“אבל אמרת שאתם מטפלים,” אמא נשמעת על סף בכי.
“טיפלנו,” אני מסכימה איתה.
“נו?” אמא נסערת, “הטיפול לא עזר?”
“הוא עזר,” אני מתחילה להילחץ קצת, “אבל החלטנו להישאר בכל זאת נשואים. די אמא,” אני מבקשת, כמעט מתחננת, “זו ההחלטה הסופית שלנו.”
“ליבי,” אמא כאילו מנסה להירגע, למצוא איזו יציבות כלשהי, כשהיא קוראת לי בשמי. “ליבי מתוקה, אני אברר על מטפלת שלום-בית טובה יותר, בסדר? ואני יודעת שזה יקר, בסדר, אני אממן. זה החיים שלכם, של הילדים, אתם לא יכולים לקבל את ההחלטה בצורה חפוזה בלי למצות את כל האפשרויות.”
אני מרגישה על סף דמעות.
“בסדר ליבי? את מרשה לי להתייעץ עם דודה אהובי? אם כבר ממילא כולם ידעו, אני יכולה לדבר איתה, נכון?”
“את יכולה לדבר עם מי שאת רוצה, אמא,” אני מרגישה המון דברים, אבל הייאוש הכי בולט. “את יכולה לדבר עם דודה אהובי, אבל זה לא יעזור. אנחנו כבר אחרי כל הניסיונות, אמא. אין שום סיכוי שאנחנו נחזור אחורה.”
מעניין אם גם לנתי קשה כל כך לנהל את שיחות העדכון האלה עם ההורים שלו. היא רוצה בטובתי, ואני משננת את זה לעצמי במוח. אבל זה לא עוזר ללב שלי להפסיק לפעום כמו משוגע.
“ליבי,” אמא קוראת אותי לסדר בקול חם, “אף פעם לא מאוחר מדי להרים ידיים. מה אכפת לך עוד ניסיון אחד? בשביל העתיד שלך, בשביל הילדים. עוד ניסיון אחד, אני מבטיחה לך שזה יהיה לטובה.”
“ליבי,” אמא קוראת אותי לסדר בקול חם, “אף פעם לא מאוחר מדי להרים ידיים. מה אכפת לך עוד ניסיון אחד? בשביל העתיד שלך, בשביל הילדים. עוד ניסיון אחד, אני מבטיחה לך שזה יהיה לטובה.”
“אני לא עושה עוד שום ניסיון, אמא,” אני מרגישה שעוד שניה אשבר. לא יודעת מה יקרה מהשבר הזה. “עברנו הרבה עד שהגענו להחלטה הזאת, ואני אשמח שתתני לי תמיכה. בסדר אמא?” במילה האחרונה אני מרגישה צורך להשתעל, אבל אני חונקת אותו. “אני צריכה להתקשר גם לאבא, אמא,” אני אומרת לה והקול שלי צרוד מאוד. “להתראות.”
אחרי שאני מנתקת את השיחה אני דוממת ליד החלון. מקודם היתה כאן שמש מחייכת וצוחקת, העצים נעו בעדינות עם רוח מלטפת, וחתולים ייללו במשובה תחת הקרניים המלטפות. עכשיו הכל מעונן יותר, השמש בקושי מצליחה לשלוח מעט קרניים צהובות. הרחוב אפור, העצים נעים בעצבנות, והרוח מסיטה אותם מצד לצד בלי שום הגיון. החתול הבודד שאני רואה מיילל בייאוש. רק כשהוא נכנס מתחת לרכב חונה בזנב מושפל, אני אוזרת קצת אומץ להתקשר לאבא.
אבא שלי. הוא לא ינסה לשכנע אותי אחרת, אני מקווה.
“שלום אבא,” במקום הקול הנחמד שתכננתי, כל המתח שלי יוצא ברשמיות כבודה.
“שלום ליבי’לי,” אבא עונה לי, הקול שלו מרמז שהוא עסוק במשהו.
“אני מפריעה לך, אבא?” אני שואלת אותו.
“לא, הבת שלי לא מפריעה לי אף פעם. אני רק גומר להקליד כאן משהו. רגע.”
אני מחכה כמה רגעים שבהם המקלדת של אבא משמיעה קולות קצובים.
“מה שלומך ליבי? מה שלום נתי והילדים?” הוא מתעניין בשלום כולנו.
“נהדר, אבא’לה,” אני עונה לו. כמה מתחשק לי להתכרבל בחיבוק שלו. “תקשיב, אבא. ביום חמישי האחרון היינו אצל העובדת הסוציאלית וסגרנו את התיק של הפחתת התלות.”
“באמת?” אבא שואל, “איזה יופי. הטיפול הצליח?”
“הטיפול הצליח,” אני עונה לו. מתחשק לי להמשיך ולומר שטיפול הצליח אבל החולה מת, אבל הוא לא יצליח להבין את הבדיחה. זאת לא בדיחה בעצם, לפחות מבחינת אמא. “הטיפול הצליח, אבל החלטנו שאנחנו רוצים להמשיך להיות נשואים.”
“אני מבין,” אבא אומר ומהמהם. “זאת ההחלטה שלכם, אני מכבד אותה, ואני אמשיך לעזור לך בכל שלב, את יודעת את זה ליבי, נכון?”
“תודה אבא,” הלב שלי חוזר לפעום כמו תמיד. אני מרגישה חמימות באזור החזה, כאילו הוא הפשיר מאיזו הקפאה שהכנסתי אותו אליה מקודם. “תודה אבא,” אני חוזרת שוב. “אמא קיבלה את זה כל כך קשה, שהתגובה שלך מחזירה אותי לשיווי המשקל שלי.”
“אני בטוח שלאמא זה קשה,” לפי הטון האמפתי, אבא משתתף בצער של אחת מאיתנו לפחות. “אז מה השלב הבא, בעצם? את צריכה הסכם ממון חדש, נכון?”
“כן,” אני שמחה לדבר על השלב הבא. הוא ודאי קל יותר. “אנחנו צריכים לאשר הסכם ממון חדש, ולהירשם להארכת נישואין. אני מאמינה שזה לא ייקח עוד זמן רב.”
“למה אתם מחכים בעצם?”
“אני לא יודעת בדיוק,” אני מהססת. “העובדת הסוציאלית אמרה שיתקשרו לקבוע לנו זימון להארכת נישואין. הבנתי שזה לוקח כמה שבועות. בזמן הזה נצטרך לסדר את הסכם הממון שלנו. הם הרי לא יאשרו להמשיך עם הישן.”
“ברור שלא,” אבא כמעט מזדעזע. “ההסכם הישן נבנה לפי זה שיהיו לכם מעט ילדים, ושאת תוכלי לפתח קריירה. המצב שלך עכשיו שונה משמעותית. אם לא תפתחי קריירה, ורק תלדי עוד ילדים, את תהיי מאוד מוחלשת ברגע שתרצו להתגרש בעתיד, את מבינה? נתי חייב לקחת על עצמו יותר אחריות בהסכם החדש.”
אני שותקת שניה וחצי. “אני מבינה.”
“יופי. את יודעת מה?” לרגע אבא מהסס. “אני חושב שכדאי שתפני לעורך דין טוב בשביל זה, ליבי. לא לעורך דין משותף לשניכם. לך יש את האינטרסים שלך, לנתי יש את שלו. לנסח את זה בצורה טובה, זו עבודה למקצוענים. אני אברר לך על עורך דין מומחה לנושא ותעשו את זה כמו שצריך, בסדר?”
*
“אבא נמצא?” הטלפון בבית של אבא לא צלצל בדרך כלל כשהיינו אצלו.
“אבא יצא להתפלל,” עניתי כמו ילדה טובה, “הוא יחזור עוד איזה עשרים דקות.”
ידעתי מתי אבא חוזר בדרך כלל, כי תמיד חיכיתי לו שיחזור. אף פעם לא הסכמתי ללכת לישון לבד, או להמשיך לשחק בלעדיו. אפילו את הכלים הייתי מתחילה לשטוף, אם לא הספקתי לפני שיצא, רק אחרי שהוא וחגי חזרו.
“תמסרי לו,” כך הקול העבה בטלפון, “ששאול חיפש אותו. בסדר?”
“בסדר,” הנחתי את הטלפון במקום.
“כן,” אבא לא התרגש כשסיפרתי לו ששאול התקשר. “הוא כנראה לחוץ, אני כבר אחזור אליו. הוא חיפש אותי בנייד, אבל היינו בתפילה.”
חגי עשה פרצוף מצחיק מאחורי אבא. אני החזרתי לו סימן לא מבין בידיים.
“טוב, חגי צודק,” אבא תיקן. “הוא התקשר קצת לפני התפילה, אבל הייתי עסוק בשיחה עם חגי. וגם, היו רק דקות בודדות עד שהתחילו.”
זה לא שראיתי את אבא מדבר בטלפון עם מישהו יותר מדקות בודדות.
“אז אתה חוזר אליו?” ביררתי בחשדנות.
“את רוצה שאחכה עד שתלכו לישון?” אבא הסתכל עלי בדאגה.
“לא. הוא לחוץ,” אמרתי את האמת. “תתקשר אליו עכשיו.”
“בסדר, אני רק אשים את החליפה במקום,” אבא צחק.
“לא, אני אשים אותה,” הצעתי את עצמי מיד.
בזמן שלקחתי את החליפה של אבא ותליתי אותה במקום, אבא התיישב על הספה, מתח את רגליו, וחייג לשאול.
“שלום שאול,” הוא אמר לו. “קיבלתי הוראה מהבת שלי לחזור אליך מיד כשנכנסתי. מה קורה?”
הקשבתי לשיחה במתח. מה דחוף כל כך שרק אבא שלי יכול לעזור בו?
“אז אתה רוצה שאברר לך על רואה חשבון או עורך דין? לא הבנתי.”
למרות שאבא הצהיר שהוא לא הבין, הוא לא היה נשמע מהוסס. להיפך, היה נדמה לי שהוא הצהיר על חוסר הבנה רק כדי לחדד לשאול הזה משהו.
“הבנתי,” אבא המהם בשביעות רצון. “אז אני אברר לך מי מתאים יותר לטפל בעניין כזה, ואתן לך כמה שמות טובים. אבל שאול, זה יקרה רק אחרי שהילדים ישנו. בימים שהם כאן אני משתדל להיות בעיקר איתם. בסדר?”
חייכתי לחגי. זה תמיד נחמד לדעת שאבא שלך רוצה להיות איתך כמה שיותר.
“לא נראה לי, שאול. ואם השם האחד הזה לא יוכל לקבל אותך? או שהוא לא ימצא חן בעיניך?” אפילו העיניים של אבא חייכו. “לא, אני אביא לך רק שמות טובים. יודע מה? בסדר. אני אדרג לך אותם, כדי שלא תסתבך. שתהיה בריא, שאול. להתראות.”
הסתכלתי על אבא שלי בגאווה.
“מי זה שאול הזה?” חגי שאל את מה שרציתי לשאול בעצמי.
“חבר מהעבודה,” אבא אמר. “יש לו קצת בעיות עם רשויות המס. לא משהו רציני, אבל הוא חייב לטפל בהם. והוא לא יודע מי הבנאדם הנכון לבקש ממנו עזרה.”
“אז הוא מבקש ממך,” צהלתי.
“הוא חבר טוב שלי וסומך עלי,” אבא הנהן. “אז הבטחתי לו שאם יצטרך אני אעזור לו לברר על אנשי מקצוע טובים למקרה שלו.”
“ואיך אתה מברר את זה?” שאלתי בזהירות.
“אני מרים כמה טלפונים,” אבא החווה ביד שלו במעגלים, “שואל את האנשים הנכונים, מצליב מידע, מחפש קצת ברשת עליהם. זאת לא באמת בעיה לדעת דברים על אנשים, ליבי. צריך בשביל זה קצת זמן, ואפשר לדעת למי הכי נכון לפנות.”
“אתה מברר הרבה על אנשי מקצוע, אבא?” חגי התעניין.
“אני אוהב לעשות את זה,” אבא הנהן. “זה אחד הדברים שיש לי בהם מומחיות לא רעה בכלל. אפילו חשבתי לעבוד בזה, אבל החיים הובילו אותי אחרת. לא שאני מתחרט על העבודה שלי, כן? ומה עכשיו תרצו לעשות? משחק לפני השינה או ארוחת ערב נוספת?”
צחקנו שנינו. זו היתה השאלה הקבועה של אבא. תמיד תהיתי מה הוא יעשה אם נגיד שאנחנו רוצים ארוחת ערב נוספת, אבל אף פעם לא העזתי לקחת את הסיכון. וגם לא רציתי להפסיד את המשחק של לפני השינה.
“מה שבטוח,” פתאום אבא חזר לנושא הקודם, “אתם אף פעם אל תלכו לאנשי מקצוע בנושאים קריטיים, בלי לברר עליהם. בסדר? אתם לא מבינים איזה חובבנים אנשים יכולים להיות, ואיך זה גרוע לסמוך על אחד כזה.”
*
“אבא שלי אמר שהוא יברר לי על עורך דין טוב,” אני אומרת לנתי כשהוא חוזר לקראת הצהריים.
“נהדר,” נתי שמח. “זה יחסוך לי בירורים, התחלתי לשאול חברים כי ידעתי שאת לא תסכימי ללכת לאחד מהרשימות של בית הדין.”
“נכון,” הנהנתי, “למרות שאני לא מבינה למה. מבחינתי, אתה יודע, לא צריך בכלל הסכם חדש. זה לא שנחליט להתגרש עוד שנה, נכון?”
“נכון,” נתי מתקרב אלי מעט, “זו החלטה לכל החיים. אבל את יודעת, זו הדרישה של בית הדין.”
“כן, כי אין שום דבר בטוח בעולם,” אני נאנחת. “למרות שאני מרגישה הכי בטוחה להיות נשואה אליך. טוב, בכל אופן, אבא שלי הציע שאני אקח עורך דין אחד ואתה עורך דין אחר. הוא טען שיש לכל אחד מאיתנו אינטרסים אחרים, אז צריך מישהו שייצג כל צד. זה נראה לי מיותר, אבל אני רוצה לכבד אותו.”
“למה נראה לך שזה יכבד אותו?” נתי ממצמץ. “איך הוא ידע בכלל?”
“הוא לא ידע,” אני נדבקת מהמצמוץ של נתי, אבל שלי חזק יותר. “ויכבד אותו שנשמע בקולו, נכון?” אני מרגישה קצת עצבנית להסביר את זה. “בכל זאת, כל עוד שהוא תומך בנו, נתי, אז הוא משלם את זה. ואם הוא משלם, אז צריך לשמוע בקולו, נכון?”
“טוב, מה אכפת לי,” נתי שומט את ידיו. “נלך לשני עורכי דין אם זה מה שהוא רוצה. זה לגמרי בזבוז כסף, אבל זה שלו.”
“תודה שאתה מסכים,” אני אומרת לו. “ורגע, נתי,” אני נזכרת פתאום, “אולי הוא יביא שני שמות, כי אי אפשר לדעת אם הראשון יהיה פנוי, אם הוא ימצא חן בעיני. אתה יודע. אז אתה תלך לשם השני. מה אתה אומר?”
“שזה באמת לא משנה לי,” נתי מסכים.
למחרת בצהריים יש על השולחן במטבח פתק עם שלושה שמות. רובינשטיין, שוורצמן-דרשן ושות’ ואמזלג. מספרי הטלפון של שלושתם רשומים בכתב ידי, ולידם פרצוף של דובי מצוברח שציירתי בהיסח הדעת תוך כדי שיחה עם אבא.
“למי את מתקשרת?” נתי שואל אותי כשאני מראה לו את הרשימה.
“אני בוחרת את רובינשטיין או אמזלג,” אני עונה. “ההם עם שני השמות והשותפים לא מוצאים חן בעיני. אני רוצה יחס אישי.”
“את יודעת שזה לא קשור,” נתי מעיר. “אבל אני אתקשר לשני, לא לזה שתבחרי.”
אני מחייגת לרובינשטיין, שיחה ממתינה. מחייגת לאמזלג.
“שלום,” קול של אישה.
“שלום וברכה,” אני עונה. “אני מתקשרת בקשר להסכם ממון שאני צריכה לחדש, עקב הארכת נישואין,” המילים שלי יוצאות יפות ומצוחצחות.
“זה אחד מתחומי המומחיות של עורך דין אמזלג,” המזכירה מאשרת את בחירתי. “את רוצה שאקבע לך פגישה איתו?”
“כן,” אני מסכימה. רושמת באדיקות את הכתובת ואת הזמן שהיא נותנת לי, בחודש הבא.
מיד אחרי מתקשר נתי לרובינשטיין.
“שלום,” עונה לו קול נשי אחר.
“שלום,” נתי מדבר מהר. “אני ואשתי מאריכים נישואין, ואני צריך עורך דין להסכם ממון חדש. אשתי פונה לעורך דין אחר, ואני צריך מישהו טוב מהצד שלי.”
“בסדר גמור,” המזכירה של רובינשטיין לא מתרגשת. “לקבוע לך תור לעורכת דין רובינשטיין?”
“זאת עורכת דין?” הוא עושה פרצוף לכיווני.
“כן,” מהקול של המזכירה נשמע שזו שאלה בלתי ראויה. “היא עורכת דין מעולה, וזה חלק מתחומי המומחיות שלה. לקבוע לך תור?”
“כן כן,” נתי נראה מתחרט על השאלה שפלט מבלי משים.
“חשבתי שזה גבר. אבל זה לא שיהיו לה אינטרסים לטובתך?” הוא לוחש לי תוך כדי שכותב את הזמן שהגברת נותנת לו. יומיים לפני התור שלי.
“חשבתי שזה גבר. אבל זה לא שיהיו לה אינטרסים לטובתך?” הוא לוחש לי תוך כדי שכותב את הזמן שהגברת נותנת לו. יומיים לפני התור שלי.
“אני מקווה שלא,” אני אומרת, וצוחקת, “בעצם אני צריכה לקוות שכן, לא? איזה דבר מטופש שזה. מתי יתקשרו כבר מבית הדין?”
הימים עוברים מהר יותר. נתי כבר לא הולך לטיפול שלו, וזה בהחלט משפיע על מצב הרוח שלו, שחוזר בהדרגה להיות נינוח וחיובי. המטפלת של זהבי מרוצה ממנה עד מאוד, היא טוענת שרואים שהשינויים בבית והרוגע שחזר במידה מסוימת לחיים שלנו, עושים לה טוב. רק על אבי עוד רואים גלים של זעם, של קושי, של עצבנות. הצוות בתלמוד תורה קצת מתלונן.
“שלום רונית,” אני מתקשרת אליה ביום שלישי, “זאת ליבי. אני חושבת שאני רוצה לחזור לפגישות שלנו, את יכולה לקבל אותי שוב?”
“איזה יופי לשמוע ממך,” רונית נשמעת שמחה באמת. “הזמן הקבוע שלנו אמנם כבר נתפס, אבל אני אמצא לנו זמן אחר. יום ראשון בבוקר יהיה לך טוב?”
הוא יהיה לי טוב, בוודאי. לפחות כל עוד שאין לי עבודה. למרות שבעצם, אמצע שבוע יכול להיות טוב יותר. אבל לא נורא.
“זה בסדר,” אני אומרת לרונית. “מתי שאת יכולה אני אגיע. תודה רונית!”
נראה לי שהחיים שלנו נכנסים למעין שגרה.
