בין הזמנים

היא, אימה, שבה וטענה בפני כל מי שמוכן להקשיב, שמעולם לא רצתה להתחתן עם הבעל הזה. הייתה ילדה בת ארבע עשרה, חיתנו אותה, בכלל לא שאלו, ומה כבר הבינה? ילדה קטנה שכמותה. ותראו איזה חיים נתן לה הגבר הזה, חבל שלא החליפו אותה עם אחותה.

חוץ מתלמיד חכם ואבא מצוין לא עולה לה שום דבר. גם מה שחשבה שהיא יודעת היא כבר לא יודעת. האיש הזה שחי לצדה מגלה טפחיים שלא ידעה על קיומם. אז מה תגיד, שהיא לא יודעת? שהיא לא מכירה? תפנה אותם לקפלן? בושות וחרפות.

ביום שלישי זה הפך רשמי. אמא יצאה מקבוצת הווטסאפ המשפחתית, ה’קאהנ’ס’, ומיד פתחה אחרת, מעודכנת בהתאם לשינויים האחרונים. הללי מיד נשאבה להתפרקות, אמנם כזו שמהולה ברגעי ריסון קצרים, כי, בכל זאת, יום ראשון בעבודה החדשה

אבא שלה, ששיחתו עם גברים יודעת להתקיים רק סביב דברי תורה, שאל את שלמה כמנהג חמים וחתנים איפה הוא אוחז, וציפה לשמוע שם של מסכת או סוגיה, אבל שלמה אמר, בבת שלך אני אוחז. והיא כל כך צחקה והוא בהה בה לרגע בחוסר הבנה ואז חייך ואמר, אה, אוחז, כתובות דף ט’. והשיחה עברה לפסים המקובלים והעיניים שלהם נפגשו לרגע ובאותו המבט הם התארסו.

מיכאל כבר חזר מערבית והיא שמעה אותו מנקה את הכלים שבכיור משאריות סעודות השבת. הוא לא מדבר איתה כבר שלושה ימים. על מה ולמה הפעם, לא לגמרי הבינה, וזה כבר לא עניין אותה. פיתחה אדישות שהגנה עליה.

בַּיּוֹם שְׁתְּכַסִי לֹבֶן דִּגְלֵךְ


בְּצִבְעֵי הָרָצוֹן הַבּוֹעֵר


וְתִתְגָּלִי שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה


מּשּׁוּחוּת נַפְשֵׁךְ

פעם, כשעמדה בתור באיזו חנות, צותתה לשיחה בין שתי נשים חילוניות. אחת מהן התלבטה בקול. איך אדע שאורן שלי הוא האחד? איך אדע שבחרתי נכון? והחברה אמרה, תבדקי אם הוא בן אדם שאפשר להתגרש ממנו. אדם שאפשר להתגרש ממנו אפשר להתחתן אתו. היא נחרדה אז עד לשד נשמתה.

רינה הולכת והיא חושבת, לא, לא מתאים לי לחזר. לא על הפתחים ולא אחרי שום דבר. רוצה לחזור הביתה ולא יכולה. אולי גם היא נחשבת חסרת בית. אולי תוציא סיורים. קבוצות של אנשים עם חיים פשוטים ייזרקו לחייה. כאוס ליום אחד. הם ייהנו והיא תתעשר. איזה יופי.

לפני שנולד מנחם, פסי הייתה אז בת שבע. היא לא הרפתה. יו, אמא, למה את פתאום שמנה וכל הבגדים שלך אחרים?

יש דברים שלא צנוע לדבר עליהם, פסי, הסבירה לה יפה וברוגע. לא מתאים לשאול את אמא כאלה שאלות.