בין הזמנים

הַפַּחַד תּוֹפֵס בְּלֵילוֹת מִלְחָמָה


כִּבְקֶרֶשׁ חַיָּיו:


רַעַם מִתְגַּלְגֵּל אַחַר הַבָּרָק הוּא


לַהַט חֶרֶב חַדָּה הַמִּתְהַפֶּכֶת

מִתּוֹךְ הַתֹּפֶת


נָשָׂאת עַל כְּתֵפֶיךָ


שְׁנֵי עוֹלָלִים

הבוקר רק קצת יותר טוב, כי יש שמש ואור, ואי אפשר להיות באמת עצובים או מתוסכלים. גם יש לי יותר כוח, בכל זאת ישנתי אחת עשרה שעות תמימות. אבל כשאני נזכרת שהיום יש שוב הפחתת תלות, אני נסוגה אחור. אנחנו מטפלים בילדים בשתיקה, והם כנראה מבינים משהו כי הם דווקא ילדים טובים מאוד. גם בדרך אנחנו שותקים.

חמישה שלבים לאבל, טוען המודל של קובלר-רוס. במוצאי שבת, ארבעה מתוכם נמסים ביחד, מטביעים אותנו בעיסה אפוקליפטית, תחושה שהפכנו לסטטיסטים בסרט אימה ביזארי.

אסור לחשוב ככה. כאילו שהיא מבינה יותר מהקדוש ברוך הוא. מה זה אומר עליה, אם דבר כזה שטותי כמו תיק מפיל אותה? אסור להתבטא ככה. כל מה שה’ עושה הוא נכון. על אבא לא שואלים שאלות. הכל הוא עושה לטובה.

כאילו אמרתי איזה משפט קסם. נתי מחוויר, פוסע מעט אחורה. “בסדר, בסדר,” הוא אומר בטון אחר לגמרי, “מה כבר אמרתי. בסך הכל, נראה לי לא לעניין שאת תקחי את הכל עליך. וצריך כסף לבית הזה.”

חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.

היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור.

יש הערב חתונה של בת השדכנים שלנו. והפעם אני מארגנת את הילדים לבד. הנה, רונית, אני עושה את שיעורי הבית שלי באופן מושלם. נתי לא יעזור לי. בזמן שאני אתארגן עם הילדים בעצמי, הוא ישתה קפה, או יקרא עיתון, או יעשה כל מה שמתחשק לו. הוא יתארגן בעצמו, וכשאני אסיים נצא לדרך.