קיץ ארוך מדי – פרק מ”ז

היא הידקה את שפתיה ופערה עיניים עד שנהיה לה קר בעיניים. 

משהו בה סרב לזוז מהמקום.

היא התכוונה לעשות מה שהוא אומר, אבל לא הצליחה להביא את עצמה ללכת לכיוון החדר.

מה קורה לך? חשבה. אל תרגיזי אותו. אל תסלימי את העניינים. 

הוא צמצם מבט והטון שלו התקשח, נו…

נהיה שקט. כמו במתן תורה, ציפור לא צייצה ועוף לא פרח, או יותר נכון, אף זבוב לא ניצל את הדלת הפתוחה לשם הגירה שלילית. הלל השתתק.  

אמא שלה מלמלה משהו.

פתאום הרגישה לא קשורה למקום ולסיטואציה. כאילו היא צופה בסרט על עצמה. מה היא עושה פה? איך היא קשורה לאנשים האלה בכלל?

והיא גייסה מתוכה את המילים באומץ, זה… רק בבית. אני… לא יוצאת ככה לרחוב. 

הקול יצא לה גבוה ובכייני. אוף, למה היא לא יודעת לדבר בביטחון, כמו פליאה, חד וחותך? למה לא אמרה, מותר לי ללכת בבית איך שאני רוצה, זה לא אסור? 

הוא התקדם לעברה צעד אחד. אמרתי לך משהו, לא? לכי תסדרי את השיער. 

ואז הוסיף, ומאיפה הבגדים האלה? עוד פעם את הולכת לעבוד? 

היא קפצה אגרופים. 

חשבה שהוא לא שם לב. אף פעם לא ראה מה היא לובשת, איך היא הולכת לבית הספר. אף פעם לא אמר מילה על זה שהיא לובשת אותה עליונית דלוחה יום יום אחרי צהרים. שיש לה רק בגד שבת אחד.

אפילו כשנפתחה לה סוליית הנעל בגשם הסמיך הוא לא שם לב. באה הביתה ברגליים רטובות, הנעל שלה עשתה פלאפ־פלאפ קולני, והוא לא ראה ולא שמע. וכשהיא אמרה לו על זה הוא רק אמר, תדביקי בדבק מגע. כן, היא כבר נהיתה סנדלרית ומדבירה חרקים ופותחת סתימות. מה עוד היא תצטרך להיות? 

אפילו כשנפתחה לה סוליית הנעל בגשם הסמיך הוא לא שם לב. באה הביתה ברגליים רטובות, הנעל שלה עשתה פלאפ־פלאפ קולני, והוא לא ראה ולא שמע. וכשהיא אמרה לו על זה הוא רק אמר, תדביקי בדבק מגע. כן, היא כבר נהיתה סנדלרית ומדבירה חרקים ופותחת סתימות. מה עוד היא תצטרך להיות? 

ופתאום הוא רואה את הבגדים החדשים שלה. אז מה, הוא השאיר אותה עם כל היושן הזה כדי שיהיה לו נוח להתעלם ממנה? זה מוכר לה מאנשהו. סיפור חייה. 

והיא עוזרת להם בזה. היא נותנת לזה יד בזה שהיא מסכימה. היא כבר לא תוריד ראש.

והיא אמרה, חברה שלי נתנה לי. זה קטן עליה.

השקר יצא לה טבעי. קצת נבהלה מעצמה, כי לא חשבה שישים לב ולא הכינה תרוץ. ואמא שלה ממילא לא רואה כלום. שקועה באקסלים שלה ובהחזקה של כל הדבר המופרך הזה שהם בתוכו, כי אם תרפה לרגע הכל יתמוטט. המעבר שלהם לפה היה ארוע רב־נפגעים. 

והיא פנתה והלכה לחדר בלי לחכות לתגובה.

*

טפשה, חשבה לעצמה. תבחרי את המלחמות שלך. מה התלהבת. למה לא חשבת על התוצאות. ממילא לא משנה להם איך את לבושה. 

ואז חשבה, אבל לי זה משנה. 

היא כבר לא יכולה להכנס חזרה לתלבושת הלכלוכית. 

עמדה מול המראה, משכה קווצת שיער קדמית ותחבה אותה מאחורי האוזן. התנועה הזו מצאה חן בעיניה, היא בזקה עליה מגניבוּת, כאילו היא מכירה את הקודים, יודעת לעשות את התנועות הנכונות. 

תמיד הצטערה שאין לה שיער חלק שהיא יכולה להעיף בתנועת ראש, ושאף פעם לא יכלה לעשות פוני. פעם אחת התעקשה, כשהיתה בכיתה ד’ ביקשה מאמא שלה לגזור לה את השיער לפוני. והיא גזרה לה עד לעיניים, אבל השיער המתולתל שלה קפץ והתכווץ, וכך היה לה פוני קצוץ ומגוחך של ילדת גן, שלקח לה שבועות ארוכים של משיכות והרטבות ונסיונות גיהוץ עד שהוא גדל סוף סוף. מאז הסתפקה בשיער שלה כמות שהוא, למדה לקבל שהאפשרויות שלה מוגבלות. הבנות בכיתה היו עושות זו לזו צמות וכל מיני תסרוקות בהפסקות, במיוחד לאלה שהיה להן שיער גולש. לה אף פעם לא. לה חולקו הקלפים הלא שווים. 

תפסה את ערמת השיער והחזיקה אותה גבוה. היא תעשה קוקו גבוה ושיתעצבן.

אבל לה לא מתאים קוקו גבוה. יש לה מצח גבוה וזה עושה את הפנים שלה ארוכות וצרות. 

היא אספה את השיער לקוקו מרושל. 

היא לא תצא מהחדר. היא לא תראה לו שהוא יכול עליה. זה שהיא לא יכולה לענות לו לא אומר שהוא צודק.

אבל הוא אבא שלה. היא צריכה לעשות מה שהוא אומר. 

אבל היא כבר לא ילדה קטנה. והיא לא קיר. מותר לה לרצות. מותר לה למצוא חן בעיני עצמה.

ככה הוא גדל. הוא היה עושה כל מה שאבא שלו אמר. אפילו שאבא שלו אדם רך וטוב לב. ככה הוא גדל. זה מה שהוא מבין.

וככה גם ההורים שלו. ככה הם גדלו. זה המובן מאליו שלהם. 

סבתא שלה היתה הולכת אחרי הלימודים לעזור בבית הקפה של האח הגדול שלה. הוא החזיק את הבית כלכלית, אפילו שכבר היה נשוי והיו לו ילדים. והאחים הקטנים שלו, כולל הבנות, עזרו לו. 

סבתא היתה אומרת שהם דור מפונק. שיש להם הכל, מקרר ומכונת כביסה ומים זורמים. שהיא לא יודעת מה זה לשאוב מים מהבאר. סבתא שלה היתה הולכת לקנות קרח אצל מוכר הקרח וסוחבת אותו במלקחיים הביתה. במטבח היה להם כיור אחד, ולא היה מושג של להשאיר כלים בכיור לאחר כך, כשיתחשק. 

בבית הקפה היא הדיחה כוסות זכוכית, לחצה על כפתור מכונת הקפה ומזגה חלב מקציף לאספרסו.

פעם, לפני המון זמן, היא רננה היתה בבית של אח של סבתא, בשבע ברכות שעשה לנכדה שלו, היה שם בקבוק ענק של ויסקי, בערך בגודל של ילד בן שנתיים, מלא מטבעות. היא הסתכלה מהופנטת במטבעות. כמה כסף זה! עשרות אגורות, חצאי שקלים, ואפילו שקלים ומטבעות של חמש ועשר. מאיפה יש לאנשים כל כך הרבה כסף שהם יכולים פשוט לשים אותו לתצוגה, רק כדי להסתכל בו?

ועל הקיר בסלון ראש של צבי אמתי, עם קרניים, מסתכל ישר עליה… איך הוא הגיע לשם? אולי הדוד צד אותו פעם ביער… ועל הרצפה במסדרון היה שלח פרווה סמיך וטובעני של נמר. הבית ההוא הפחיד והקסים אותה.

ותמונת הנוף על הקיר של פרדסים שטופי גשם, ציור אקספרסיוניסטי, אז עוד לא הכירה את המושג. אבל התמונה כבשה אותה, עמדה מתבוננת מוקסמת מכך שמכל הקווים האקראיים של הבד מתקבל משהו ממשי, החלום, הגשם ששטף את העצים. היא נכנסה לתמונה ושכחה לצאת משם, ואשתו של הדוד, הונגריה עם עיניים כחולות ענקיות וקרות, אמרה לה, תשב יפה ילדה. לא עושֶה בלגן. והיא לא הבינה איזה בלגן היא עושה כשהיא עומדת ככה מהופנטת מול תמונה.

התמונה היתה של אחד הציירים שנהגו לשבת בבית הקפה של הדוד. היו שם כל מיני אנשים תמהוניים. הצייר והחברים שלו. כל מיני סופרים ומשוררים. ואפילו כל מיני פוליטיקאים קטנים שהשאירו לה טיפים, לנערה הזריזה והנמרצת שסבתא שלה היתה. לסבתא היו כל מיני סיפורים מאז.

הדוד מזמן מכר את בית הקפה. היא כל כך רצתה לראות את המקום שסבתא שלה מזגה סודה מברז דק שעל הדלפק, וניקתה שלחנות בסמרטוט ומכרה גלידה אמריקאית בגביעים, בלי ללקק בהחבא. מפיות הניר עמדו במתקן מתכת קפיצי והיה כתוב עליהן בון אפטיט בצרפתית. סבתא ידעה לצייר פרטים בצורה שגרמה לה להרגיש שהיא נמצאת שם ומתבוננת בה, בנערה בת גילה המדיחה כוסות זכוכית במים רותחים וביד זריזה ומערימה אותן במגדל הפוך ונוצץ על דלפק העץ האחורי.

בכוסות הזכוכית הפסיקו להשתמש כשהיה סיפור, שאשה אחת שהיתה חולה בצרעת שתתה גזוז מקיוסק בתל אביב, והדביקה את כל מי ששתה אחריה מן הכוס. זה עשה מהומה בכל הארץ, ומשרד הבריאות אסר מאז על השימוש בכוסות רב־פעמיות. ואז האח שם מתקן של כוסות נייר חד־פעמיות וכבר לא היה צריך להדיח כוסות.

העבודה והבית היו קודמים לכל שיעורים שהם, והמורה הבינה את זה. אבל כשהמורה אמרה משהו כולם קפצו. אם המורה התלוננה שהיא לא לומדת מספיק טוב למבחנים, האח היה פוקד על הילדה הקטנה, שהיא סבתא שלה, ללכת הביתה ללמוד. בבית הקטן גרו האח השני ואשתו ושלושת הילדים הקטנים שלהם. כמה אפשר היה ללמוד כך, היא לא מבינה. 

זה כאילו חיים אחרים. מין ילדות לא ילדות, הכל דומה אבל מרכז הכובד אחר, תקופה שבמערכת היה שיעור כלכלת בית והבנות היו לומדות לבשל במטבח של בית הספר. 

זה כאילו חיים אחרים. מין ילדות לא ילדות, החיים דומים אבל מרכז הכובד אחר, תקופה שבמערכת היה שיעור כלכלת בית והבנות היו לומדות לבשל במטבח של בית הספר. 

זה מה שאבא שלה מכיר. 

בטח עכשו הוא מתעצבן במטבח. הדבר הפחיד אותה. אבל גם נסך בה איזו תחושה משונה של כח. 

אמא שלה בטח מדליקה נרות עכשו. כל פעם שיש איזה קושי, איזה לחץ, היא הולכת להדליק נרות. לרבי מאיר, לרבי שמעון. לכל מיני רוחות שהסתובבו בבית וחלקו אתם את המרחב. הנרות הדולקים תמיד נתנו לה לרננה הרגשה שהיא לא לבד. זה היה מצד אחד מרגיע, כמו נוכחות שקטה של איזה נציג של אלוקים, אבל מצד אחד מפחיד. כאילו היא כל הזמן בתצפית, כאילו מישהו מסתכל עליה ובוחן את מעשיה. 

סיפורים על רבנים שיודעים הכל ברוח הקודש תמיד הפחידו אותה. כשסיפרו בכיתה על הרב קנייבסקי איך הוא ראה על המצח של מישהו ציור של כלב וידע מזה שהוא לא מקפיד על המתנה בין בשר לחלב, הבנות התרגשו. ורק היא חשבה לעצמה שהיא לא היתה רוצה שיראו לה על המצח את כל העברות. מצחיק, אנשים מחפשים רבנים שיש להם רוח הקודש, אבל היא בשום אופן לא היתה הולכת לרב שיכול לראות עליה את הכל. 

אולי היא לא בסדר שהיא ממרה את פיו. 

הפער הזה. היא לעולם לא תוכל להסביר להם. תמיד הוא ייזכר במכנסיים הירוקים שקנו לו בשוק, והוא הלך עם זה כי זה מה שהיה. אבל ההורים של כל הבנות גדלו באותו דור. נכון שההורים שלה טיפה יותר מבוגרים, אבל ככה גם ההורים של הבנות שהן הקטנות בבית. ובכל זאת הם מבינים שזה דור אחר, שהצרכים אחרים. שהעולם השתנה.

היא גדלה לתוך משפחה של אנשים שמסתפקים במועט. זה רע לרצות אחרת? זה עברה לנסות להיות כמו הבנות בכיתה? היא לא יכולה לחנך את כל העולם. וחוץ מזה, היא עכשו מוכרת בחנות. היא צריכה להיות ייצוגית. פליאה כבר זרקה לה כל מיני הערות על האלטע זאכן שהיא לובשת. 

היא צריכה להזהר יותר, להדק חזק יותר את הסוד.

להדפסה