טלי, ילדה שמתחצפת לאמא שלה לא בטוח שה’ ישלח לה ילדים, מה את חושבת? יש דין ויש דיין! פשוט תזהרי כשאת מדברת עם אמא שלך, ותזהרי גם לא להיות חוצפנית כי בעלך בקצב הזה לא בטוח שיחזיק מעמד איתך יותר משבועיים.
כשהגיעה אל הבית, שמעה את הגירודים של אפצ’י מאחורי הדלת. היה ברור שהוא מתרגש לבואה. כשהדלת נפתחה, הוא קפץ עליה, ליקק את גב ידה ונבח בהתלהבות. בתרגום מכלבית זה היה נשמע, יש!! הגעת גם היום? את חברה טובה!! ולמרות שנרתעה מהפגנת החיבה הרטובה שלו, השמחה הגלויה שלו חיממה את לבה.
“אנחנו רוצים להאריך את הנישואין,” אני מרגישה שהמילים יוצאות ממני בכעס, לא ברור לי על מי אני כועסת ולמה. “ואמרו לנו שצריך דבר ראשון לעבור תהליך הפחתת תלות. אז באנו.”
את ישראל אני מורידה באיטיות, שכבה אחר שכבה, מהלב, ומעטהו ממושמע, והוא נענה ועוזב אותי, אבל אותך אני צריכה לקלף, לגרד עם הציפורניים, ואת, אמא תהילה, את לא שועה לבקשתי להניח לי כבר, לעזוב.
כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? בפרט אם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.
עוּגוֹת זְהַב סְלָעִים
מִתְפּוֹרְרוֹת עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ
אֶרֶץ חוֹלוֹת צִבְעוֹנִיִּים
שְׁמוּרָה בְּכַף יָדִי
מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכישרון שלה לזכור אנשים לא היה כישרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל וגם לא היו מוטרדים מזה.
“סיימתי את השיחה,” אני נכנסת בחזרה לחדרו של קורנפלד. “וכרגע, אנחנו בתהליכים של הארכת הנישואין,” אני ממשיכה לומר ומרגישה איך הלחיים שלי מתלהטות. “אז יכול להיות שאני אמשיך לעבוד כאן.”
הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’