כשהייתה מורתנו מכרזת ואן הנדל תמר הייתי מניפה את ידי, וכשהייתה עוברת לוענונו אפרת הייתה היא מניפה את שלה. אינטרו זהה, אאוטרו שונה. נקודת פתיחה שווה, אקורד סיום שלא משאיר מקום לטעויות. אסור שיהיו טעויות. אדם צריך לדעת את מקומו. דע מאין באת זה הבסיס להכול. אין עפר זה כעפר זה. יש אדמת עידית ויש אדמת זיבורית.
“אולי את מכירה את הסיפור הזה,” הוא מחייך אלי, “אולי כבר סיפרתי לך אותו פעם. אבל לא נורא. פעם אחת היה ילד שלא הצליח ללכת לבד. כשהוא נעזר בקביים הוא הצליח ללכת, אבל בלעדיהם הוא לא היה יכול אפילו לעמוד יותר מכמה שניות.”
תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות.
ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?
“אני צריך לעדכן גם כן את ההורים שלי,” נתי מצטרף לטון האבל שלי. “אולי נקפוץ ערב אחד בקרוב – את לאבא שלך ואני לאמא שלי? נראה לי שזה יהיה חכם לגמור עם כל זה לפני שיגיע הרגע שזה יהיה בלתי נמנע כבר.”
היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו.
האמת היא שזה קצת מעליב. אנחנו מתאמצים לתת להם בית חם, לבנות להם מעון עוטף ומלא יהדות שבו הם יגדלו בריאים בגוף ובנפש ויכינו טוסטים בשתיים בלילה. מחכים להם בשובם מהמחנה של הסמינר או מזמן קיץ בישיבה עם סמרטוט וספוג הפלא כדי להקנות להם שמץ הבנה מה זה בית, וכשזה קורה והם שבים אל הקן, הם שואלים נפשם לברוח לבתים של אנשים אחרים.
“מרוב שההורים אוהבים אותם,” אמא מתחילה משפט חריף, ואז עוצרת. “ילדים צריכים יציבות, ליבי. ואת לוקחת מהם את כל היציבות, בגיל שהוא הבסיס לחיים.”
מָה עָשׂוּ לָהּ
לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי
הַיָּפָה
הָאֲצִילִית
הַשּׁוֹתֶקֶת
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’