו דהירה קלה. אני מחבקת אותו בחום.
“שלום.” כשאנחנו נכנסים הביתה אני מוזגת לילדים ולי מים קרים. היה חם בחוץ, והדרך היתה ארוכה בשבילם.
“נתי?”
“אה,” מכיוון הספה.
“נתי, אתה רוצה לצאת היום?”
הוא קם בקושי, מתנודד. אחרי שניה הוא מתייצב. “כן, נצא. מה לעשות.”
הוא לוקח את התיק ויוצא מהבית. הילדים יוצאים אחריו ואני בסוף, נועלת את הדלת. לרגע אני משלה את עצמי שאנחנו סתם משפחה צעירה ונחמדת, בלי כל הבעיות האלה שיש לנו.
“שלום!” אמא מקבלת את הילדים בחיוך. כשהיא מחבקת אותי היא מחזיקה את הידיים כמה שניות על כתפי, מסתכלת לי לתוך העיניים. אני משתדלת שהחיוך הטבעי שלי ייראה עוד יותר טבעי מתמיד.
נתי נכנס לחדר האורחים ומניח שם את התיק.
אני מושיבה את הילדים ליד שולחן המטבח, מביאה להם מעוגת הגזר שאמא הכינה להם במיוחד. לוקחת גם לעצמי פרוסה גדולה ומתענגת על ריח הקינמון.
“אז מה ככה, ליבי?” אמא מקנחת את ידיה בסינר, אחר כך תולשת אותו ממותניה ומתיישבת ליד הילדים. אני נשארת לעמוד.
“הכל בסדר, ברוך השם,” אני עונה לה.
“איך הילדים?”
“מתוקים, את רואה,” אני רומזת בעיני על הילדים. זהבי מפילה את הפרוסה שלה על החצאית, משם הפרוסה מתגלגלת לרצפה.
היא רוצה לקום, אבל אמא תופסת אותה. “אני ארים לך, זהבי, שבי יפה.”
“בסוף היא תגדל תלותית,” אני מסננת בשקט.
“מה?” אמא שואלת אותי.
“שום דבר,” אני מרגישה שהלחיים שלי סומקות. “אמרתי שאנחנו משתדלים לא לעשות במקומה דברים שהיא יודעת לעשות לבד, כדי שהיא לא תגדל תלותית.”
אמא שותקת. אני מרגישה שיש מאחורי השפתיים שלה, שנפתחות רק לרגע קט ומיד נאטמות שוב, המון מילים שרוצות לצאת. וכמה שאני מעריכה אותה שהיא לא אומרת, אני תוהה.
היא רצתה לומר לי שכך לא מגדלים ילדים אהובים? שהיא גידלה אותי בצורה כזו, והנה יצאתי לא תלותית בכלל? חיוך עגום עולה על פני כשאני חושבת את זה, ואני שמחה שאמא לא מסתכלת עלי עכשיו. מי יודע מה היא היתה חושבת. אולי היא רצתה לומר שבמצב הנוכחי הילדה בכל מקרה תצא תלותית, כי זה מה שהיא רואה? אוף. החיוך נעלם מפני, עכשיו היא יכולה להסתכל עלי ולא להתפלא בכלל.
“איפה נתי?” אמא שואלת, “הוא לא רוצה לאכול משהו?”
נתי כנראה מתחבא בחדר. אולי הוא מפחד מהמילים האלה, שאמא בכלל לא משמיעה. אני הולכת לקרוא לו.
הגבר שלי שוכב על הגב ומבטו נעוץ בתקרה.
“נתי,” אני קוראת לו בעדינות פעם אחת. “נתי,” אני קוראת פעם שניה קצת יותר בקול. בפעם השלישית אני מושיטה יד לנער אותו. הוא קופץ כאילו נכווה ממני.
“נתי, אתה רוצה לאכול משהו?”
“כן אני בא,” הוא שוב משפיל מבט, צועד לידי כאילו אני גוררת אותו או משהו כזה.
“אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה,” אני אומרת לו בשקט.
“מה אמרת?” הוא שואל אותי.
“כלום.”
אחר כך הוא נכנס למטבח, מחייך לילדים וחותך לעצמו פרוסה מן העוגה. אמא מציעה לו קפה, והוא מכין לעצמו, אני חושבת שהוא אפילו מזמזם לעצמו איזושהי מנגינה.
הוא מתנהג מוזר, בצורה שלא מתאימה לו בכלל, ואני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על מה שמוזר לי בה.
*
היינו בכיתה ט’ בסמינר, כשאחיה של רותי התארס. זה היה מרגש כל כך. לרוב הבנות בכיתה היו אחים גדולים מהן רק במעט, או קטנים מהן בשנים בודדות. וזו היתה הזדמנות חגיגית מאוד להשתתף בחתונה. היינו שותפות לשמחה מרגע האירוסין ועד לחתונה בעצמה. שמענו על הבגד המדהים שרותי תלבש, והתלהבנו עד מאוד לראות אותה באירוע, עם התסרוקת שדברה עליה כל כך הרבה.
“שמעת?” זה היה אולי חודשיים אחר כך. הלכתי הביתה עם מירי והיא ספרה לי, “אח של רותי התגרש לפני הזמן.”
“מה זאת אומרת?” התפלאתי. כבר ידעתי שיש משפחות שההורים לא מתגרשים שם אף פעם, מסכנים. אבל מה גורם לאנשים להתגרש כל כך מוקדם?
“כן,” מירי הנמיכה את הקול שלה והתקרבה לכיוון האוזן שלי. שנאתי שמדברים קרוב לאוזן, אבל ממש רציתי לשמוע את הסוד. “אבא של הכלה הוא שכן של אבא שלי, והוא סיפר לו שהם גילו שאח של רותי חי על כדורים.”
את הביטוי הזה כבר הכרתי יותר. “הוא משוגע?” שאלתי אותה.
“חס וחלילה,” היא נעצרה בפתאומיות. “הוא חולה. יש לו בעיה קשה מאוד, כך אבא של הכלה אמר. אז היא מעדיפה להתגרש עוד לפני שיש ילדים, ולהתחתן עם מישהו אחר.”
“אבל הוא נראה בסדר גמור!” נזכרתי פתאום בחתן הגבוה והמחייך שרקד בחתונה.
“הוא בסדר גמור עם הכדורים, לפחות עכשיו,” מירי הטעימה את המילים שלה בצורה שגרמה לי להאמין לה יותר מתמיד. “מי יודע מה יקרה בעתיד?”
“מה אכפת לה מהעתיד?” שאלתי בזלזול, “אם בשנים הקרובות הוא יהיה בסדר, אז מה זה משנה?”
“מי אמר לך שבשנים הקרובות הוא יהיה בסדר?” מירי שכחה לדבר בשקט. “וגם, מי אמר שיהיו להם ילדים מהר? אולי היא תיתקע איתו לשנים רבות? וחוץ מזה, מי יודע אם הילדים שלו לא יצאו עם בעיות כאלה גם כן? לפעמים זה תורשתי, את מבינה? אז עדיף להתחתן עם מישהו אחר, חלק, וללדת ילדים בלי הבעיות האלה, ודי.”
“כולם רוצים להתרחק מבעיות,” אבא הסביר לי בבית. “ומה נראה לך, שאם הם יתגרשו בזמן, אחרי שיש ילדים, הם לא יישארו בקשר כלשהו? כל אישה רוצה שאבא של הילדים שלה יהיה בריא ומתפקד.”
גם אבא הצדיק את המעשה של הגיסה לשעבר של רותי, אבל אני ריחמתי מאוד על החתן. היה נראה לי אנוכי מאוד לזרוק אותו מיד אחרי שכרתו ברית, ועוד לפני שמימשו את הנישואין האלה.
מי תתחתן איתו עכשיו? מאיפה יהיו לו ילדים?
“הוא יוכל למצוא בחורה עם בעיה דומה,” אבא לא התרגש מהרחמים שלי. “למה להפיל בחורה רגילה בפח?”
“ואז בטוח הילדים שלהם יהיו עם בעיות,” סירבתי להירגע. “לא מספיק שהם יכולים להיות דומים לאבא, גם אם הם יהיו דומים לאמא זו תהיה בעיה.”
“הם יוכלו להיות דומים לאבא ולאמא שלהם בלי הבעיות,” אבא כמעט כעס עלי. “אנשים הם לא הבעיות של עצמם, את שומעת? ולא כל דבר תורשתי הוא בהכרח עובר לילדים. וחוץ מזה,” הוא הסתובב וחזר לשטוף את הכלים, “אם הם באמת עלולים להיות חולים, למה שהבחורה לא תרצה להתגרש?”
“הם יוכלו להיות דומים לאבא ולאמא שלהם בלי הבעיות,” אבא כמעט כעס עלי. “אנשים הם לא הבעיות של עצמם, את שומעת? ולא כל דבר תורשתי הוא בהכרח עובר לילדים. וחוץ מזה,” הוא הסתובב וחזר לשטוף את הכלים, “אם הם באמת עלולים להיות חולים, למה שהבחורה לא תרצה להתגרש?”
בפעם השניה שאח של רותי התחתן כבר לא היינו שותפות להכנות. שמעתי על זה באגביות, ממנה. היינו בכיתה י”א והוא התחתן בדיוק לפני תחילת עונת המבחנים.
“זה בסדר,” רותי אמרה לי, “יהיה רק שבע ברכות אחד ביום של מבחן. אחר כך נחזור לשגרה.”
“רק אחד?” זה לא הסתדר לי עם החישוב.
“כן. זו חתונה של פרק ב’, לא חוגגים את כל השבע ברכות.”
רק אז חשבתי, לראשונה, שאפשר בעצם להתחתן אחרי שמתגרשים. זה היה נשמע לי מצחיק מאוד וגם מוזר. למה שמישהו שכבר החליט להמשיך הלאה בחיים, יחזור אחורנית?
לא ידעתי מי התחתנה איתו. לא ידעתי מה הבעיה שלה.
בעצם, במחשבה שניה, לא ידעתי גם מה הבעיה שלו.
*
כל השבת אמא עוקבת אחרינו בעיניים פקוחות. אני מרגישה תחת זכוכית מגדלת, מתאמצת להיות נחמדה ולא יותר מדי. משחקת עם אבי וזהבי, מספרת להם סיפור, משכיבה אותם לישון. מתאמצת להראות לה שאני עצמאית, לא תלותית בכלל.
אני שרה בסעודות, אומרת דבר תורה שזכרתי מלפני כמה שנים, כדי שתראה שאני בסדר. מפזרת חיוכים.
במוצאי שבת אני מבקשת מנתי שיארגן בעצמו את התיק. נראה לי שהייתי מספיק עצמאית, ואין לי כבר כוח להמשיך עוד במאמץ הזה. אני נותנת לעצמי נקודה טובה על כך שאני יודעת לעצור ולהיעזר בו. בסך הכל יומיים חלפו מאז שהבנתי את הבעיה שלי. והנה, אני מצליחה להתמודד איתה די טוב. מעניין מה תגיד על זה רונית.
בבת אחת המצברוח הטוב שלי מתפוגג. אין לי חשק לפגוש אותה בכלל. אבל אני מדחיקה את המחשבות עליה. בסך הכל, יש מספיק ימים עד יום רביעי.
אנחנו עומדים בדלת הבית, מתכוננים ליציאה.
“אני אלווה אתכם,” אמא אומרת לי.
וכך אנחנו יוצאים מהבית. נתי הולך עם אבי שמפטפט לעצמו לידו, התיק הגדול אחוז בזרועותיו בחוזקה.
אני ואמא הולכות מאחוריהם, במרחק בטוח, וזהבי משתרכת לצידנו, חמצוץ ארוך בפיה.
“תגידי, נתי בסדר אליך?” אמא שואלת אותי.
“למה את שואלת?” אני מיתממת.
“כי הוא לא הסתכל עליך שניה אחת מתחילת השבת,” אמא מפרטת. “הוא לא פנה אליך בשום שלב, רק את פנית אליו. מה קורה אתכם? ולמה את רוצה להישאר נשואה אליו?” הקול שלה עולה בהדרגה, ואני מקווה שנתי לא שומע אותה.
*
“נראה לי שלרותי יש בעיה,” מירי אמרה לי בבוקר בהיר אחד של כיתה י”ב. “ראית איך שהיא חולמת כל הזמן?”
“לא שמתי לב,” הודיתי. “אני לא עוקבת אחרי חברות בכיתה.”
“אח שלה, בערך בגיל הזה התפרצה אצלו המחלה.”
“אני לא יודעת על איזו מחלה את מדברת,” הרגשתי שאנחנו על סף חדירה לפרטיות שלה. או שאולי כבר עברנו את הסף הזה.
“נו זאת’י שאמרתי לך, שבגלל זה הוא התגרש.”
“הוא כבר התחתן שוב,” לא הסכמתי להישאר בנושא הזה. הרגשתי בכל גופי שזה לא ראוי.
“מה זה משנה,” מירי לא התרגשה. “בכל אופן, אני ממש דואגת לרותי.”
דאגה תמיד היתה יותר לגיטימית מסתם חטטנות. אולי רק לכן נדבקתי בה. ורותי באמת היתה חולמנית בכל אותו היום. קיוויתי מאוד שהיא בסדר ולא מפתחת שום מחלה קשה או מפחידה.
“מה העניינים, רותי?” בסוף החלטתי להתעניין בה, ולא רק לרגל אחריה מרחוק.
“הכל בסדר,” היא אמרה לי, ואז הוסיפה בחלש: “גיסתי כבר מהלילה בבית חולים.”
“באמת?” נבהלתי. “מה קרה?” הרבה דברים עברו לי בראש. החל מפגיעה ועד למחלה קשה שיש לה בעצמה.
“היא צריכה ללדת,” רותי זהרה. “ואני לא אגלה לך מה, כי גם אני לא אמורה לדעת. אבל היית מאמינה שהוא יתגרש פעמיים בתוך חמש שנים?”
היא ילדה תאומים, גיסתה, בן ובת.
ולרותי לא היתה שום בעיה.
במחשבה שניה, אני לא יודעת אם גם לאחיה היתה בכלל בעיה.
*
אני שותקת. לא יודעת מה עובר על נתי. באמת קורה לו משהו. אולי, מחשבה פרועה עוברת לי, הוא התחיל לקחת כדורים? התור ביום רביעי זה לפסיכיאטר? זה מה שהוא מסתיר ממני?
וממה הוא מפחד? שאגלה שהוא צריך טיפול תרופתי ואז נתגרש? הרי זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אולי זה יעזור, למה להסתיר את זה ממני?
הנשימות שלי מתקצרות, ובדיוק אז זהבי מתחילה לייבב שהיא רוצה שאחזיק אותה.
“אני לא מסוגלת, זהבי,” אני אומרת לה. “תלכי כמו גדולה.”
הילדה מתיישבת על הרצפה ובוכה. אני מסתכלת על נתי, מקווה שישמע ויבוא לקחת אותה, אבל זאת כנראה תקוות שווא. נתי אפילו לא מסובב את הראש לעברנו.
“את רואה?” אמא שואלת אותי שוב, “משהו עובר עליו. נכון?”
“מה נראה לך?” אני שואלת את אמא.
“לא יודעת,” אמא מהרהרת בקול. “אולי הוא צריך אבחון מסודר. למה הוא תוקע לך את החיים ולא מוכן להתגרש, ולמה הוא מתנהג מוזר כל כך. אולי יש לו בעיה שלא ידענו, אני מצטערת כל כך שהסכמנו לשידוך הזה. איך לא ראיתי מהתחלה שהוא כזה בעייתי?”
משהו שוטף אותי בבת אחת מכף רגל ועד הראש. לרקע הצרחות של זהבי, אני מסתובבת לאמא ואומרת לה בקול החלטי: “אמאלה, די. אנחנו בטיפול, שנינו, ועברנו אבחונים שנינו. הכל בסדר, הכל בשליטה. זה החיים שלי ואני מנהלת אותם יופי. את יכולה לסמוך עלי.”
אמא משתתקת. ולמרות שאני עדיין לא סומכת ממש על עצמי, אני רואה שהיא בולעת את המילים הבאות שלה.
“את צודקת,” היא אומרת לי לבסוף. “שיהיה שבוע טוב.”
