“הפסקת את הטיפול?” נתי לוטש אלי עיניים נדהמות.
“כן,” אני זזה תחת המבט שלו, מחפשת תנוחה נוחה יותר על הספה. כשהרגליים מקופלות תחתי זה באמת יותר נוח, ואני מעזה להישען קצת אחורה.
“וואו,” הוא מתנשם, “זה מרשים ממש,” הוא פולט אוויר באיטיות.
“מה מרשים?” אני חושבת שפספסתי משהו. “נתי, למה אתה מתכוון?”
“לא,” הוא מנענע את הראש שלו מצד לצד. “את יודעת כמה פעמים חשבתי לעזוב את הטיפול שלי, אבל לא העזתי?”
“למה?” אני שואלת שאלה מטופשת.
“למה רציתי לעזוב או למה לא העזתי?” הוא מתיישב על הספה, לידי, בתנופה.
“גם וגם,” אני מסתובבת אליו קצת. במחשבה שניה, אני מורידה רגל אחת לרצפה. עדיין נוח לי אז אני משחררת גם את השניה ומותחת אותן קלות לפני שאני משלבת אותן זו על זו, בתנוחה נורמלית יותר.
“זה טיפול נורא מתיש, כל הדבר הזה של התמכרויות,” נתי לוחש ונראה כאילו הוא מתבייש. “הם חופרים לי לעומק, מה היה כשהייתי ילד, איזה בורות יש בי, את יודעת. חורים שחורים, חסרים, כל העסק הזה.”
אני לא יודעת, אבל אני מהנהנת במה שאני מתכוונת שייראה כמו אמפתיה.
“לפעמים אני מרגיש כל כך מרוקן אחרי הטיפול,” הוא מנמיך את עוצמת הקול שלו עוד יותר.
“אבל זה משתלם?” אני חייבת לשים סימן שאלה בסוף מה שתכננתי שיהיה קביעה. גם כי נתי נראה כל כך פגיע, וגם כי אני לא מאמינה בכל זה. כלומר, נתי הרי לא מכור לי, נכון? הוא מעולם לא הציק לי, וזה כל כך היה ברור לי תמיד.
“אבל זה משתלם?” אני חייבת לשים סימן שאלה בסוף מה שתכננתי שיהיה קביעה. גם כי נתי נראה כל כך פגיע, וגם כי אני לא מאמינה בכל זה. כלומר, נתי הרי לא מכור לי, נכון? הוא מעולם לא הציק לי, וזה כל כך היה ברור לי תמיד.
“לפעמים נראה לי שכן,” הוא מודה ומשתתק לכמה שניות. “אבל לפעמים, אני מרגיש כאילו הם מנסים להצמיד לי בעיות שלא היו לי מעולם. כאילו,” הוא מסתבך ומרים את עיניו לחיבור שבין הקיר לתקרה, “את יודעת איך זה. הם מסבירים לי שאני פגוע כי בתור ילד לא הרגשתי אהוב, ואז אני נזכר בשלוש הפעמים הבודדות שההורים שלי כעסו עלי אפילו שלא הגיע לי.” הוא בולע קצת רוק וממצמץ פעמיים. “בעצם בשתי הפעמים שלא הגיע לי. הפעם השלישית כנראה כן היתה בצדק,” הוא צוחק.
אני מכריחה את עצמי לצחקק גם. בשביל הנימוס.
“ואז אני חוזר הביתה ומרגיש כל כך רע, שלוקח לי יומיים להירגע. ואז כבר כמעט שבת, ואני ישן כל כך הרבה, שאני בטוח שקורה לי משהו. אבל במוצאי שבתות, כשיש לי הרבה כוח ואני לא נרדם בלילה,” הוא משתתק פתאום, ובולע שום דבר.
“מה אז?” אני שואלת גם בגלל הסקרנות וגם בשביל הבעת התעניינות.
“אני שוכב במיטה ומסתכל עלייך. ואני יודע שזאת לא התמכרות, אני יודע. זאת אהבה. והיא צובטת לי את הלב גם כשאני מנסה לסובב אליך את הגב. אני יודע שאני רוצה להזדקן איתך ביחד. אבל,” הוא משתתק שוב, ובולע שוב כלום. “אבל אני מנסה להבין אם אני מרגיש חלול, אם יש משהו ריקני שאני רוצה למלא אותו בך. ולא, אין בי שום מפלצות, את מאמינה לי?” הקול שלו מפציר בי.
אני ממצמצת עכשיו. יותר מפעמיים.
“אני לא חושב שאני מכור,” הוא שוב אומר את המילים, עדיין הן מהססות לו בפה. “לא,” עכשיו הוא נשמע בטוח יותר. “זה לא נשמע כמו התמכרות. אבל מה אני מבין בעצם? אף פעם לא הייתי מבין גדול בענייני נפש. והוא עובד סוציאלי קליני שמתמחה בהתמכרויות.”
“אתה לא מכור,” אני מנסה לנסוך רוך במילים שלי, אבל הן יוצאות קצת מדי מרוסקות. “נתי, אתה אף פעם לא אהבת אותי כדי למלא חללים שחורים, ואתה הכי רחוק ממפלצת, תאמין לי.”
“אז למה הם בטוחים כל כך שאני מכור?” הוא תולה את המבט שלו קצת מעל הראש שלי. “ולמה אני מאמין להם עדיין?”
“גם הטובים ביותר יכולים לטעות לפעמים, נתי,” אני מפצירה בו. “ואתה איש טוב, תאמין לי.”
“הלוואי שהיה לי הכוח להתקשר אליהם ולהגיד שאני מפסיק את הטיפול,” הוא אומר, והקול שלו סדוק. “את יודעת שהם אומרים שאני מתקדם לאט מדי?”
“כי הם לא מטפלים בך נכון,” אני זועמת, “הם הורסים לך את כל הביטחון בעצמך ומנסים למלא בורות שלא נוצרו ולצבוע חורים שחורים שהם בכלל בצבע אחר. אתה רוצה שאני,” פתאום אני משתתקת ומכסה את הפה שלי בכף ידי.
“שאת מה?” נתי מישיר אלי את העיניים והדמעות שלו, שהוא מצליח לשמור בפנים באופן מעורר השתאות.
“שום דבר,” אני עדיין מסתירה את הפה שלי מאחורי כף ידי. “חשבתי להציע לך שאני אתקשר במקומך ואגיד להם שהחלטנו להפסיק את הטיפול.”
“נו, זה רעיון נהדר,” הוא מזדעק, “מה הבעיה?”
“שאני אהיה בדיוק כמו אמא שלי.”
נתי צוחק וצוחק. כל המתח שלו כנראה משתחרר ברגעים אלה, ואני נבוכה.
“אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי אף פעם,” אני אומרת לו.
*
“איפה התעכבת?” אבא כנראה לא באמת כעס, הוא פשוט דאג לי מדי הרבה זמן. “איחור של יותר משעה! חשבתי לצאת לחפש אותך, אבל לא עלה בדעתי שום מקום הגיוני שאת יכולה להיות בו,” הוא נעל אחרי את הדלת כאילו שהוא חשש שאיעלם לו פתאום שוב, בלי הודעה מוקדמת, “ופחדתי שתגיעי בזמן שלא אהיה כאן.”
“אני, אבא, סליחה,” ניגבתי את המצח המיוזע שלי בשרוול החולצה המלוכלך שלי. “פשוט היה שם גור חתולים מסכן שילדים התעללו בו. לא יכולתי להשאיר אותו לבד שם, אבא.”
“גור חתולים?” אבא מזג מרק חם לצלחת שלי, והניח אותה על השולחן, ליד המקום האהוב עלי ביותר.
“כן,” שטפתי את ידי עם הרבה סבון. “הוא היה כזה קטנטן, והוא היה רעב. והם זרקו עליו אבנים.”
לא סיפרתי לו שהם גם תפסו אותו והשליכו אותו. לא יכולתי לתמלל את זה בלי להיזכר ביבבות המפוחדות שלו, והזיכרון הזה עשה לי צמרמורת.
“אז מה עשית?” אבא התיישב לידי. התיישבתי ליד המרק, הוא היה חם, וממילא הייתי חייבת להמתין שיתקרר קצת.
“הבאתי אותו לכאן,” עניתי בפשטות. “הוא בחצר שלך, אבא. ובדרך עצרתי במכולת ושאלתי את המוכר אם יש לו משהו שתאריך התפוגה שלו עבר. המוכר הביא לי קוטג’, ורק רציתי לראות שהקטנצ’יק הזה אוכל.”
“אבל איך חילצת אותו מהילדים האלה?” אבא נשען על השולחן בידיים שלובות. הוא באמת התעניין בי.
“צרחתי עליהם ורצתי ביניהם,” ניסיתי לתאר לאבא במילים פשוטות איך זה היה נראה. “דמיינתי שאני רוח סערה, או עטלף עיוור. רצתי ביניהם וצרחתי כזה אהההההה, שהם נפוצו לכל עבר.”
“נפוצו לכל עבר,” אבא חזר אחרי המשפט שלי וצחק.
“איך אתה היית מתאר את זה?” טעמתי קצת מהמרק, אבל נרתעתי מהחום שלו. הנחתי את הכף באכזבה בתוך הצלחת.
“אולי שהם התפזרו לכל הכיוונים?” אבא חייך אלי בשובבות.
“אבל הם לא התפזרו,” עמדתי על דעתי. “הם באמת באמת נפוצו, אבא. וזה גם לא היה לכל הכיוונים, זה היה לכל עבר.”
אבא שוב חייך.
“בכל אופן, מיהרתי ותפסתי את הגור, ובתוך דקות כבר רצתי לכיוון הבית. ועכשיו מיצי בטוח.”
“מיצי זה שם של חתולה,” אבא אמר בכובד ראש.
“טוב, אולי זאת גורה,” הסכמתי איתו, וניסיתי שוב לטעום מהמרק. זה היה נסבל.
“את כל כך דומה לאמא שלך,” אבא נשען אחורה בכיסא שלו ושילב ידיים. “גם היא היתה מסוגלת להציל גור מסכן או כל מה שזה יהיה מקבוצת ילדים מפחידים.”
“בגלל זה התחתנת איתה?” שאלתי את אבא.
“מה?” הוא לא הבין את המשפט שלי, כנראה בגלל שבדיוק הכנסתי לפה מלוא הכף מרק, כמה טיפות אפילו זרזפו על הסנטר שלי.
ניגבתי אותן בשרוול שלי, ואחרי שבלעתי את חתיכות הירק היטב, חזרתי על השאלה שלי. “בגלל שהיא כזו דואגת לחתולים אתה התחתנת איתה?”
“לא ידעתי שהיא תדאג לחתולים כשהתחתנתי איתה,” המבט של אבא נהיה חולמני. “והיא לא דואגת דווקא לחתולים. היא דואגת לחלשים, היא דואגת לצדק. אמא שלך אישה טובה במיוחד,” הוא הסתכל לי עמוק לתוך העיניים.
“ובגלל זה התחתנת איתה?” לא ידעתי אם הוא יבין אותי, כי שוב היה לי אוכל בפה. הפעם זאת היתה חתיכת גזר גדולה.
“ליבי, תפסיקי לדבר עם אוכל בפה. זה בלתי נסבל,” הוא העיר לי ושוב הסיט מבט. “אבל לא, צר לי לאכזב אותך. אני התחתנתי עם אמא שלך כי היא השידוך הכי טוב שיכולתי לרצות. היא היתה בחורה עצמאית ושאפתנית, ורציתי ילדים שיהיו דומים לה. והנה את רואה? צדקתי. קיבלתי ילדונת חזקה שאפילו קבוצת ילדים מופרעים לא יכולים להתנגד לאיך שהלב הטוב שלה אומר לה לפעול.”
“אבל אני רוצה להיות דומה לך,” שמטתי את הכף בתוך הצלחת הריקה.
“את דומה גם לי, יותר ממה שהייתי רוצה,” הוא גיחך. “אבל באמת ליבי, את לא צריכה להחניף לי, אמא שלך היתה הבחירה שלי. זה מחמיא לי יותר כשאת דומה לה, את מבינה? אותה אני בחרתי. את עצמי, טוב, ובכן, זה מה שיש. עם זה נולדתי.”
“אני דומה לך,” חיבקתי אותו בהבעה הכי מתפנקת שיכולתי לעטות על פני.
“את דומה לשנינו,” אבא ליטף את הגב שלי. “ועכשיו, יש לך שיעורי בית?”
הגור המסכן נשאר בחצר של אבא עוד כמה ימים. אחר כך הוא נעלם. ואני, לפחות, לא הצטערתי על זה.
*
“אמא שלך רק רוצה את טובתך,” נתי חוזר בפעם האלף.
“נכון, אבל היא לא נותנת לי להתפתח עצמאית,” אני מרירה. “ואני לא רוצה לעבוד כמדריכת תיירים. לא בא לי, מה לעשות?”
“אז אל תעבדי בזה,” הוא שולח אלי חיוך מרגיע. “מי מכריח אותך?”
“היא, אמא שלי,” המרירות שלי נעשית בולטת יותר.
“היא לא יכולה להכריח אותך,” נתי אומר לי בכובד ראש. “את בן אדם עצמאי עם עמדות ודעות משלך.”
“אז היא תתקשר לקואצ’רית שלי ותנאם לה שאני צריכה לעשות את זה, עד שהיא תשתכנע. לא, תודה.”
“אין לך קואצ’רית כבר,” נתי לא מתרגש. הוא קם ממקומו באדישות. “אני הולך להכין לי טוסט, רוצה גם?”
“כן, תודה,” אני אומרת לו ונשארת לשבת על הספה.
“אבל את שומעת ליבי,” כך נתי מהמטבח. “אולי אל תבטלי את הטיפול, אם רק זאת הסיבה. אולי תחפשי מישהי אחרת?”
“אין לי כוח להתחיל להכיר מישהי חדשה,” אני אומרת את האמת.
להיות לבד בבית למשך בקרים שלמים, כך מתברר לי, זה משעמם. ביום שלישי אני מתחרטת שביטלתי את התור שלי לרונית. היא לא היתה רעה כל כך, בסך הכל, והיא בן אדם נוסף לראות אותו, ולצאת אליו, אפילו לנסוע נסיעה בינעירונית בשבילו. ביום רביעי אני ממש מצטערת שאני תקועה בבית ומתחשק לי לצאת, לא משנה לאן. אבל הפעם האחרונה שיצאתי עם שירה עדיין גורמת לי להסמיק בכל פעם שאני נזכרת בזה.
ביום חמישי אני נשברת, ויוצאת לבד. אני לא הולכת לכותל גם כי הייתי בו כבר לא מזמן, וגם כי אני לא מרגישה שלראות את מנהרות הכותל, או את הכניסה אליהן, יוסיף לי הרבה רוגע בחיים. אני רוצה עבודה, כן. אבל אני רוצה משהו שיגרום לי תחושה של סיפוק, לא של לחץ ומתח. והדרכת תיירים מלחיצה אותי, מה לעשות.
אני הולכת לגן הוורדים. משוטטת בין השיחים לבריכה, שפעם חשבתי שהיא ענקית. עומדת ליד המנחת. פעם אמרו לי שיש איזה צדיק שקבור שם, לא זוכרת מיהו היה, לא זוכרת גם מי סיפר לי עליו. איפה יש פה קברים בסביבה? בסוף אני מחליטה שלא לחפש אותם יותר מדי.
אני מתיישבת על הדשא, קוטפת קצת ממנו ומפזרת ברוח. חתול מיילל בסביבה, אבל אני לא רואה אף מהלך על ארבע בכל הסביבה שלי.
בסוף אני חוזרת הביתה.
ושוב שבת. אחרי שבוע שלם בבית אני פחות מרגישה אותה כמו מנוחה חיונית, ויותר כמו מבחן לסבלנות שלי. במוצאי שבת אני חושבת להישאר ערה מתוך הזדהות עם נתי, אבל אני נרדמת מהר מדי.
ושוב מתחיל שבוע. ביום ראשון אני תשושה ועצבנית, ומרגישה כאילו כל ימי יסבבו סביב השום-כלום הזה. אולי הייתי צריכה לשמוע בקול אמא וכן לקחת את העבודה הזו. כלומר, אם הם היו רוצים אותי. חבל שאני לא דומה לאמא מספיק, אחרת הייתי פשוט הולכת על זה בלי לחשוש. אף פעם לא היה לי הביטחון שלה.
יום שני רק מעמיק את הייאוש שלי. ביום שלישי אני שוב מתחרטת, ומתאפקת שלא להתקשר לרונית ולבקש ממנה לחדש את המפגשים שלנו. אני רוצה לעשות לעצמי סדר בחיים שלי, בראש שלי. אני זקוקה לעזרה. לפחות עד שאדע מה קורה איתי באמת. ביום רביעי המצב משתפר, כי נתי חוזר הביתה עם מצב רוח מעולה.
“מה קורה נתי?” אני לא יכולה לחייך מול הגבר המחייך במלוא פיו.
“הכל טוב,” הוא מתיישב, ומפיץ סביבו קרינה טובה.
נראה לי שיש חוק כלים שלובים במצב הרוח של בני זוג. אולי לא רק של בני זוג, אולי של כל שני אנשים שחולקים מקום משותף ואוויר לנשימה. כי גם הילדים ערים עדיין וקוראים לו מהמיטות שלהם. והם נשמעים ערניים וחמודים כל כך.
נראה לי שיש חוק כלים שלובים במצב הרוח של בני זוג. אולי לא רק של בני זוג, אולי של כל שני אנשים שחולקים מקום משותף ואוויר לנשימה. כי גם הילדים ערים עדיין וקוראים לו מהמיטות שלהם. והם נשמעים ערניים וחמודים כל כך.
נתי פונה אליהם, מספר סיפורי לילה טוב שגורמים להם לצחוק הרבה יותר מאשר להתנמנם.
“אתה נורא שמח היום,” אני אומרת לו שוב, כשהוא יוצא סוף סוף מחדר הילדים.
“אני תמיד שמח,” הוא מוחה. “אבל כן, היתה לי שיחה טובה מאוד עם המטפל שלי,” הוא משתף אותי. “העזתי לומר לו כל מה שאני חושב.”
“ומה הוא אמר?” אני מרגישה מתח עז. “הוא הסכים שאתה לא מכור?”
“הוא לא הסכים,” נתי משרבב את שפתיו בעצב מעושה. “אבל הוא אמר כל כך הרבה שטויות, שלא הצלחתי לעצור בעצמי ואמרתי לו שעצוב מאוד שאחרי כל כך הרבה השקעה בי הוא עדיין לא מכיר את עובדות חיי הבסיסיות.”
“מה הוא אמר?” אני מסתקרנת.
“הוא שאל אותי בציניות כזה: אה, אז סתם אתה מעגן את אשתך? אתה לא מכור, כן?”
“מה?” אני מזדעזעת.
“שאלת למה אני שמח היום. כי הוברר לי מעל לכל ספק שהוא תפר עלי סיפור, שלא קשור למציאות משום כיוון. רגע, אני לא מעגן אותך, נכון?”
“מה פתאום,” אני אפילו לא מצליחה לצחוק מרוב זעזוע. “אולי אמא שלי התקשרה אליו ואמרה לו כל מיני דברים?” אני מעלה השערה פרועה.
“אמא שלך יודעת שאני אצלו?” הוא מסתכל עלי במבט לא מאמין.
“לא נראה לי,” אני מנערת את הראש שלי. “איזו הזיה.”
“שום הזיה, התעוררתי,” נתי דופק על החזה של עצמו, כאילו הוא מבקש סליחה. “הם באמת האכילו אותי בשטויות ואני האמנתי. איזה שרלטנים. ואת יודעת מה?”
“מה?” אני חושבת ששום דבר כבר לא יפתיע אותי.
“הוא בכלל לא עובד סוציאלי. כאילו, יש שם עובד סוציאלי במכון הגמילה אבל הוא אף פעם לא פגש אותי. הוא מנחה את המטפל שלי. והמטפל הזה הוא סתם מישהו נחמד שהיה מכור בעצמו ויצא מזה. טוב, לא יודע. אולי זאת רק טעות איתי.”
אני זועמת כך שאני מאבדת את המילים שלי, ולא מגיבה.
2 תגובות
הקטע של נפוצו לכל עבר העלה בי חיוך שכמעט ונפוץ לכל עבר
פרק מהמם!