נעלמים

זה התחיל מהפקק באמבטיה.

הם בקושי הגיעו הביתה, כמעט חשבה שיישארו בפתח תקווה גם למחרת, וממש לא התחשק לה. בסוף אבי, אח של חזקי, היה נדיב, ולמרות הפרצופים של אשתו העמיס אותם על הרכב ולקח אותם הביתה לירושלים.

הכבישים היו ריקים וזה עודד אותה, אבי יחזור מהר לאשתו וזה יחסוך לה אחוזים מסוימים מאי הנעימות בגלל גיסה עצבנית שמחכה לבעלה בבית בפתח תקווה. מצד שני, הריק הזה בכביש הוסיף לאווירה העגמומית ברכב, 3 פעמים אבי הדליק את הרדיו באינסטינקט, והיא ביקשה לכבות, בשביל הילדות. חזקי אמר שהן לא תבנה כלום. היא אמרה שהן תרגשנה מה עובר על אמא שלהן כשהיא מקשיבה לכל זה.

עזרת הגברים מקדימה גיחכה ונכנעה.

כשהם נכנסו הביתה חזקי מיד התיישב על המחשב, פתח חדשות. והיא מיד דחפה את אביגיל וחגית לאמבטיה, לא רוצה לראות מה קורה על המסך אפילו בטעות. היא הורידה מהן את הבגדים החגיגיים המיוזעים, פתחה את המים, ואז גילתה שהפקק של האמבטיה נעלם.

לא במדפים של הסבונים, לא בתוך האמבטיה עצמה, ולא בארון מתחת לכיור.

טוב, מה עכשיו?

“חזקי!”

הוא לא שמע אותה

“חזקי! חזקיייי!”

הוא הגיע בריצה. קצת חיוור.

“אתה יודע איפה הפקק?”

“מה? לא… את לא מאמינה, יש מאות הרוגים, וסרטונים זוועה. ויש עדיין מחבלים שמסתובבים חופשי בדרום ובני ערובה”.

“זוועה” היא נשכה שפתיים.

והוא הלך.

מי קילח את הבנות בערב החג לפני 200 שנה? זו היתה היא או הוא? נראה לה שהיא. איפה היא היתה יכולה לשים את הפקק אם היתה לוקחת אותו מהאמבטיה משום מה?

עם רגל מצילה באמבטיה וחצי עין על הבנות היא ניסתה לחפש אותו בחדר השירות, אבל הוא לא היה על המכונה וגם לא בתוך סל הכביסה. לא היה סיכוי להילחם איתן על טוש, בטח לא כשחגית ככה עייפה ואביגיל מורעלת מחצי טון סוכר וצבעי מאכל בשלל צבעי הטופי.

עם רגל מצילה באמבטיה וחצי עין על הבנות היא ניסתה לחפש אותו בחדר השירות, אבל הוא לא היה על המכונה וגם לא בתוך סל הכביסה. לא היה סיכוי להילחם איתן על טוש, בטח לא כשחגית ככה עייפה ואביגיל מורעלת מחצי טון סוכר וצבעי מאכל בשלל צבעי הטופי.

“חזקי!” היא קראה לו שוב והוא לא שמע.

“חכו כאן רגע, אמא תיכף באה”, היא אמרה לאביגיל שתופפה לעצמה על הבטן במרץ, ולחגית שהתיישבה בינתיים על הרצפה וחיפשה לכלוכים בין אצבעות הרגליים.

היא יצאה מהאמבטיה מהר, נכנסה לסלון, חזקי ישב על הספה עם המחשב הנייד, יד אחת שלו קמוצה לאגרוף והשפתיים קפוצות. היא המשיכה למטבח, לקחה שקית אוכל קטנה וחזרה מהר לאמבטיה.

“אמא באה” היא הודיעה להן, מילאה את השקית בקצת מים ושמה אותה במקום הפקק, זה הצחיק את אביגיל במיוחד.

“איזה פקק מוזר יש לאמבטיה שלנו” היא אמרה לחגית, התחילה לשיר לשקית ובדקה אותה עמוקות, מה שגרם למים לצאת החוצה במערבולת. בסוף אפרת קבלה שכל והחליפה בין שתיהן, מיקמה את אביגיל רחוק מהזירה, ואת חגית, שהיתה כבר מספיק עייפה, ליד הפקק המאולתר.

מרחוק, אביגיל הסתפקה בלשיר לשקית “צווה צווה” ורק כשאפרת נאנחה ממש בקול אביגיל שאלה אותה: “אמא, את עצובה?”

היא בחרה לא להגיב, לא היו לה סבלנות וכח להסביר שזה לא הזמן לשירים וריקודים, ולהעביר את המסר בלי להלחיץ. וכן לתמוך, וליצור בהירות, ולהנגיש הכל במושגים של ילדות. זה יחכה למחר. וזה חיכה למחר.

*

ביום למחרת היא קיבלה 19 מיילים עם מדריכים איך לדבר עם ילדים, חמישה מתוכם מרשימות תפוצה שהיא מנויה עליהם, אחד מרשימת תפוצה שהיא מעולם לא נרשמה אליה, ועוד שלושה עשר מחברות, אחיות, גיסות, ידידות, מכרות, שחברות גם הן ברשימות תפוצה שהיא חברה בהן או ברשימות אחרות, וקיבלו והעבירו לה כי זה בטח יעניין אותה.

בטח, עניין אותה. היא הסבירה לילדות סינתזה של שלושת המדריכים שהיו נראים לה הכי הגיוניים, דובבה אותן לומר מה שהן חושבות על האירוע אבל גילתה שזה לא כזה מעניין אותן. הזכירה להן ובעיקר לאביגיל מה עושים באזעקה, ותרגלה נשימות לעצמה.

חזקי היה עסוק בטלפונים, התגייס לתווך דירות למשפחות מהדרום שחיפשו מקום קצת יותר שקט או בטוח. קיבל הודעות, רשם מספר נפשות, וגם את הדרישות. חשוב להם מטבח כשר. ההם צריכים קומת קעקע נגישה. שלושה בחורים שהדרום שהיו בחג במרכז והישיבה נסגרה אחרי שמחת תורה. ועוד מישהי רוצה דירה ליד הים, עבר עליהם חג סיוט, היא חייבת ים.

הבית נהיה הפוך תוך בוקר אחד. וזה עוד בלי לדבר על זה שהמזוודה והתיקים עדיין עמדו בכניסה. היא נזכרה שאמא של חזקי הכניסה להם קופסה עם קציצות לתוך אחת השקיות. הן היו בחוץ כל הלילה, והלכו פארש. קורה.

לא היתה לה אפילו מרפסת לברוח אליה כי עמדה שם, נו, סוכה. אולי הם יכולים לארח בה פליטים מהדרום. אם ירושלים נראית להם מספיק בטוחה.

היא התחרפנה בבבית והחליטה לרדת איתם למטה, לגינה.

“יורדים לגינה!” שמחה אביגיל, נראה שההסברים על האזעקות הצפויות יצאו מהאוזן השנייה שלה. לכאורה זה טוב, אבל מי יודע מה ייקרה בשעת פקודה. “לגינה עם החול?”

“לא”. הגינה עם החול היתה קצת רחוקה. מצב בטחוני וכל זה.

“כן! גינה עם חול!” בלי לשאול אביגיל שלפה את כלי החול מאנשהו. מאין באמת? הם בדרך כלל במרפסת אבל בסוכות הם הסליקו אותם איפשהו כדי לפנות את השטח. איך הילדה הזו יודעת למצוא מה שהיא רוצה.

“הולכים”. היא התעלמה מהכלים בנחרצות וארזה בקבוק, בקבוק תינוק וטישו. הן דידו במדרגות בקצב של חגית, מדרגה, מדרגה, מדרגה.

ואז אביגיל גילתה את זה ראשונה.

“אמא, אין לנו עגלה!”

“אמא תיכף תראה לך את העגלה”, היא אמרה לה, “ותשאירי את הדלי והמסננת והכף פה בצד, כי חבל להיסחב איתם לגינה, אנחנו הולכים לגינה של המגלשות”.

היא הרימה את חגית, כדי להושיב אותה בעגלה. ונשארה איתה באוויר.

גם העגלה נעלמה.

*

היא חזרה הביתה עצבנית עד אימה. נכון שהגינה של המגלשות יחסית קרובה, אבל היא רחוקה נורא כשהולכים אותה בקצב של חמישה טפטופי בקבוק לדקה. ובעיקר, הסיפור של העגלה הטריד אותה.

“חזקי”, היא אמרה, “נעלמה לנו העגלה”.

“העגלה? היא לא בבניין?”

“לא”.

הוא ירד לבדוק, היא לא היתה שם כמובן. הוא עלה חזרה, שאל אותה שלוש פעמים אם הם לא לקחו אותה לפתח תקווה במקרה ושכחו אותה שם. הם לא לקחו אותה לפתח תקווה במקרה. יש דברים שהיא יכולה לשכוח, אבל לא עגלה של תינוקת. זה דבר גדול וחשוב מכדי לשכוח סתם.

“מוזר”, הוא אמר “אי אפשר אפילו להאשים את הערבים שגנבו אותה, את יודעת, הם בסגר עכשיו”.

עכשיו היא ידעה.

“אז לאן היא נעלמה?” הוא שפשף את המצח.

זה בדיוק מה שהיא שאלה.

הטלפון צלצל, הוא העיף מבט על המספר ואז על הרשימה שלו. “תיווכתי דירות ל8 משפחות היום!” הוא אמר, ומשהו מהשמחה הקטנה שלו הדביקה אותה.

“וואו”.

“כן, שמונה משפחות, וילדים, את יודעת, יהיה להם קצת יותר רגוע עכשיו, הלוואי. מרגש איך אנשים מתגייסים ופותחים את הבית. אני עונה לטלפון הזה ואז אני על ארוחת ערב ואמבטיות, את נראית עייפה”.

הוא שחרר אותה לנוח, טיגנן חביתות והכניס את הבנות לאמבטיה. הא, אין פקק. הוא הסתדר איכשהו.

*

חיה מתקשרת, אחות בכורה. “אפרת מה שלומך? איך את מרגישה? איך אתם? איך חזרתם בסוף?” 

היא מספרת על אבי שעשה ג’סטה, ומתאפקת לא לספר על הפרצופים של גיסתה, כי אולי זה לשון הרע וצריך להתחזק ויש מלחמה, למרות שבעצם היא ממש מבינה אותה. גם היא לא היתה ששה שחזקי יעלם לשעתיים כשהחדשות כאלה לא ברורות, ומאיימות.

היא מספרת על אבי שעשה ג’סטה, ומתאפקת לא לספר על הפרצופים של גיסתה, כי אולי זה לשון הרע וצריך להתחזק ויש מלחמה, למרות שבעצם היא ממש מבינה אותה. גם היא לא היתה ששה שחזקי יעלם לשעתיים כשהחדשות כאלה לא ברורות, ומאיימות.

חיה מספרת מה איתה, ועם הבת הנשואה שלה שגרה באופקים “את שולחת את הבכורה שלך לגור בעיר פריפריה רגועה, ולא מדמיינת שהיא תמצא את עצמה שני רחובות מזירת קרב”. אחר כך היא לא מבינה את האנשים שמעבירים הודעות ספאם מונפצות בשם פיקוד העורף או הצבא עם אלפי סימני קריאה, מי חושב שדובר צה”ל יכתוב הודעה רשמית עם אלפי סימני קריאה? ומשתפת בבדיחה שקיבלה: “פיקוד העורף מזהיר –  אם מתקשרים במספר 123 לא לענות זה דג מלוח!”

חה.

היא מגחכת קצת, בשביל לעשות לחיה טובה, אבל האמת שהיא קיבלה את הבדיחה הזו כבר כמה פעמים בעצמה, והיא זו ששיתפה אותה בצ’אט המשפחתי. היא אומרת: “את יודעת מה? גנבו לנו את העגלה”.

“מה, אויש…” מגיבה חיה, גם כן בשביל לעשות טובה. “ואת שומעת מה אומרים? יש מתיחות גם בצפון…”

ואחר כך דועכת לה השיחה.

*

חזקי יוצא לערבית וחוזר, הוא רואה שהיא מבואסת. הוא מבין אותה, אבל לא לגמרי. עסוק במה שכולם עסוקים. זה לא שהוא יודע מאיפה הם יקנו עכשיו עגלה. גם את העגלה הזו הם קנו יד שניה מדסי אחותו, היא עשתה להם מחיר של משפחה, והעגלה היתה במצב מעולה ממש. רק לכן אפרת הסכימה לקנות אותה. עגלה חדשה בפחות מחצי מחיר. או אולי בגלל זה ובגלל שבעצם לא היתה להם כל כך דרך אחרת להשיג עגלה טובה יותר. אולי זו טעות להשאיר עגלה בחדר העגלות בבניין, אבל מצד שני כל השכנים עושים ככה. כשגרים בקומה שלישית בלי מעלית זה נורא קשה להעלות אותה הביתה כל פעם מחדש. 

חזקי אומר שעל עצים ואבנים, באמת. היא מסכימה איתו, מי לא יסכים עם כזו אמירה בכזה מצב? אבל עצים ואבנים היא גם יודעת להגיד בעצמה לעצמה, ואיכשהו זה לא מצליח להרגיע אותה. היא מרגישה ממש דפקטית שהמח שלה נתקע על עגלה. אז היא פותחת את המייל להשיח את הדעת ואולי למצוא עוד בחידות מטופשות להעביר ולקבל ולהעביר, ולנסות לשפר את המצב רוח, ואולי גם להצליח לרגע.

במקום זה היא נקלעת לשרשור מייל על גבול המריבה. ארוך ומציק ומצחיק. – האם זה נכון לשמור על המצב רוח? אולי לא. – זה נכון לחוות את מה שאנחנו חווים. – זה נקרא להדחיק. – זה בכלל לא העניין של להדחיק או לא, אנחנו לא אמורים לשמור על המצב רוח כשיש אנשים שכל כך סובלים, ועדיין לא קברו את המתים. – המצב באמת קשה, זה לא זמן למצב רוח. – אבל דווקא בגלל שכולנו במלחמה חשוב לשמור על המורל, אי אפשר להצליח עם מורל ברצפה, בגלל שאנחנו באמצע הסיפור וזה לא אחרי, צריך לשמור על המורל. – אבל זו הדחקה.

כולן בשרשור סגורות על עצמן ונורא מגינות על הדעה שלהן, ומטיחות קישורים וציטוטים אפילו. וכולן צודקות. תכלס. כולן על הקצה, והמצב באמת לא משהו, ואף אחד לא באמת יודע להתמודד איתו כמו שצריך, אז פורקים קצת אש ותסכולים בדיונים, על נכון או לא נכון וצריך או לא צריך.

בא לה לכתוב ‘ולי נעלמה עגלה’ ולראות את התגובות. אבל היא מוותרת על הניסוי החברתי הזה. בעיקר כי היא חושבת שפשוט יתעלמו ממנה. ובצדק. ודווקא בגלל הצדק אין לה כח לספוג את זה.

היא סוגרת את המייל, מרימה עיינים מהמסך לסלון, פוגשת את המזוודה והשקיות ונאנחת, חוזרת ליוטיוב ומחפשת שיר שקט מותאם למצב, שיר שהוא לא צווה צווה, כדי שיהיה לה כח לסדר את הפקלאות מאתמול שעכשיו שפוכות על מחצית מהסלון באדיבות צוות אביגיל וחגית. רחם, קולי שמע וקנא לשמך לא מצליחים להמריץ אותה, אבל היא לא מעזה להחליף לשיר ממריץ, בכל זאת יש גבול. המזוודות נשארות לא מסודרות עד למחרת בצהריים. כשחזקי מרים ביחד עם חברים מיזם של שמחבר בחורי ישיבה לשמות של חיילים לתפילה, כל בחור מקבל שם של חייל ללמוד ולהתפלל לזכותו, והקציצות המסריחות נזרקות לפח.

*

ביום שני בערב חזקי חוזר עם פקק חדש לאמבטיה ופרצוף של ‘סיימתי לתווך למשפחה ה-14 מהדרום מקום להיות בו!’ אבל כשהוא פותח את הפה יש לו משהו אחר להגיד

“תנחשי מה? העגלה חזרה!”

“מה?”

“העגלה חזרה!”

היא יורדת למטה לוודא שזה לא פטה מורגנה, אבל לא. העגלה שם. מאובקת אמנם, ועם קרע קטן בגגון, ממש לא נראית כמו עגלה שדסי היתה משתמשת או אפילו מוכרת למישהו, ובכל זאת זו  העגלה שלהם, של חגית. מי לקח ולמה החליט להחזיר? מי יודע. אולי זו היתה הקבלה הקטנה שלו לכבוד המצב, להצלחת המלחמה, סגולה לשמירה.

אחר כך אמא מתקשרת, שואלת מה שלומם ומה שלום הילדות. אפרת אומרת שהכל טוב ושום דבר לא חדש. דווקא יש לה סיפור מעניין לספר על לעגלה שנעלמה וחזרה, אבל עכשיו היא עוד יותר לא יכולה לספר אותו. כאילו, לפני זה היא היתה במצוקה קטנה כי חסרה להם עגלה, אבל עכשיו אפילו זה לא. אז מה זה משנה מה היה. הכל בסדר. מתפללים. שיחה סתמית כזו. אמא מספרת שהבנים חזרו לישיבות, החליטו לפתוח את הזמן מוקדם יותר. אוקיי. כל הכבוד כלומר.

היא מסיימת את השיחה, מתיישבת על הספה, מסתכלת על הבית המבולגן, חזקי מתיישב לצידה. הם שותקים.

פעם הם צחקו שאם בעשור הקרוב הם ישבו סתם כך באיזה ערב, אחד ליד השני, בלי לנצל את הזמן לשתות קפה יחד או להחליף מילה, זה סימן שמשהו נורא באמת קרה.

משהו נורא באמת קרה.
*

ואז מתחיל לרדת גשם.

גשם.

היא אומרת.

לפחות זה.

היא אוהבת גשם. מחכה לו כל הקיץ.

נורא.

אומר בעלה.

החיילים! הם בגשם.

הא. היא אומרת.

נכון.

נורא.

והולכת להוריד לפחות את הקישוטים מהסוכה.