ירושלים 08:45
אז אני לא מבינה. אומרת לה אופי. למה לא להתקשר ולהגיד לך איפה הוא? למה לא להשאיר איזה פתק? משהו? איפה בן אדם לחברו.
בין, אופי. אומרים בין.
מי אומר? אופי לא מבינה.
לא משנה. היא מוותרת.
אופי כפתה את עצמה על הבוקר. דפקה, נכנסה, לא שאלה ולא חיכתה לאישור. השתלבה בהמולת הכריכים, קלעה צמות, קשרה שרוכים, הרגיעה עצבים. והיא לא התנגדה. כלומר, לא באופן מילולי. שלמה לא היה שמח לראות פה את אופי, להבין שהן עדין בקשר. בתוכה התנצחה אתו: מה אתה חושב, שאני כן שמחה לראות אותה פה? אתה לא יכול גם להשאיר אותי לבד וגם לדרוש שלא איעזר. אתה לא יכול להיעלם ולצפות שאתחשב ברצונות שלך. זה לא עובד ככה.
אחרי שהבית נדם התיישבו על הספה ואופי קצת שאלה והיא קצת ענתה והן קצת שתקו ואז אופי תהתה איך היא כל כך בטוחה שלא קרה לשלמה משהו. שזה לא סביר. להיעלם ככה. אולי הוא זרוק באיזו תעלה. אולי מישהו חטף אותו. אדם נורמלי היה מתקשר ואומר משהו. והיא לא ענתה ורק חשבה לעצמה מה זה אדם נורמלי והאם היא מכירה אחד כזה. כלומר, חוץ משלמה שתמיד היה העוגן השפוי שלה אבל עכשו מתברר שהוא לא עוגן ולא שפוי. ולא שלה.
גם סמדר חשבה ככה. שהיא חייבת לבדוק ולוודא שלא קרה לו שום דבר. אבל היא יודעת שלא. היא מרגישה את זה בעצמות. ברור לה שהוא בסדר. פעם נסע עם קפלן לאיזו חתונה בחיפה ופתאום באמצע החביתות היא הרגישה שמשהו לא בסדר אתו. היא התקשרה אליו והוא לא ענה והלב שלה אותת שוב והיא הושיבה את הילדות להגיד תהילים ואחרי שעה הוא התקשר וסיפר בקול רועד שהם בתחנת משטרה. אזל להם הדלק כי קפלן העילוי שכח למלא והרכב נתקע בדיוק מול ג’אסר א-זרקא וכמה ערבים הקיפו את הרכב שלהם והתחילו לטלטל אותו אבל עכשו הם בתחנה. זה נס גדול כי התחנה הזו חדשה ופתחו אותה ממש לא מזמן. והיא שמעה איך קפלן מתקן אותו: נקודת משטרה, רביץ. לא תחנה. והיא הקשיבה ואחר כך אמרה לו שהיא שמחה לשמוע שהוא בסדר והלב שלה חזר למקום.
או בשבת ההיא כשיצא ללמוד אחר הצהריים ולא חזר והיא חיכתה לו להבדלה והוא לא הגיע ואפילו שכבר קרה שנסחף עם איזו סוגיה ושכח לחזור היא הרגישה שהפעם זה משהו אחר. פשוט הרגישה את זה בגוף ושקלה להתקשר למשטרה אבל אז הוא חזר וסיפר שישב ללמוד בעזרת הנשים הנטושה ומישהו נעל אותו בטעות ורק בנס הגבאי נכנס לשם במוצאי שבת לחפש משהו ושחרר אותו.
כשמשהו קורה לו היא מרגישה. בשרירי הצוואר. בשורש כף היד. במעבר של האוויר בקנה הנשימה. בעומק הבטן. הגוף שלה מאותת לה. ועכשו היא יודעת שלא קרה לו כלום. הוא לא עונה כי הוא לא רוצה לענות. זה די מפתיע אותה. היכולת שלו להתנתק ככה. לא חשבה שיעמוד בזה. חשבה שיעבור יום, יחלפו יומיים והוא יחזור. אבל לא. היא כמעט מתפעלת מהיכולת הזו ואופי אומרת שככה לא מתנהג בן אדם. לחברו.
כשמשהו קורה לו היא מרגישה. בשרירי הצוואר. בשורש כף היד. במעבר של האוויר בקנה הנשימה. בעומק הבטן. הגוף שלה מאותת לה. ועכשו היא יודעת שלא קרה לו כלום
הוא רוצה ללמד אותי לקח.
מה? אופי מפסיקה לספור בלטות.
הוא יודע על החלום שלי והחליט לממש אותו לפני.
על מה? הוא יודע מה? המבט של אופי מתרוצץ במצוקה של חוסר הבנה.
כלום. אני עייפה. נראה לי שאלך לישון קצת.
צריך למצוא אותו, שרי. זה חוסר אחריות ככה.
תגידי את זה לו.
כשאפגוש אותו. בינתיים אני אומרת את זה לך. זה חוסר אחריות ככה. גם מצדך.
אני? מה זה קשור…
קשור! יש לך ילדות פה. לא משאירים ילדות ככה באוויר. אתם חייבים לדבר ולהסתדר. ובשביל זה את חייבת לחזר אחר אבדתך ולאתר אותו.
אופי לא מעלה בדעתה אפשרות שלא יסתדרו.
אופי צודקת. וסמדר. ואמא שלה. כולם צודקים. אבל לה אין כוח לכל הצדק הזה. אחרי עוד לילה בלי שינה וסריקת מערכות כללית שהוכיחה ששלמה לא בסכנה, משהו השתנה בה. החרדה המצמיתה והזעם הדאוג נעלמו ותחתם הופיע כעס שקט. אם כל כך רע לו איתה, שילך. שיסתובב. שיחפש את האושר שלו ברחובות. היא תסתדר. היא למודת נטישות. נטושה מיומנת. חבל שלא שינתה את השם שלה לנטשה. אבל הילדות. זה נכון. הילדות זה סיפור אחר. מישהו חייב להיות פה המבוגר האחראי, ואם שלמה התפטר אז עכשו זה התפקיד שלה. היא מבינה את זה. מבינה את זה ואין לה כוח. אולי זו העייפות. אולי הורמונים. אולי דיכאון לפני לידה. היא לא מסוגלת.
אני לא יכולה…
אני יכולה. אופי להוטה לסייע. תני לי שעתיים ואני מוצאת לך אותו. אברך, איפה הוא כבר יכול להיות? או בבני ברק או בצפת.
אני יכולה. אופי להוטה לסייע. תני לי שעתיים ואני מוצאת לך אותו. אברך, איפה הוא כבר יכול להיות? או בבני ברק או בצפת.
הוא לא יכול להיעלם בבני ברק. כל המשפחה שלו שם.
מצוין. נשארה רק צפת.
כן, מצוין, היא מחייכת.
*
שלוש שיחות טלפון מאוחר יותר הן כבר יודעות ששלמה לא אמר כלום לאף אחד.
ההורים של שלמה הביעו שמחה מתפלאת כשהתקשרה להתברך לכבוד יום ההולדת שהתרחש לפני יומיים. שאלו לשלומם. מסרו ד”ש לשלמה ולילדות. בסופי המשפטים שלהם נתלה סימן שאלה. מה לכלתנו ולנו בבוקר חורפי זה. אופי החזיקה לה את היד כשהבטיחה למסור ד”ש וסגרה. החברותא של הערב התפלא לשמוע ששלמה בקש למסור שלא יגיע, שלמה עצמו הודיע לו שלשום שייעדר כמה ימים. היא התנצלה על אי ההבנה ונתקה באוזניים אדומות. אופי מזגה לה עוד כוס מים ואמרה לה: את רואה? אף אחד לא יודע כלום. זה סימן טוב.
היא לא יודעת כבר מה סימן טוב ומה לא ומה היא רוצה שיסתמן. יש משהו מרגיע בידיעה ששלמה לא עדכן אף אחד. זה אומר שהוא עוד לא שבר את הכלים. שהיא יכולה להחליט בעצמה אם ראויים הם לשבירה אם לאו. היא תצטרך לשמוע מה יש לו להגיד.
מחשבה אחת היא מנסה לכבות. לדחוק החוצה. אבל היא לא ממושמעת ומתגבשת בקדמת התודעה שלה: זה לא שיש לו תאום זהה שמסתובב בעולם. זה לא שהוא מתגעגע למישהו מחוץ לבית שלהם. זה לא שיש לו נפש שכמהה למרחבים. סתם כעס רגיל של איש רגיל על אשתו. תגובה קיצונית שאי אפשר לקבל. לא ממנו. קיצוניות זה שלה.
נזכרת איך שלמה היה תמיד צוחק על הקיצוניות שלה. הפעם הראשונה שהגדיר אותה ‘קיצונית’ היתה כשהתברר שנחמה’לה מתקשה ליצור חברויות בכיתה. היא הסתערה על המשימה באנרגיה של רכזת של קייטנת אימהות, הרכיבה טבלת ביקורים, תיאמה יציאות משותפות, שיחדה חצי מילדות השכונה. לא נחה עד שהבטיחה את מקומה של נחמה’לה בשליש העליון של המעמד החברתי. שלמה הביט בה אז משתאה. אמר שהיא אמא קיצונית, מסורה קיצונית. ושניהם ידעו שזו תכונה לטוב ולמוטב. מי שמגיב ככה מסוגל גם לעזוב עבודה בלי הודעה מראש.
שלמה לא. הוא לא מסוגל. הוא לא קיצוני. זה היה הדיל, והוא הפר אותו והתיישב בלי שום הודעה מראש על המשבצת שלה. חומס ממנה את הביטחון הבסיסי, את החוזה הלא כתוב. מכריח אותה להיכנס לנעליים שלו.
היא כמעט מקווה בשבילו שבכל זאת קרה לו משהו. אולי גם בשבילה. היא לא בטוחה.
אופי דוחקת בה. בואי נתקשר לחברותא שלו. נו איך קוראים לאחיתופל הזה? נברר אם הוא קשור לעניין.
קפלן. קוראים לו קפלן, היא אומרת. הוא אברך חשוב. לא נעים לי לדבר אתו.
אופי לוקחת על עצמה את המשימה ומחייגת בקלילות של מהגרים שלא מכירים אף אחד. החברותא המיוחס נאלץ להאזין לשכנה של הרב רביץ מספרת שהתבקשה לכבות סיר בביתו של רביץ, אך למרבה הצער לא האזינה כשהוסבר לה היכן מוטמן המפתח אי לכך האם יואיל הרב קפלן לשאול בזריזות את הרב רביץ שלא עונה לטלפון היכן המפתח, לפני שהבית יעלה באש. קפלן שאל האם בטוח הגיעו למקום הנכון מאחר שהרביץ שהוא מכיר חולה בבית כבר כמה ימים ואין סבירות שיבקש לכבות סיר בבית שהוא מצוי בו.
הוא לא מצוי בו, אומרת לו אופי.
מה הפשט? תוהה החברותא בטון שאינו מרבה שיחה.
מה הפשט? תוהה החברותא בטון שאינו מרבה שיחה.
היא מתערבת, לוקחת את הטלפון מאופי ומספרת לקפלן ששלמה נעלם. קפלן שותק רגע המום ואז לוחש שצריך להתקשר למשטרה ולדווח. היא אומרת שאין סיבה, שלא קרה לו שום דבר. כלומר, לא מהסוג שמשטרה יכולה לעזור. שלמה נעלם מרצונו ולא עונה לה לשום שיחה. קפלן אומר שזה לא מתאים לו והיא מסכימה אתו. שואלת אותו אם הוא בטוח שהוא לא יודע כלום. פשוט יצא לה להבין שהוא מייעץ לשלמה בעניינים זוגיים.
תראו, אה, גברת רביץ. הקול של קפלן מתגמגם. אני לא מייע… אני לא יודע מה לומר לכם. אני רק אמרתי ש…
שהוא חייב יותר לעמוד על שלו? להשתחרר מהתלות שלו בי? עשרות פעמים קראה את זרם התודעה של שלמה. היא זוכרת מה זרם שם בשם קפלן.
קפלן שותק רגע ואז אומר: אני אצא רגע מהבית מדרש ואתקשר אליכם. אופי מסמנת לה ‘לא’ נמרץ עם היד, ואז מעבירה אותה לרוחב באזור הצוואר ואז מסובבת אותה במרץ סמוך לרקה.
אל תנתק, היא פוקדת עליו, נוטשת את לשון הרבים. אני מחכה על הקו.
היא שומעת תזוזות וחריקת דלתות וטפיפות רגליים ממהרות. היא מלווה את קפלן במסעו. רעש צפירות מחליף את נעימת הלימוד. אני בחוץ, הוא אומר לה.
תתקשר לשלמה בבקשה ותשאל אותו איפה הוא.
עכשו?
עכשו.
אז בשביל זה אתם צריכים לנתק.
לא אנחנו לא. תעלה אותו לוועידה.
שקט משתרר מעבר לקו. ואז גמגום: אולי נ… נראה לכם ש…
הרב קפלן, אופי מתערבת. נראה לנו שאין ברירה. החברותא שלכם נעלם לפני שלושה ימים. להזכיר לכם כמה ילדות יש לו?
כן. לא… בסדר, אני אתקשר.
רגע, היא אומרת לקפלן. אתה לא אומר לו שאני על הקו. שלא ינתק לפני שהוא אומר איפה הוא.
אני לא…
אתה כן.
בסדר.
*
שלמה עונה לקפלן אחרי שני צלצולים. הקול שלו חי לגמרי. אפילו לא פצוע. אולי קצת עייף, לא מעבר לזה. בהתחלה קפלן לא מצליח לומר כלום ושלמה כמעט מנתק. ואז קפלן שואל בקול צרוד, איפה אתה רביץ? ושלמה אומר, מה זה איפה? בבית. וקפלן אומר, על מי אתה עובד? ושלמה שותק ואז אומר, נסעתי לחיזוק לכמה ימים. וקפלן אומר, חיזוק, אה? ושלמה אומר, כן, למה, מה אתה יודע? מישהו אמר משהו? והיא מופתעת לגלות שהיא שמחה לשמוע שמטריד אותו מי יודע מה. קפלן לא עונה לשלמה ורק שואל, איפה? ושלמה אומר, בצפת. ישיבת הסדר, מכיר פה מישהו. לקחתי אותו פעם טרמפ. סידר לי חדר. וקפלן שואל, חיזוק אצל המזרוחניקים? מה אתה אומר, ושותק. ושלמה אומר: כן, אתה מכיר את זה שצריך קצת להתרחק? וקפלן אומר: לא.
ואז קפלן שואל, זהו? והיא יודעת שהוא שואל אותה אם הוא יכול לנתק אבל שלמה כנראה מבין שהשאלה מופנית אליו כי פתאום היא שומעת אותו אומר שהוא עוד לא החליט אם זהו או לא זהו. הוא צריך עוד כמה ימים כדי לחשוב מה הוא עושה הלאה ואופי מנידה את ראשה מימין לשמאל ומצד לצד והידיים שלה מתנופפות באופן בלתי קריא והשפתיים שלה אומרות משהו שהיא לא מצליחה לפענח.
היא אוספת את כל האוויר שבה ואומרת: כן הרב קפלן. זהו.
קפלן ניתק ושלמה כמעט נחנק. היא שומעת אותו משתעל ומשתנק באופן שגורם לה לרצות לטפוח לו על גבו שבצפון. היא סוגרת את הספיקר ואופי מבינה את הרמז ויוצאת מהבית ומשאירה אותה לבד עם הבעל הנמלט שלה שמשתעל על הקו. כשהוא משתתק היא שואלת, זהו?
אני עוד לא יודע… אני, אני מצטער ש… עוד לא החלטתי.
לא שאלתי על זה. שאלתי אם סיימת להשתעל.
אה, כן. הפתעה משתרבבת לקולו. הוא מנגן את ה’כן’ בסימן שאלה. בדיוק כמו אמא שלו.
יופי. היא עוטפת את הרעד בשכבה עבה של ענייניות. אז בבקשה תיקח את עצמך לירושלים, תשב מול הילדות שלך ותסביר להן מה קורה. הן ילדות. הן לא מבינות לאן נעלמת. לא נעלמים ככה.
יופי. היא עוטפת את הרעד בשכבה עבה של ענייניות. אז בבקשה תיקח את עצמך לירושלים, תשב מול הילדות שלך ותסביר להן מה קורה
את דואגת להן או לעצמך? הקול שלו יציב באופן מעצבן.
אתה לא מתבייש? היא מתלהטת פתאום, שוכחת ששחררה אותו לחפש את האושר שלו ברחובות. באמת אין לך שום בושה? נוטש אישה עם שש ילדות קטנות, בהריון, לא עונה, לא מגיב, לא אומר מילה ו…
יעלי לא אמרה…
יעלי לא אמרה לי מה? יעלי לא אמרה לי שום דבר. יעלי בקושי מדברת, לא נרדמת בלילות. בוכה חמש פעמים ביום. אז תודה באמת שראית בה שגרירה למסרים, בוגר מצדך.
אני אמרתי לה ש…
פשוט תגיע שלמה. בעיטה בקדמת המצח. מיגרנה באופק.
את רוצה שאני אחזור? היא תוהה האם שלמה רוצה שהיא תרצה.
שיחה עם הילדות, שלמה. זה כל מה שאני רוצה. להסביר להן למה אבא שלהן לא פה.
באמת למה? מה נגיד להן? הקול של שלמה קצת פחות יציב.
את האמת.
