איך מספרים לילד בן שש, שמונה, שלוש עשרה, שאבא שלו קפץ מהגג, כי למה?
ואיך זה קשור אלי, שאלות של מוות בחיים וחיים שאחרי המוות?
האם היה זה מחדל? ואם כן, של מי?
על מי אפשר להצביע כשמגיעים לשלב האשמה?
מי היה אז המבוגר האחראי, מי?
איפה הם היו אז כל החכמים? למה הם שתקו?
מה עבר עלי כשאמרתי כן, אני רוצה להתחתן אתו, למרות…?
איך שרדתי שנים חסרת אונים לצד מחלה חסרת שם, חסרת יציבות, מטלטלת ומתעתעת…?
שאלות ללא מענה, חוויה בלי מילים.
לא שמתי לב שהפכתי אותו לקדוש מעונה וצדיק נסתר. אולי היתה זו הדרך שלי להתמודד, לייצג אותו בשפה קרובה למושגים שהכירו.
אבא שלי הישר והנוקב לא קנה את זה. הוא דאג לי. חיכה לרגע שארד מן ההר, כך התבטא, אכיר במציאות הקשה והחולה שהיתה פה, ואודה שעכשו טוב יותר.
*
היום האחרון לשבעה. הקהל מתפזר.
הדי מחיאות הכפיים עוד באוזני, היה פה מופע טוב, חזק. עוד ידברו עליו בעיתונים.
הגיבורה הראשית יכולה לחזור הביתה. יש לה חיים משלה.
אט אט היא משילה מעצמה את הגלימה. בעצם, הגלימה נושרת מאליה.
חשופה ודלה, אלמנה מסכנה.
אפשר לומר שהייתי במאניה בכל ימי השבעה, מוארת, מחוברת, יודעת, נוגעת, בוחרת, לא מוותרת…
וברגע שהאולם התרוקן – כבו האורות. נשארתי לבד. עם פחד גדול. לא יודעת כלום, לא רוצה כלום. דיפרסיה?…
אפשר לומר שהייתי במאניה בכל ימי השבעה, מוארת, מחוברת, יודעת, נוגעת, בוחרת, לא מוותרת…
וברגע שהאולם התרוקן – כבו האורות. נשארתי לבד. עם פחד גדול. לא יודעת כלום, לא רוצה כלום. דיפרסיה?…
א ל מ נ ה.
איך זה קשור אלי? ככה בשנות השלושים לחיי?
אלמנה הוא כינוי גנאי. מסכנה, חסרת ישע, קרבן.
זה לא מה שאני.
פגשתי תגובות רבות ומגוונות של אנשים טובים, באמת טובים, שכל כך רוצים להיות אתי, לתמוך, לסייע.
ולא יודעים איך. ובאמת איך יידעו, אם גם אני בעצמי לא יודעת מה נכון לי עכשו? לכו. אל תלכו. תחבקו. תתרחקו. צריכה אוכל. לא אוהבת אוכל של אחרים. לא רוצה טובות. מה הקשר לכסף? אנחנו לא עניים.
צריכה לנוח. צריכה לזוז. צריכה זמן.
חוזרת ליער, ידידי הנאמן.
היער שספג אותי בכל הימים שלא היה לי אויר בבית, שאפשר לי להתפרק בלי שיפוט ובלי רחמים.
שולחת ילדים בבוקר ויוצאת לי למרחבים. הולכת מהר, הולכת לאט, פוגשת פרה בדרך.
מגיעה לגזע האהוב עלי, נשענת. נושמת מלוא ריאותי אויר צלול. הרים פרושים למולי.
מלטפת כמה זרדים, מפוררת בכף ידי. אאאההה… מתמסרת לשקט.
שקט. שקט. אף אחד לא צריך אותי עכשו. אני לבדי. ואני לי.
השם, תודה. כמה אתה טוב. תודה שאתה אתי בשקט הזה, מאפשר לי אותו.
מרגישה שמשהו טוב קורה לי. אנחה עמוקה פורצת ממני. אנחת רווחה?
אההממ… אפשר לומר, מותר לומר? כן. רווחה.
זה מוזר. מותר לי להודות בזה בקול? לא יודעת… לא נעים.
השקט משכר אותי. המרחב הפתוח מולי. עוצמת עיניים ומתמסרת…
לא ממהרת הביתה, אף אחד לא צריך אותי עכשו, לא צריך בכלל.
שאול נח סוף סוף, מותר לי גם.
קשה לי לעלות לחמותי, לומר שלום. קשה לי.
לא נפרדת ממנה, כן נפרדת מהקשר הקרוב, הטעון, מהסיפור המשפחתי העומד מול העיניים. לא בורחת ממנו, אין מצב. סיפור נשאר רשום בנפש, אין לו מקום ואין לו זמן.
*
שנתיים אחרי. אזכרה, וכל מה שהיא מזכירה.
כל אחד מהבנים אמור להביא לכיתה כיבוד של ברכות לעילוי נשמת אבא.
ערב יום העצמאות, החנויות סגורות. אני רצה למכולת הסמוכה בדקות האחרונות. מורידה משקאות מתוקים וכמה מגשים של רוגעלך לילדים שיקראו משניות בהפסקה. ממתק שהכל לבן החמש, וגם וופלים מצופים ליתר ביטחון.
סוחבת, מזיעה, מבולבלת. למי אני סוחבת, את מי, ולמה ועל מה, ועד מתי?…
איכשהו עובר הערב, לא רוצה ללכת לאזכרה בבית ההורים. תלכו בלעדי, ילדים גדולים. אני נשארת בבית עם הקטנים, לא מרגישה טוב.
מחר בבוקר עולים לקברו.
מערבל בטון רוחש בבטני. כל כך תמימים הילדים האלה, המתוקים. הם לא יודעים. הם לא באמת רוצים לדעת איך אבא שלהם נפטר מהעולם הזה.
הם לא יכולים לעכל את הידע הכבד הזה, לא באמת.
ככה אני חושבת, עכשו.
לא ככה חושבים אחרים. הפסיכולוגים, המטפלת ועוד חכמים ויודעי העתים.
ילד צריך לדעת, גם אם הוא לא מבקש, גם את המידע הכי הזוי, הכי לא ניתן לעיכול לבטן רכה.
ילד צריך לדעת איך אבא שלו נפרד מן החיים.
שאבא. שלו. קפץ. מהגג.
מילים במשקל טון.
חשוב שישמעו מאמא. קריטי כל כך לבריאות הנפש שלהם, שרק לא ישמעו מדלת אחורית. אין לך שליטה על זה, אין לך שליטהההה.
די! אני צועקת למולם. אני לא מסוגלת! גם אם כולם צודקים.
בדידות איומה במקום הזה. רק אני האמא. רק אני. אין פה עוד מלבדי. רק עלי מוטלת המלאכה, לתווך לילדים את הזוועה הזו.
ואם אני לא מסוגלת? לא עכשו, לא ככה, לא יודעת, לא לא לאאאאאאאאאאא.
אז מה יקרה?
סיוטים ומחשבות מייסרות על האנשים הרעים שמחכים להם בסיבוב שיצביעו על גג או חלון ויגידו להם: ככה, ככה אבא שלכם…
לילה ויום, לילה ויום. והנה זה בא.
יומיים אחרי האזכרה אני מקבלת טלפון מהמפקח של החיידר. מה שלומכם וכולי, שאלות נימוסים וכבוד.
ואז נכנס לעניין. היה גילוי מסעיר בכיתה של בן החמש. לאחר שחילק את הטופי לכבוד היארצייט של אבא ז”ל וכולם עשו ברכה, אחד הילדים אמר בקול: “אני יודע, אבא של יוסף עלה על הגג ואז הוא התכופף ונפל. וככה הוא נפטר.”
סיפר איך התמודד עם זה הרבי, התעלם וטשטש באופן שלא יגיע לאוזני הילד, ומיד כשיכול נמלט לחדר המורים, לשאול מה יעשה בילד אשר ככה עשה לו אביו…
ואז שאל המפקח באופן הכי ישיר:
מה חשבתם לעצמכם? אנשים מדברים…
האם דיברתם עם הילדים? הם יודעים? מה הם יודעים?
אוספת בכבדות את השיחה. תודה על המידע, על הדאגה, האחריות, שיתוף הפעולה.
גוש עופרת אני.
אמא שעושה נזקים.
לא מספרת, שותקת, שורדת, חושבת שלא רואים אותם. בת יענה.
אבל סיכמנו שאתה שומר לי על הילדים, שלא יינזקו מהדיבורים של האנשים ומדעת הבריות!! אני נוהמת בקול מרוסק כלפי שמיא.
לא יכולה, שמים וארץ, לא יכולה!!!
ולמה? למה ולמה ולמה עלי המלאכה???
מסתובבת כלביאה בבית שסוגר עלי. את האמא, רק את, רק את…
לא נכון!!! אני זועקת. לא נכון! לא עלי… לא רק עלי…
לא עלי המלאכה לגמור.
ואני לא מתבטלת, אני עושה, אני עובדת כמיטב יכולתי.
להחזיק פה בית, חיים, לגדל, לנשום, להנשים.
למה זה מגיע לי, למה???
למה צועקים עלי, למה???
חמש עשרה שנה על הכביש.
כעס איום ונורא פרץ ממני. על הכל, על כולם.
מוצאת את עצמי שרועה במיטתי, גרוני ניחר, כפשוטו. צרודה מרוב צעקות. לא אכפת לי אם שכנים ישמעו, יחשבו שהשתגעתי, אם תבוא הרווחה. לא אכפת לי כלום.
שיגידו לילדים מה שיגידו, שיקפוץ כל העולם, שיקפוץץץ.
מה זה אומר על הילדים שלי? מה זה אומר?
משה דומה לאביו. גם בפנים. בעיקר באישיות שלו, בתכונות. במהדורה משופצת.
מי שיפץ? אף אחד, ילד רק צריך מקום לגדול, ושלא יפריעו לו.
והילדים שלנו נולדו וגדלו לתוך מציאות מסוימת מאד. קיבלו מתנות מאמא, מתנות מאבא, חלקן יפות יותר, חלקן פחות. אך כולן מתנות.
לפעמים אני רואה את זה על הפנים שלהם, בגבות המכווצות, בעיניים הפעורות, בהליכה…
ולפעמים אני שוכחת לגמרי, במחילה מכבודו, שאבא שלהם תרם משהו בנידון. נראה לי שאני פה לבד במגרש, ילדים שלי, שפה, העדפות, חשיבה, התנהלות. אין עוד מלבדי.
עד שמופיע איזה דיבור שנון או איזה טון או איזה קצב או איזו סצנה מוכרת ופתאום זה בא לי לפרצוף. שיקופים של שאול. הם פה, חלקים חלקים שלו.
הבוקר היה התור של משה. משה, הבן השני שלנו, שהיה חביב מאוד על אבא, דומה לו, זה הילד היחיד שידע לבכות ממש כששמע שאבא איננו. רק הוא בכה, ועד היום איני יודעת מה היה שם בבכי הזה.
משה הוא ילד חד־משמעי, חד כתער, לא עושה הנחות, ישר ופשוט. מנהיג.
והנה זה בא, והשעון לא העיר ואמא לא התנדבה לטלטל מהמיטה, אוי לאותה בושה. והילד הנכלם שלא באשמתו ובוודאי לא באשמת אמו משפריץ את הזעם על עצים וקירות, תוך שאגות עד לב השמים. הדפיקות על הקיר הולמות בראשי. משהו קר זוחל לי בפנים. אני עוצרת איכשהו את הדרמה בסמכותיות שלא היתה בי פעם. טוב, הבנו. אתה כועס, מתוסכל, רצית לקום יותר מוקדם. ודיייי! לא נעים לנו! מה שהיה היה.
לפני הצהרים, כשמפציעה אחותו הגדולה מתנומת הדוב, היא זורקת לי בהלצה: מה זה היה, אבא שלי ביקר פה הבוקר?…
אבא מבקר פה מדי פעם, אכן כן. לפעמים בחלומות ולפעמים הכי במציאות.
וישנה חיה, בת השמונה. חכמה ומעמיקה. כל מה שלי אין יש לה. בית הספר הביתי שלי היא.
השאלות העמוקות, בור סוד שאינו מאבד טיפה, הרגישות הגבוהה, הסף הנמוך, התסכול.
אבא שלה, איפה אתה? תענה לה, בשפה שלה. אני לא מכירה אותה מספיק.
*
הימים מציפים מטבעם אירועים שהיו פעם, אוירה, ניחוחות, חלקם מתוקים, חלקם שורפים בגרון.
פעם רחוק פעם קרוב, פעם פעם בימי אבא, ופעם כשהיו קטנים וטריים במועדון המסכנות הגלויה.
מי בנה לנו סוכה? מי עזר לפרק? העזנו להיות לבד או שהתארחנו כל הזמן?
איך אבא היה עולה על סולם כדי להגיע ללולב שמתחבא עמוק בתוך הדקל שגדל בחצר, איך הוא נדקר פעם אחת והתנפחה לו היד, זוכרים?
והמאכלים המיוחדים שאבא הזמין? והאשה הטובה שלו, שעמדה וטיגנה וקצצה והגישה בחום…
והעומס והניסיון לרצות את כולם שאף פעם לא הצליח…
והתכשיט שקנתה לה אשה אחת, בשם בעלה לו יכול, שהשאיר אותה לאנחות והלך לו…
רצתה האשה לפצות את עצמה, התנדבה לעשות את זה במקומו. הלכה לה לבדה בערב חג הסוכות לטיול בגלריות, ומצאה שם תכשיט מיוחד במינו, אמנותי, בדיוק כמוה.
והתכשיט הזה גרם לה לדמוע…
במיוחד כשדמיינה את המילים שכתב לה בלי מילים בעלה ז”ל, לו יכול, מנהמת נשמתו.
ענדה האשה את השרשרת היקרה על צווארה, והיא היתה לה כבדה, לא הניחה לה לנשום. כל החג ההוא בכתה.
*
פארק המשפחה מקבל אותנו בבליל של קולות וצבעים, עם ישראל ואשתו וכל אשר לו.
טרמפולינות שוות. גם לגדולים. אמא, תקפצי, זה כיףףף.
אמא עייפה, וגם לא ממש מתאים בקהל רב. אמא יושבת, מקסימום מצלמת. מה זה מצלמת, העיניים שותות תופעות טבע מתוקות וקסומות. אבא שנשאר קצת ילד קופץ עד לב השמים, מעיף בדרך את בן השנתיים שמתגלגל מצחוק. בפינה אחרת ילדה מהססת ליד קיר טיפוס, אבא נותן לה דחיפה, מבטיח לשמור, להחזיק. הילדה מסכימה, נותנת אמון, ו־קדימה שועטת למעלה. יש אבא למטה, יש ביטחון.
אמא תרימי אותי, אני רוצה גם לטפס, מצביעים לי הילדים על מוטות תליה שרק צריך קפיצה ותנופה ומחזיקים חזק ועוברים מאחד למשנהו ואז קופצים לבריכת כדורים, כיף ממש! יש שם אבא שמעביר את בניו ובנותיו אחד אחד כבני מרון, מאמין בהם, עושה אתם צעד ראשון ו… השמים הגבול.
זה נפלא, ילדים חמודים, זה גם בריא מאוד לשכמות ולגב, אבל לי אין מספיק גב, ולא גובה, ולא כח. אין לי כח. אין לי כח. אין לי כח. זה רק אבהות יכולים…
רק אבהות יכולים.
מדמיינת לרגע את שאול שם, במקום של אבא, לילדים שכל כך צמחו והתפתחו מאז שהפסיק להיות בשטח. ממצמצת בעיניים, מנסה לראות אותו שם, אתם…. ורק לצפות.
הצפייה הזו עולה לי ביוקר. גל של עצב ומרירות מקציף את לבי. שאול שאול, איפה אתה, איפה אתה עכשו מול הילדים שלנו? איפה היית כשהם היו קטנים? כמה ראית אותם? כמה מקום היה לך להשתעשע בים הצבעוני הזה? כמה היית מעז לקפוץ, להתערבב בפשטות בים האנושי בלי לחוש מותקף, להיות פנוי להכיל את מי שנמצא לידך…?
והשאלה הזו צורבת את עיני. פתאום יש קנאה, קשה כשאול.
כן, מקנאה, מקנאה, מקנאה.
ומותר לי. מותר לי לרצות גם מהעושר הזה, מהאושר הזה, מהמלאות הזו.
ואני לא, ואני לא מסתדרת לבד, מה זה קשור לסדר? איזה סדר זה להיות אמא לחמישה ילדים ל ב ד.
ומותר לי. מותר לי לרצות גם מהעושר הזה, מהאושר הזה, מהמלאות הזו.
ואני לא, ואני לא מסתדרת לבד, מה זה קשור לסדר? איזה סדר זה להיות אמא לחמישה ילדים ל ב ד.
*
נעים להכיר. לא כל כך נעים.
פתאום גיליתי אותך, אשמה.
כאן איפשהו, בין הסרעפת לגרון.
מעיקה, שורפת, חוסמת את דרכי הנשימה.
ממתי את פה?
אשמה. ספרי לי, על מה?
את בחרת ואמרת כן, עם מי להתחתן.
את בחרת להמשיך, אף על פי כן.
את בחרת להסתיר, בחרת בערפל.
עלייך האחריות לבלבול של הילדים, להתבגרות המורכבת, לקשיים, למרי.
את אשמה, את ולא אחרת.
אמא, למה?
למה אמא, למה?
למה הסכמת להתחתן,
אמרת כן למיטה חולה…
למה היית כזו תמימה?
איך ויתרת עלייך אמא, איך ויתרת…?
מחקת את הצרכים שלך, לא הגנת עלייך, לא עמדת על שלך.
ולמה טשטשת לנו איך אבא מת…
הסתרת, מרחת, לא הסתכלת לנו בעיניים.
לא קראת לאמת בשמה:
אבא שלכם התאבד – – –
ה’, מה יש לך לומר להגנתי?
אתה הרי היית שם אתי…
במקומות הכי צרים, בלתי אפשריים, במסתרים.
ואתה תומך גורלי.
אין עוולה מתחת ידי, אתה יודע, אתה העד,
שכל מה שעשיתי, עשיתי מתוך מה שידעתי, מתוך מה שהודעת לי.
מהתבונה שהיתה בי, בכלים שהכרתי.
ואם היה בי קול שלחש לי: לא. לא לחשוף את הילדים, לא עכשו –
זה היה הקול שלך…
ואם הייתי מנועה כי לא היו בי כוחות לספר –
זה היה הרצון שלך…
ואם המידע היה לי כבד מדי, קשה לעיכול,
זו היתה האמת ממך…
ואם היה רצונך שאעשה זאת אז, כמו שביקשו ממני כולם –
היית נותן לי את המילים, את העוז, את הפניות.
אבל לא נתת. נתת לי דעת אחרת.
והלכתי אחרייך, במדבר, בארץ לא זרועה.
ונשאתי עלי כדים סדוקים.
ואתה נשאת אותי על כפיים, אותי ואת הילדים, ואת הסוד.
איך, תוך כדי חיים עם כלי סדוק, שבור, טפטפו מים צלולים לצדי הדרכים,
וצמחו בערוגה שלנו חמישה פרחים יפהפיים, שאין כמותם בעולם כולו.
איך? אני שואלת. לא למה.
ויש מקום לכל. לעצב. לחסר. לגעגוע.
עכשו אפשר להניח את האמת, ערומה, כמות שהיא.
ויבוא כל ילד לפי הכלי שלו ויבחר איך לשאת אותה.
זה כבר שלו.
משיב הרוח ומוריד הגשם ימלא את מחסורך ומחסור ילדייך.
רוח טובה מעלה ומרפאה את הכל,
גשם מצמיח ישועה.
וישועתך קרובה קרובה.
ככה אני דומעת
ככה אני שומעת.
קולי השם שמע.
אני שלמה.
3 תגובות
צמרמורת…
גם חיים לא טראומתיים כל כך – מחייבים את ההבנה הזו.
דמעות בעיניים.
כמה כאב, ואיזה לב שותת דם ומחובר באופן מדויק לעצמו, לה’.
אישה של גדלות נפש, כנות ובריאות נפש באופן מעורר הערכה.
סיפור אמיתי?