בין הזמנים

הוא מגיע לשבת מהצבא וקופץ אחרי הסעודה בלילה ומוצא אותה ממוטטת על הספה אחרי שבוע אינטנסיבי במיוחד של סגירת פערים בלימודים ובעבודה. לשמחתה הבנים עדיין ערים ומזנקים עליו. אחרי חמש דקות ועשרים פיהוקים היא מחליטה שמותר לה לסגת לחדרה.

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת


רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם


רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה

אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.

ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד.

הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.

המשקפיים היו הנס שלי. שוקי, חתננו החדש, הוא הילד השישי אחרי חמש בנות. חמש בנות! צעירות! נשואות! כולן עם פאות חומות באורך אמצע, ולכולן עיניים, אף ופה.

היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר, הם לא גנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.

מתחתי היטב את הסדין הסגול, מחליקה את כל הקמטים. אמא נכנסה לחדר והסתכלה סביבה במבט עייף. “יופי, אתי, טוב שסידרת את החדר. ממש נעים כאן עכשיו”. ואז הצטמצמו עיניה: “אבל למה הצעת שתי מיטות?”

והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.