ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?
אז זה הכל? זה מה שהיה חסר לה – כמה פריטי ביגוד ותסרוקת? היא נראתה כמו איזה דמות מצוירת בספר צביעה דהוי שפתאום יצאה מן הדפים וקיבלה חיים ונוכחות. כל הדיבורים על שהכל חיצוניות ושהעיקר מה שאדם מקרין איבדו בבת אחת את התיקוף שלהם. היא לא יכלה להקרין כלום כשהרגישה סמרטוטית ועלובה. בגדים זה כן חשוב. עכשו היא ידעה את זה מאד.
היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי.
מצחיק, פעם היא חשבה שמאה שקל לעליונית זה סכום עצום. המושגים שלה נעצרו בחמישים שקל גג. אבל זו היתה סחורה של השוק של יום רביעי. היא כבר הספיקה לרכוש הבנה באיכות של בגדים. בהלכות כביסה. בצפיפות של אריגים.
לא, היא לא צריכה לפחד. היא יכולה להיות אחראית לעצמה. היא תעבוד בבקרים ותדאג לעצמה. היא לא מאמינה לחרוזי הילדות שהבטיחו שאם תלך לשם יאכל אותך זאב האאאם. שום זאבים לא יבואו. אבל לא כל האנשים טובים. ואולי זה מסוכן מדי ללכת החוצה.
רק זה חסר לה שעכשו גם ידעו שהיא הולכת ליועצת. המסמר האחרון בארון הקבורה שלה. מי הולכת ליועצת? רק מי שמופרעת או בעייתית. ללכת ליועצת זה כמו להסתובב בסמינר עם שלט על הגב ‘אני דפוקה’.
איך לא עלה בדעתה? ההורים שלה בטח התקשרו למחנכת, והיא נתנה להם מספרים של הבנות. ומי שהם לא הצליחו להשיג כבר עודכנה בבוקר על הדרמה הלילית. היה כאן אתמול שמח, בזכותה. אין מה לומר, ההורים שלה הצליחו להרוס לה את מה שעוד נשאר לה מהתדמית.
מימי אמרה לה שהם התקשרו למשטרה כשראו שהשעה מאוחרת. אבל הכוננית אמרה להם שלא פותחים קריאה לפני שעוברות כמה שעות. אז הם השתגעו, התקשרו לכל העולם. לא העלו בדעתם שהיא נסעה מחוץ לעיר.
וסבא שאל, אתם הולכים הרבה אל סבא שלך? והיא אמרה, כן, כל שבת. וגם באמצע השבוע. וסבתא נאנחה מסיבה לא ברורה ואמרה, כל הכבוד לאבא שלך שהוא ככה מטפל באבא שלו.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’