עולם גרוש – פרק ה’
“נהיה משפחה של רווחה,” אני אומרת לספינה שנכנסת לשדה הראייה שלי. “זוג מסכן, נשוי, עם מיליון ילדים ובלי כסף. ואני לנצח לא אוכל לעשות קריירה.”
“נהיה משפחה של רווחה,” אני אומרת לספינה שנכנסת לשדה הראייה שלי. “זוג מסכן, נשוי, עם מיליון ילדים ובלי כסף. ואני לנצח לא אוכל לעשות קריירה.”
הֵן הָיִית שָׁם, אָחוֹת, לְמַרְגְּלוֹת הַסְּנֶה
וּבַמַּרְאֶה הַגָּדוֹל הַהוּא, יָדַעַתְּ
כִּי הָיִינוּ לְאֶחָד
מִתְמַסֶּרֶת
לָאִישׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת יֶלֶד
לֹא שׁוֹמֶטֶת חֲלוֹמֵךְ גַּם בְּבִגְדֵי אַלְמְנוּת
כְּפוּלִים
עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק.
אולי בכל זאת הייתי צריך לשאול את הרב שיפט אם זה בסדר לפגוש אותה בשעה כזו בלילה, בלי תכנון? ומה אם ריקי תקבל את ההנחתה הזו כהרגל חדש, ותופיע מול הישיבה שלי כשיתחשק לה?
אני חולמת כל מיני שברירי חלומות, מדלגת מתמונת הבית שלי, מבולגן, לתמונת האולם הרוקד ומסתחרר, אחר כך אבא אומר לי משהו, ופתאום נתי קורא לי. אמא נושקת למצח שלי, ומאחלת לי רפואה שלימה.
כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.
לא רציתי לראות את האנדרטה החדשה ליד הקופות. היא הזכירה לי כמה לא טבעי המצב שלנו, כמה חיינו לא תקינים. רציתי לשכוח. לזכור שהמציאות שלנו לא נורמלית זה להסכים עם כל מי שאמר ש’שייקינג כראמבס’ היא חיה רעה שלא מפסיקה לטרוף.
אני שונאת להשאיר ילדים לחסדי שכנות שנכנסות להציץ. זה מלחיץ אותי ומאוד לא אחראי לדעתי. אבל אני לא רוצה להתווכח היום עם נתי. הוא צודק, לא נשאר לנו הרבה זמן להישאר ביחד, לפחות שהזיכרונות שלנו יהיו טובים.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’