עולם גרוש – פרק מ”א

"חבל," אמא מצטערת. "רגע, את לא הולכת למאמנת אישית? את כן הולכת, נכון? תני לי את הטלפון שלה. אני רוצה לדבר איתה על תהליך חיפוש העבודה שלך."
דרג את הכתבה

“אמא,” אבי מדבר אלי בקול רציני, קול של ילדים גדולים.

אני מסתכלת עליו. מתי הוא גדל כל כך? “כן אבי מתוק,” אני עונה לו.

“את יודעת?” הוא מסתכל עלי במבט ממיס כזה, “כל החברים שלי, יש להם שני בתים. אבא ואמא שלהם בכלל לא גרים בבית אחד.”

הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות.

“למה את ואבא לא הולכים לגור בבתים אחרים?” הוא שואל אותי.

מה אני אמורה לענות לו?

“יש כל מיני סוגים של משפחות, אבי,” אני מתחילה בהיסוס. “יש אבות ואימהות שגרים, כמו כולם, בשני בתים נפרדים. ויש כל מיני משפחות שאבא ואמא גרים ביחד.”

“אני לא רוצה שתגורו יחד,” אבי נכנס לתוך דברי.

מה אני אגיד לו? אם בסוף נתגרש, כמו שלפעמים אני מרגישה, כשאין לי כוח להיות עוד אופטימית, אז אני צריכה להסכים איתו. אבל אם אנחנו נאריך בסוף את הנישואין? מה אז?

“למה אתה לא רוצה?” אני מנסה להרוויח זמן.

“כי זה לא כיף,” הוא אומר לי. “החברים צוחקים עלי שאבא ואמא שלי חד משפחתיים, ואומרים שאני ילד מפונק. אם אתם תישארו יחד,” דמעות מנצנצות בעיניים היפות שלו, “אז אני, אז אני,” הוא מחפש איזה איום מספיק רציני? “אני אני אלך לגור אצל סבתא.”

אני מדמיינת את אבי דופק אצל אמא שלי ומבקש ממנה לגור אצלה, והלב שלי מדלג על כמה פעימות קריטיות. או שלא, כי החזה שלי כואב מרוב שדפיקות הלב חזקות.

“איזו סבתא?” אני שוב שואלת לא לעניין. לא מוצאת שום דבר חכם יותר לומר.

“שתי הסבתות,” הוא עונה לי והדמעות שלו מתחילות לגלוש. “וגם שני הסבים. יהיו לי ארבעה בתים, ולא רק אחד עם אבא ואמא שלא יודעים לגדול,” הוא בוכה ממש, ואני מחבקת אותו למרות שהוא מנסה להדוף אותי.

“שתי הסבתות,” הוא עונה לי והדמעות שלו מתחילות לגלוש. “וגם שני הסבים. יהיו לי ארבעה בתים, ולא רק אחד עם אבא ואמא שלא יודעים לגדול,” הוא בוכה ממש, ואני מחבקת אותו למרות שהוא מנסה להדוף אותי.

אני מספרת את זה מאוחר יותר לנתי, כשהוא חוזר הביתה. הוא מאדים לרגע, ואז נעמד והולך לחדר הילדים.

“אבי,” הוא קורא לילד שלי ברוך, אבל אני מזהה גם כעס, או חרדה, מתחת לרוך השקט.

“אתה ישן כבר, אבי?” אני שואלת מאחורי נתי.

“לא, אני לא ישן,” הוא נראה פתאום קטן כל כך, במיטה הגדולה.

“מי צוחק עליך, אבי’לה?” נתי מתיישב לידו, חופן את היד של אבי בתוך היד שלו. “מי אמר לך שאבא ואמא לא יודעים לגדול?” הסומק מפני את מקומו ללבן חיוור. אגלי זיעה על המצח של נתי.

“שלומי,” אבי בטון מאשים. “הוא כל הזמן אומר לי שההורים שלי לא יכולים להיפרד, ושאמא שלי ילדה קטנה שלא גדלה, ושאתה,” הוא משתתק, אני רואה אותו בולע משהו, ואז הוא ממשיך בשקט. “שאתה בכלל לא גבר.”

אני מנסה להסתיר צחקוק קליל שעולה לי על הפנים מול האבל הדרמטי שיש במילים של אבי.

“מאיפה יש לו כזה אוצר מילים?” אני שואלת את נתי. אבל הוא מתעלם ממני.

“אבי’לה,” הוא אומר לילדון שלנו בכל הרצינות. “אנחנו עדיין לא יודעים אם בסוף נישאר ביחד בבית או שניפרד לשני בתים,” הוא אפילו לא מגניב מבט אלי. אני עומדת לידו מאובנת. “אבל תמיד תדע, אבי, שאבא ואמא אוהבים אותך הכי בעולם. בסדר?”

“זה בכלל לא נכון,” להפתעתי אבי פורץ בבכי חזק.

“ש… אבי,” גם נתי נבהל. “אתה עוד רגע מעיר את זהבי. ובטח שאנחנו אוהבים אותך הכי, למה נראה לך שזה לא נכון?”

“אתה הכי אוהב את אמא, ואמא הכי אוהבת אותך,” אבי צועק. “ואותי אתם אוהבים פחות. אתה סתם אומר, סתם, סתם!”

אני מתיישבת ליד נתי, מלטפת ברוך את המצח החם, הלחיים הרטובות, הכתפיים הנוקשות. “אבי,” אני אומרת לו ברוך, “אתה צודק ממש. אני אוהבת את אבא, ואבא אוהב אותי. אבל אתה יודע איזו מתנה קיבלנו שנינו, בזכות האהבה הזו?”

אבי מסתכל עלי והבכי שלו נחלש.

“קיבלנו אותך מתוקי,” אני נוקשת באצבע על האף הקטן הזה. “אתה נולדת לנו, מתנה גדולה מהשם. אם אבא ואני לא היינו מתחתנים, לא היה לנו אותך.”

“אבל עכשיו יש לכם אותי ואת זהבי,” הוא משהק. “אז למה אתם גרים יחד?”

“זה מסובך אבי,” אני נאנחת באמת. “אני לא יודעת אם זה לגיל שלך עדיין. וזה באמת מסובך כל כך,” אני מעיפה מבט נוסף לכיוון נתי, אבל נראה שהוא מרוכז עד מאוד בליטוף היד של אבי. “אבל תדע שתמיד תמיד אנחנו נאהב אותך. ותהיה לנו תמיד משפחה הכי שמחה והכי מאושרת שיש, גם אם אבא ואמא יגורו בסוף בבתים אחרים, וגם אם נגור ביחד. בסדר?”

“בסדר,” הוא מרים את השמיכה שלו.

“אתה רוצה שנישאר פה איתך?” נתי מברר.

“לא שניכם ביחד,” אבי מאתגר אותנו.

נתי מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, וחיוך גדול עולה על פנינו.

“את מי אתה מעדיף, אבי?” אני שואלת אותו.

“לא יודע,” הוא אומר. “טוב, תישארו שניכם.”

*

באמצע כיתה ז’ הצטרפה אלינו לכיתה ילדה חדשה. נעמה, קראו לה. היה לה שיער חלק באופן כמעט בלתי טבעי, מבריק ובהיר. השיניים שלה היו ישרות כאילו מישהו סידר אותן בתשומת לב, והשפתיים שנמתחו מעליהן לחיוך היו ורודות ודקות. אבל לא זה מה שמשך את תשומת הלב של כולנו.

היה לה ילקוט גדול וצבעוני, ונעליים שגם בלי להבין במותגים, יכולתי לדעת מיד שהן לא נקנו באיזו סתם חנות פשוטה כמו של כולנו.

בהפסקה סבבנו אותה. היא דברה בביטחון והעיניים שלה זהרו.

“אמא שלי עברה דירה לשכונה הסמוכה, מנהריה,” היא ספרה לנו. “ואבא שלי גר קצת רחוק, אבל להגיע לכאן ממנו זה אוטובוס אחד בסך הכל. לפני כן, למדתי בבית הספר ליד הבית שלו, כי מנהריה זה היה אוטובוס אחד. ככה זה.”

“אז למה לא יכלת להישאר בבית הספר שם?” נחמה שאלה אותה.

“כי אי אפשר להגיע מהבית של אמא שלי לשם באוטובוס אחד,” נעמה גיחכה. “זה ללכת עשרים דקות עד לכאן, ברגל, או לקחת עוד שני אוטובוסים. את לא רצינית, נכון?”

ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם ההורים שלי היו גרים במרחק גדול זה מזה.

“אבא שלי החליט לגור קרוב אלינו אפילו שהיתה לו הצעת עבודה נהדרת,” מרים ספרה לנו. “הוא אמר שכל עוד שאנחנו צריכים את בית הספר שלי ושל אחותי, ואת התלמוד תורה של אחי, אז הוא נשאר כאן.”

“הוא ויתר על העבודה?” נעמה הסתכלה עליה במבט סקרן.

“כן. זה לא היה מעשי לנסוע,” מרים משכה בכתפיה.

“כנראה שזאת לא היתה הצעה מי יודע מה,” הזלזול של נעמה היה בולט. “אמא שלי אומרת, שיש הצעות שאי אפשר לסרב להן. ובכסף טוב אפשר לקנות הרבה שלוות נפש או נסיעות קלות יותר. בעצם, שווה לה לגור פה גם אם היא תשלח אותי לאבא שלי כל פעם במונית. אבל כנראה שהיא לא תעשה את זה בהמשך, אני אלך מפה, זה רק אוטובוס אחד.”

היה בה משהו לא נעים. כשהיא הוציאה את הקלמר שלה וכולן הצטופפו כדי לראות את הציוד המקצועי שלה לציור, אני התרחקתי.

אבל בדרך חזור הביתה לא היה לי נעים להתרחק ממנה.

“איך קוראים לך?” היא צעקה לי מאחורי הגב.

“ליבי,” הסתובבתי אליה.

“הילדות אומרות שאת גרה קרוב, זה נכון?”

“אני הולכת לכיוון הזה,” הצבעתי לה קדימה. “יש לי בית אחד כאן,” הצבעתי ימינה, “ועוד אחד שם,” היד שלי נטתה מעט שמאלה. “בכל מקרה, זה הכיוון שלי בדרך כלל.”

פתאום ראיתי את נחמה.

“הי את,” נעמה גם כן שמה לב אליה. “איפה את גרה?”

“אני לא גרה כאן,” נחמה השפילה את מבטה. “אני גרה שם,” היא החוותה עם הראש שלה לכיוון אחר. “אבל אני צריכה לקחת את, משהו, מדודה שלי.”

“ושם,” נעמה הצביעה עם האגודל אחורה, “זה הבית של אבא שלך? של אמא שלך?”

“שניהם,” נחמה קצרה. “שני ההורים שלי גרים שם, באזור.”

“אצל כולכן ההורים גרים קרוב כל כך?” נעמה התפלאה, ושאלה את השאלה בקול גדול.

“אצלי הם גרים קצת פחות קרוב מאשר אצל נחמה,” הרגשתי שאני חייבת להפריד בין מה שקורה אצל נחמה למה שקורה אצלי. נחמה העיפה אלי מבט מבוהל. “אבל כולם משתדלים, את יודעת. שיהיה קל.”

הבנתי למה נחמה חוששת שנעמה תדע על המצב המשפחתי שלה. גם כך היה משהו בדמות הבטוחה שלה, הלועגת משהו, שגרם לי להרגיש מטופשת ולא שווה כל כך.

“במה ההורים שלך עובדים?” נעמה המשיכה לחקור את נחמה.

“אבא שלי רואה חשבון,” נחמה ענתה. “ואני חייבת לרוץ לדודה שלי,” היא קטעה פתאום את התשובה שלה, ועזבה אותנו.

“משהו מוזר, נכון?” נעמה תלתה בי עיני תכלת מהורהרות. היא היתה יפה, ולרגע קינאתי בה על הביטחון שהתנהלה בו.

“לא יודעת,” משכתי בכתפי.

המבט שלה התעמעם. “תגידי, אפשר לחתוך לרחוב שלנו מכאן?” היא החוותה על החורשה הקטנה שהפרידה בין בית הספר לשכונה שלנו.

“כן,” אמרתי לה. “זה קצת מאריך, אבל אם נזדרז זה יהיה בסדר. אמא שלי לא תדאג לי אם לא אתעכב הרבה.”

זאת היתה כנראה טעות. חמש דקות אחר כך, ראינו את נחמה עם ילדה קטנה.

“הי, נחמה,” נעמה לא היססה אפילו לרגע. “איזו חמודה, מי זאת? בת דודה שלך?”

נחמה בלעה רוק והנהנה.

“איזו מותק, איך קוראים לך?” נעמה רכנה אל הילדה שנשכה אצבע בביישנות.

הילדה לא ענתה. “קוראים לה יעלי,” נחמה ענתה במקומה.

“איזה כיף לך שבת דודה שלך לוקחת אותך לטיול,” נעמה הזדקפה.

זה היה פן חדש שדווקא מצא חן בעיני בנעמה. מול הילדה הקטנה היא היתה לבבית כל כך, כמעט עממית.

“יש לי משהו טעים להביא לך,” פתאום נעמה הורידה את הילקוט היפה שלה וחיטטה בו. “רוצה? את אלרגית לחלב, או שאין לך בעיה עם זה? הדודה שלך תרשה לה?” היא עברה לשאול פתאום את נחמה שהסמיקה.

נחמה לטשה עיניים בממתק שוקולד חלבי תוצרת חוץ.

“אני לא בת דודה שלה,” הילדונת קבלה פתאום אומץ. “ואמא שלנו מרשה לי, נכון נחמה?”

“זו אחותך?” נעמה הושיטה לילדה הקטנה את השוקולד ונראתה די נדהמת. “יש לך אחות קטנה כל כך? איזו מתוקה!”

אחרי שנחמה הסתלקה, סמוקה לגמרי, יחד עם אחותה שמצצה את השוקולד בהתלהבות גדולה, נעמה עוד נראתה מהורהרת.

“את ידעת?” היא שאלה אותי. “יש לה גם אחים? ההורים שלה עדיין נשואים? מה, הם חד משפחתיים או משפחה גדולה?”

סיפרתי לה את כל מה שידעתי, אבל בלב חשתי בושה גדולה. התביישתי בשביל נחמה, למרות שידעתי שהיא לא אשמה. למרות שכבר הכרתי אותה, וידעתי היטב שהיא בדיוק כמו כל אחת מאיתנו.

ידעתי שבזה הרגע נעמה מקטלגת אותה כבעייתית. ולא טעיתי. כשנפרדנו, ליד הבית של אמא שלה, אמרה לי נעמה: “אני כל כך שמחה שנתתי לילדה המסכנה הזו את השוקולד. בטח אין להורים שלה שום אפשרות לתת להן ממתקים יקרים.” והיא נאנחה אנחה גדולה ודרמטית.

אני נאנחתי בשקט. הרגשתי לא בסדר.

*

אני לא מספיקה בבוקר את כל מה שתכננתי. חשבתי שאם לא אהיה בעבודה, אני אצליח לסדר את כל הארונות, של הילדים ושלי. לא הספקתי אפילו חצי מהארון שלהם.

אני יושבת על המיטה של זהבי, סביבי מפוזרים כל הבגדים שלה, ואני מנסה לסדר אותם באופן הגיוני כלשהו. הטלפון שלי מצלצל.

“נו?” אמא נשמעת חדורת מוטיבציה. “שלחת קורות חיים למשרה ההיא של הדרכת מטיילים?”

“לא,” אני מעיפה לפינת החדר חולצה אחת שנראית לי קטנה מדי על זהבי.

“למה לא?” אמא מתפלאה. “יש לך משהו טוב יותר?”

“כי אני לא רוצה להיות מדריכת תיירים,” אני מקפלת חולצה אחרת שזהבי לא כל אוהבת, אבל אני כן. אותה אני אשמור עוד קצת.

“אבל אין לך משהו אחר,” אמא אומרת לי. “את לא יכולה להיות בררנית כל כך, נכון? וזו עבודה טובה, ליבי. את תתחילי ותראי שזה לא גרוע כל כך.”

“אני לא רוצה.” אני מניחה את כל הבגדים שהיו על הברכיים שלי ונעמדת ליד החלון. לא מצליחה לדמיין את עצמי עומדת במרכז קבוצת תיירים ונואמת להם על מנהרות הכותל, על היסטוריה, ארכיאולוגיה, לא יודעת מה.

“האנגלית שלך נהדרת,” אמא מזכירה לי, “ואת יודעת לתאר דברים יפה. יש לך זיכרון מעולה. ואת תפגשי כל מיני אנשים מעניינים, זה יתן לך הרבה. תנסי, מקסימום תתפטרי כשתמצאי משהו אחר. מה אכפת לך?”

“אני מפחדת להיכנס לעבודות כאלה שאני לא מכירה,” אני מנסה להסביר לאמא, לא בטוחה שהיא תבין אותי. “גם ככה יש לי חששות בלי סוף, אני לא יכולה ללכת על משהו שכל בוקר יגרום לי מתח להתעורר ולהתחיל יום.”

“רק בהתחלה יהיה לך מתח,” אמא לא הסכימה איתי. “אחר כך את תתרגלי. וחוץ מזה, את לא באמת יכולה לחכות. אולי את רוצה שאני אצור איתם קשר? זה יקל עליך?”

“לא לא,” אני נבהלת מאוד. “אל תיצרי איתם קשר.” היא עוד תספר להם שאני במצב קשה ובתהליכי הארכת נישואין, ואז הם בטוח לא ירצו אותי. כמו בלהה ההיא.

“אז את תתקשרי אליהם?” אמא מנסה ללחוץ.

“לא,” אני נשמעת מהססת, “אני לא רוצה את העבודה הזו, אמא. אני אחפש משהו אחר.”

“חבל,” אמא מצטערת. “רגע, את לא הולכת למאמנת אישית? את כן הולכת, נכון? תני לי את הטלפון שלה. אני רוצה לדבר איתה על תהליך חיפוש העבודה שלך.”

“אני,” אני נתקעת בתחילת המשפט ועוצרת כדי לחפש אוויר. “אני לא רוצה שתדברי איתה, אמא,” מתחשק לי לבכות, אבל במקום זה אני צוחקת כמעט בהיסטריה.

“מה מצחיק?” אמא לא מבינה אותי. “אני אדבר איתה, אני רוצה להסביר לה את הסיטואציה, להראות לה עוד נקודת מבט על החיים שלך. אני אמא שלך, זה מותר לי.”

“אני בדיוק עכשיו מסיימת איתה, אמא,” אני מוצאת פתאום תשובה.

“מה פתאום לסיים?” אמא נשמעת מאוד לא מרוצה. “לא סיימתם את התהליך בכלל. ואין לך עבודה, ואת מתחילה לברור. למה לסיים?”

“ככה החלטנו,” אני להוטה לסיים גם את השיחה. “אני לא יכולה לפרט יותר אמא, והנה נתי חוזר הביתה,” אני חושבת שאני שומעת צליל של מפתח במנעול.

אמא נאנחת ואני מנתקת את השיחה. 

הדלת נשארת נעולה, כנראה שרק דמיינתי את המפתח. מסתכלת על צג הטלפון, רואה את השעה. כן, יקח זמן עד שנתי יגיע. אני זורקת את הטלפון למיטה, הוא מקפץ בין החולצות המקופלות והלא, ונוחת על חולצה אחת שעוד רגע אזרוק גם כן, כי היא כבר דהויה.

הדלת נשארת נעולה, כנראה שרק דמיינתי את המפתח. מסתכלת על צג הטלפון, רואה את השעה. כן, יקח זמן עד שנתי יגיע. אני זורקת את הטלפון למיטה, הוא מקפץ בין החולצות המקופלות והלא, ונוחת על חולצה אחת שעוד רגע אזרוק גם כן, כי היא כבר דהויה.

בהחלטה של רגע אני מתנתקת מהחלון, תפוסת מחדש את המכשיר ומחייגת.

“שלום רונית,” אני אומרת לקואצ’רית שלי. “זאת ליבי. אני חושבת שאני אפסיק את הפגישות שלנו לעת עתה, בסדר?”

היא נשמעת מופתעת. “להפסיק זמנית או לגמרי?”

“כרגע זמנית,” אני מחליטה לא להיות פזיזה. “אולי בהמשך אני אחזור לזה.”

“את רוצה לספר לי מה הוביל אותך להחלטה הזו?” היא שואלת.

אני לא רוצה לספר. מה פתאום. “אני חושבת שאני צריכה קצת הפסקה,” אי הנעימות בקול שלי מורגשת גם לה, זה בטוח לי.

“בסדר,” רונית מסכימה. “אני סומכת עליך ליבי. אם נראה לך שזה מה שנכון, אז נעשה עצירה. אבל,” היא מוסיפה פתאום בקול מזהיר מעט, “אם את חושבת להפסיק לתקופה ארוכה, כדאי שנעשה פגישת סיכום. לא טוב להשאיר תהליכים פתוחים באמצע.”

“אם אני אראה שההפסקה מתארכת, אז נחשוב על זה,” אני מבטיחה. “ותודה על הכל רונית, באמת, קידמת אותי המון.”

“להתראות ליבי,” אני שומעת את החיוך בקול שלה.

הייתי צריכה לעשות את זה במהלך פגישה איתה, הלב שלי נוקף אותי אחר כך. אבל אני מרגישה פתאום כל כך משוחררת. ולא, לא הייתי יכולה לספר לה על אמא שרצתה לדבר איתה וכמה שזה הבהיל אותי.

מעניין מה נתי יגיב על זה שהפסקתי את הטיפול. ומה העובדת הסוציאלית. ולמה כל כך הרבה אנשים מעורבים בחיים שלי. אני רוצה את הפרטיות שלי כבר!

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן